אני נוסעת המון בתחבורה ציבורית, באוטובוסים בין—עירוניים ורכבות. השבוע באחד הימים נסעתי באוטובוס מתל אביב לאשדוד. הנהג, גבר מזרחי כבן 50, הדליק מוזיקת פיוטים מסתלסלת.
בלי ששמתי לב החלו נוסעים אחדים שישבו בקדמת האוטובוס לזמזם את המנגינה. רחש שהתגלגל לאט לאט ונמרח עד קצותיו של האוטובוס. הנהג הגביר עוד טיפה את הווליום, מה שנתן דחיפה גם לנוסעים המזמרים לשיר בטון מלא, ולאלו שלא הצטרפו, להסתכל סביבם מחויכים ומופתעים. במקום נסיעה מפוהקת ומנומנמת, שבה כל אחד מנהל את ענייניו בתחומי מושבו, היינו מין “קהל שבוי” מגוון עדתית וגילית, שמתאחד תחת זהות משותפת ושייכות ישראלית, גם אם זמנית. כשהגענו לאשדוד הנהג הכריז במיקרופון: “תודה רבה לכולם, אני הייתי הנהג מרדכי”, וכולנו בטבעיות מחאנו כפיים.
בשבועות האחרונים אשדוד סוערת סביב נושא השבת. יש כאלו המזהים בה זעקת חירות אמיתית שהודחקה זמן רב; ויש כאלו הרואים בסערה רק מאבקים פוליטיים ומעין “פרומו” לשנת הבחירות.
בכל מקרה, גם אם נצמצם את הנפח התקשורתי והעניין הפוליטי, עדיין מדובר באלפי תושבים שיצאו לרחובות. זהו לא משהו שראוי וניתן להתעלם או לזלזל בו.
בפעם השלישית. הפגנה ברחבת העירייה
מעבר להתקוממות העממית, שהיא חיובית כשלעצמה, כחרדית החיה בעיר אני נתקלת בגילויי שנאה הגובלים לפעמים בגזענות ואנטישמיות. קשה לי להאמין שהאנשים הרואים אותי ברחוב חושבים עליי דברים איומים כל כך כמו אלו המופיעים בתגובות לכתבות נפיצות. קשה לי להבין איך בשנת 2018 החברה החרדית עדיין מוצגת כמקשה אחת למרות גווניה הרבים מאוד. קשה לי להיות עדה לפוסטים ולתגובות שבהם תמונה של גברים חרדים מתפללים משמשת לטקסט המתריע מפני כפייה, פרזיטיות וסחיטה חרדיים.
ישנם נושאים מהותיים חשובים כשלעצמם. לדוגמה: השאלה העולה מדוע המדינה צריכה לתמוך באורח חיים חרדי היא שאלה חשובה וראויה לדיון. אך היא הופכת ללא לגיטימית כשהיא מלווה בהתייחסות שלילית לשיעורי הילודה או לכל מאפיין תרבותי אחר.
אני תוהה איך זה שלמרות השיח המורכב ומרובה הזהויות, אנחנו נופלים שוב ושוב לפשטנות. תופעה זו שבאה לידי ביטוי גם בתחושת שייכות עמוקה באותה נסיעה ישראלית, ומאידך בתחושת תיעוב ושנאה תהומיים המדרדרים לאלימות מילולית קשה. האם זהו אותו עם המחבק את הנערה החולה, בת להורים עולי ברית המועצות וחרד לגורלה, ובמקביל משתמש בביטויים המערערים על זכות קיומם של בעלי מבטא זר בארץ הזו?
לנוכח הבלבול העולה, אני רוצה להציע נקודת מבט שתעשה סדר: לדעתי הקו המחבר בין הקטבים הוא האכפתיות.
כן. זהו אותו עם שאכפת לו. ש”לוקח ללב”. שכועס. שחשוב לו שדעתו תישמע כי המרחב הזה הוא חלק ממנו. זה אותו עם שמנסה לאזן כבר 70 שנה בין ה”ישראלית” ל”דמוקרטית”. שלא מסכים לוותר על אף אחת מאותן זהויות. זוהי אותה אדמה ששייכת לכולם. שניתנה לנו בציווי אלוקי או היסטורי, כל אחד על פי השקפותיו. וברגע שמשהו שייך לך, הוא יקר ערך, ואתה נלחם עליו.
אין ספק שכדי לאפשר שיח ודיון אמיתי האלימות המילולית חייבת להיפסק, וחלה חובה להסתכל על המציאות מתוך הכלת הרבדים והשוני.
ולמרות הכול, אני באופן אישי עדיין מעדיפה את העם שאכפת לו כל כך על פני אדישות וניכור. מעדיפה אנשים מחויבים ושייכים, מחוברים זהותית ורגשית, על פני קור ותלישות. קל מאוד לראות במתיחות הזאת עוד מלחמת דת עם השחקנים והדמויות התורניים הידועים, אבל אני רוצה לראות בה הזמנה לשיחה בין אנשים ערכיים שאכפת להם, שכנים יקרים וחברים לדרך.
