מעודדות במשחק. מה זה, ציצית? צילום: אורי קריספין

זה לא משחק: מה הפריע למלכי בחצי גמר הגביע?

השבוע מלכי רוטנר החליטה לכתוב על ספורט. או ליתר דיוק, על אירוע שהתרחש במהלך משחק חצי גמר הגביע בין מכבי אשדוד/ באר טוביה למכבי תל אביב. היא חושבת שמלבד התוצאה, הפסדנו בפן נוסף

פורסם בתאריך: 16.2.18 10:36

בין ההתחממות והדריכות בצפון ובין פרסום המלצות המשטרה בעניינו של ראש הממשלה בשולי החדשות התפרסמה ידיעה קטנה. במשחק חצי גמר גביע המדינה בכדורסל בין מכבי תל אביב למכבי אשדוד/ באר טוביה עלו המעודדות לפרקט כשהן לובשות מה שנראה כמעין ציצית ורקדו ריקוד בסגנון חסידי. ההופעה עוררה תגובות נזעמות מצד חלק מהצופים.

בידיעה פורסמה תגובת החברה שהפיקה את המופע ושל איגוד הכדורסל בישראל שהם מצרים על כך שהמופע פגע ברגשותיהם של חלק מהקהל ויימנעו מלהעלותו במשחק הגמר.

אין לי צל של ספק שלא הייתה כאן שום מטרה לפגוע או ללעוג לאף אחד, ומה שאסור ל—H&M (ששיווקה צעיף עם גדילים שנראה כמו טלית), אולי מותר לנו בלי שנואשם באנטישמיות.

רוטנר

אבל לי באופן אישי היה לא נעים. הצרימה שהרגשתי מול התמונות האלה ותחושת אי—הנוחות העמוקה נבעו ממה שאנחנו מכנים בפשטות: חילול הקודש.

הדת היא מערכת חוקים שאמורה להכפיף אליה את הרצונות וההיגיון שלנו. קשה עד בלתי אפשרי לנהל שיחה שבה צד אחד רואה בציצית מאפיין תרבותי אקזוטי והצד השני רואה בה קדושה ומצווה.

ציצית עבורי, ועבור כל אדם דתי, היא לא בגד ולא חתיכת בד עם חוטים, היא מצווה. זו מצווה שבאופן נדיר יחסית מופיעה יחד עם טעמה: “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם”. לא “לבוש מסורתי” או “פריט תרבותי”, אלא משהו עמוק הרבה יותר המתחבר בקשר רגשי עמוק לערכים הבסיסיים. ניתן לנסות בדוחק להשוות את זה לדגל ישראל ולזעקה הנשמעת מאיתנו כשמישהו מבזה אותו.

אמנים משתמשים באלמנטים דתיים במודע ובמינונים מוקפדים. הדת וסממניה מעוררים פעמים רבות השראה ורגשות חיוביים ושליליים עזים מאוד, אבל במקרים כאלו הפרובוקציה היא חלק מהעניין, לא תופעת לוואי. היא יכולה לפגוע ברגשות המאמינים, אך לפעמים זה בדיוק מה שהיא רוצה לעשות: לזעזע, להנגיד, לשרוט בחוזקה, לחלל ולצעוק. לעומת זאת, בכמה דקות הריקוד שהיו אמורות לבדר את הצופים בזמן שהשחקנים מתרעננים, הופיעו בחורות בלבוש מינימלי כשהן עטויות בציצית. המופע הביע — בלי כוונת מכוון ובלי רצון לעורר חשיבה או תגובה עמוקה מלבד פאן וקלילות — התרסה וביזוי עקרונות הדת.

דווקא אותה פשטות אדישה תפסה אותי. מצד אחד, לא יכולתי להתעלם לגמרי מהמחשבה שאחרי המון שנות גלות — שבחלקן היהדות נקראה ונהגתה רק בריכוזי הערים הגדולות, פסחה על כפרים ועיירות נידחים והותירה אותם בורים ומנוכרים לדתם וללאומיותם — אנחנו חיים סוף סוף במדינה שבה התרבות היא יהודית. וריקוד כמו זה מסמל היטמעות ונרמול הסממנים והתרבות היהודית.

יכולתי לראות ברקדניות חסידי ברסלב שמתפרצים מרכב סוואנה באמצע צומת מרכזי, מוכרים ואהודים, ממותגים באמצעות כיפות הצמר הלבנות עם הפונפון במרכזן, והציציות המתבדרות, מפזרים נוכחות יהודית חסרת גבולות, מקפצים ושרים עד שהרמזור מתחלף לירוק וממשיכים בצומת הבא.

מצד שני, דווקא בגלל שמדובר במדינה יהודית, שבה ציצית היא לפני הכול סממן דתי קדוש, ראוי שנשמור על ההון הסימבולי שלה וונהנה מהופעות ששומרות על כבודם של כולם, גם אם אנחנו לא מצליחים לראות בלבוש הזה מעבר לחתיכת בד פשוטה.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר