במסגרת סיור לימודי הייתי השבוע בבית שאן. סיירנו בעיר, במוסדות התרבות, בין היתר במוזיאון בית שאן (מומלץ!) ופגשנו גם את השר לשעבר דוד לוי.
אני מודה שדוד לוי היה במשך שנים ההרשל’ה הישראלי מבחינתי. בדיחות דוד לוי התקבלו בברכה ובעידוד; מזרחיותו תמיד עמדה על הפרק, לגלוג על כך שאינו יודע אנגלית (בלי להזכיר את העובדה שידע ויודע צרפתית וספניולית), התלוצצויות על תמימותו והעלבויותיו התכופות, גלגולי עיניים סביב טענותיו על קיפוח מזרחי, צקצוקים על פוליטיזציה של השיח וטרחנות. זה הסתדר מצוין עם אווירת הסרט "סאלח שבתי" והסיקור התקשורתי של עולי צפון אפריקה.
דוד ואני
דוד לוי שפגשתי הוא איש בן 80, רהוט ומרשים. הוא מספר את המציאות הבלתי אפשרית של חיים במעברה, במקרים רבים יחד עם איבוד הנכסים האישיים שהופקדו בידי הסוכנות היהודית ולא הוחזרו לבעליהם תוך מתן קשת סיבות ותירוצים, מאבק תמידי על הזכות לעבוד בעבודות הדחק הפיזיות, תהליך הפיכתו של אב המשפחה מדמות מרשימה וזקופת גו לחפץ חסר חשיבות. ממרום גילו והרזומה המרשים שלו הוא עדיין ממשיך להיפגש עם קבוצות אוכלוסייה שונות ולספר את הסיפור שלו שוב ושוב בלי להתעייף.
לאחרונה עולה סיפורן של עיירות הפיתוח, סיפורים המסופרים שוב ושוב בקולות שונים, במקומות ובוואריאציות שונים. מדברים מצד אחד על מדינה צעירה של עם עתיק המתקבץ עם לב רוטט בפעימת חזון, מגיע לאדמה מיוחלת, ארץ חמדת אבות, זבת חלב ודבש ופוגש אדמה טרשית, קוץ ודרדר, פוגש ביטויים שונים של אחיוּת יהודית, מניפה רחבה של צבעי עור, דומים יותר ודומים פחות.
ובתוך החיבוק הרחב והנדיב של החלום הציוני הגדול מצטנפים אי אילו דיבורים על אנשים אחרים שהיו גרים כאן, מצטופפים גם סיפורי אפליה, שורדי שואה מהלכים עם צל ענק וחלל שגם בשתיקתם מטיל אופל ותחושה קשה.
התחושה היא לפעמים של “מדד סבל” שכל אחד צריך להצטיין בו כדי שסבלו יוכר וידובר. ייתכן שזה נובע מתחושת האשמה המצטיירת כשהאחר מציג את העוולות שהופנו כלפיו, ואולי פשוט עיוורון רגשי בסיסי ואנושי, אבולוציוני—הישרדותי כמעט שמדגיש את ההרגשות הפרטיים שלנו ושל הדומים לנו על פני רגשות אחרים.
בשיח המתהווה, למרות שורשיי המזרח—אירופים המובהקים, אני לא משויכת אוטומטית לקטגוריה של האשכנזיות הפריווילגית. אני חרדית. זהו סטטוס שגובר על קבוצות שייכות פנימיות ושקופות, זהות חיצונית מסגירה, תג זיהוי מיידי שמנדב עליי אינפורמציה מפורטת לפי שפתחתי את הפה.
הוא מכתיב גם את מערכות היחסים האנושיות שמתפתחות בסמול טוק ראשוני. ונדרשת יותר משיחה או שתיים כדי להזיז הצדה את הזהות הקהילתית המובהקת שלי ולראות מרכיבים נוספים: דעה פוליטית מפתיעה, מחשבות תאולוגיות מאתגרות. פגשתי גם סטריאוטיפים שמצדיקים את הדימוי, אבל גם שם האמונה או הסיפור העומדים מאחורי הפרסונה הסטריאוטיפית מגוונים, ופעמים רבות בלתי צפויים.
גם כיום, אחרי הוכחות בשטח, לא נגמלנו סופית מבדיחות “דוד לוי”. לא רק מהגיחוך הראשוני המשתחרר אחרי פאנץ’ חביב, אלא תפיסה פנימית עמוקה שיש אמת כלשהי בדימוי שהתהווה. ולמרות זאת, המהפכה קורית. השיח הציבורי מתרחב ומקצה עוד ועוד שטחים לטובת ייצוגים מודחקים, ואני מצד אחד מספרת אותי ואת חיי שוב ושוב, ומצד שני מנסה להשאיר בצד את הסבל שלי ושל משפחתי ולתת לסיפור האחר לעוף לגבולות החופש.
