ציור רפי פרץ
ציור רפי פרץ

כשהשליטה על חיינו נלקחת מאתנו

בצל מגבלות הקורונה נכנסנו לעולם אחר, שבו כל המובן מאליו מוטל בספק ואנחנו תלויים בהחלטות שמונחתות עלינו מלמעלה. אז איך שורדים? רמז: למילים יש כוח, והרבה

פורסם בתאריך: 20.11.20 12:02

שליטה עצמית, על פי ויקיפדיה היא יכולתו של האדם לבקר ולהתאים את מחשבתו, רגשותיו והתנהגותו על פי הנורמות החברתיות לצורך השגת מטרה כלשהי או הסתגלות למצב מסוים.

אך הגדרה כללית שכזאת אינה מספקת בעידן הקורונה. העולם כולו השתנה. קרבת הנפש לא יכולה להיות מתורגמת לקרבת הגוף. חיבוק – תנאי הכרחי להישרדות – אסור בתכלית. הנורמות השתנו בבת אחת וקשה להסתגל.

בתקופה זו אנו נאלצים לתכנן מסלול מחדש. נכון, צריך להסתגל. אבל איך אפשר להסתגל לתעתועים של כן בית ספר, לא בית ספר, כן חל”ת לא חל”ת, כן סגר לא סגר?

בימים כתיקונם היה נדמה לנו שיש לנו שליטה על חיינו. באה הקורונה וניפצה את האמונה הזאת בשבר גדול. לפני כן הכול נראה לנו מובן מאליו: קניונים, נסיעות לחו”ל, בתי קפה, מסעדות, מופעים, הצגות, קונצרטים וכל מה שעשה את היומיום שלנו למה שהוא.

אם מישהו היה מספר לנו שנוכל לחיות בלי כל אלה, לא היינו מאמינים. אבל הסרט הזה שאנחנו חיים בו נמשך ונמשך ובלית ברירה אין אפשרות לרדת מהגלגל הענק שעליו אנו יושבים. אלה מאתנו שהיו תאבי שליטה עוד קודם לתקופת הקורונה, נמצאים עכשיו בשעות קשות עוד יותר. השליטה על חיינו נלקחה מאתנו באכזריות ורק ההבטחות-ספקולציות בדבר חיסון נגד קורונה בינואר, גם אם הן לא מבוססות, מאפשרות לנו להחזיק את הראש מעל המים.

המציאות המודרנית מספקת תרופות כנגד אובדן שליטה. הכול מכוון לזה שיש לנו שליטה על עולמנו, רק לא לחשוף את שבריריות הקיום שלנו מול מחלות, אובדנים ופחד מהמוות. התקשורת, המדיה, הרשתות החברתיות – כולן באות לכסות את האזורים החשופים בנשמתנו הצועקים ‘הצילו!’.
ולמרות הכל, אני מוצאת דרכים שיאפשרו לי לשלוט על חיי בתקופה בלתי אפשרית זו. ממשיכה להנחות תהליכי כתיבה בזום או בטלפון – זה תובעני יותר אבל אין ברירה – מנסה להמציא את עצמי מחדש.

כך נוצר מודל חדש להוראה שאני קוראת לו “תהליכה” – תהליך+הליכה. התלמידה ואני משוחחות במסגרת תהליך כתיבה, כשבמפגש ראשון עושות הליכה ברגל ומעלות נושאים הקשורים למצוקות, צלקות וזיכרונות ילדות של התלמידה. המפגשים הבאים יכללו כתיבה וקריאה של התוצרים.

התלמידה לא מאבדת שליטה בתהליך, אלא מתבוננת מתוך שליטה בחלקי הנפש הנסתרים שלה. היא חשה את עצמה מבפנים ומפנה מקום לדברים חדשים.

אחד היתרונות של הקורונה הוא שהיא מאלצת אותנו להתבונן פנימה, אל המציאות הפנימית כי יש פחות גירויים במציאות החיצונית, ואדם נמצא עם עצמו, ללא הסחות דעת, ומגלה שקשה לו להיות הוא עצמו.

חברתי אומרת שהיא חולת שליטה. קרו לה מקרים ספורים של אובדן שליטה והיא לא רוצה לחזור אליהם. אובדן שליטה לא משתלם לדעתה. היא מצטערת על הרגעים הספורים שבהם איבדה שליטה, פה מילה מיותרת, פה תנועה מיותרת. היא זוכרת ומתחרטת. אפשר להבין אותה. שליטה נותנת ביטחון. דווקא כשהעולם החיצוני מתערער והיא לא רואה את נכדיה, הנכס היחיד שנותר לה הוא שליטה על רגשותיה.

אני מכירה מישהו הרואה את עצמו כאיש משפחה למופת, שלא מזמן התעצבן על משהו בשולחן השבת של משפחתו והעיף את כל מה שהיה על השולחן עם המפה על הרצפה. כשנודע לי על כך, לא התפלאתי. זמן רב הוא צובר בתוכו רגשות שליליים, מנסה לשלוט בהם ולא להראות חולשה, עד שבאה ההתפרצות, בגדול. מסתבר שזה קורה גם לאחרים.

לכן חשוב לאוורר את המקום הזה של שליטה ולא להחזיק בכוח. אילו היה אותו מכר שלי שהעיף את כל מה שהיה על השולחן, מבטא קודם לכן את אי שביעות רצונו ממשפחתו, בקטן, לא היה נזקק לאקט התוקפני והפוגעני שהפגין. הוא נפל קורבן לדימוי שלו כאיש משפחה למופת, ולא היה פתוח לדרמה הפנימית שהתחוללה בו. אז זה יצא החוצה בבת אחת, והפתיע גם אותו עצמו. מספיק שהיה חולק עם אשתו משהו ממה שהרגיש והייתה מתפתחת שיחה וכבר היה נמנע גילוי האלימות הזה.

מילים מרפאות ממש כמו שהן יכולות להכאיב. אני מאמינה גדולה במילים. מילים יכולות למנוע פשעים, ניסיונות התאבדות ועוד, באמצעות ביטויי כעסים בעל פה ובכתב בסביבה תומכת.

הדקירות הללו שאנחנו שומעים עליהן בכלל במקומות שונים בארץ וגם באשדוד הן תוצאה של אובדן שליטה של נערים שמישהו זרק להם מילה מיותרת, פגע בכבודם ואז הדרך לשליפת סכין היא מהירה מאד.

 

בתוך כל אחד מאתנו מסתתרת נפש הזקוקה לכך שיראו אותה, יעריכו ויאהבו אותה. מכאן נובעת תחושת המשמעות של קיומנו.

הקורונה ביטלה במחי יד את היסודות היציבים ביותר של כולנו. פתאום אפשר בלעדינו! פתאום כל מה שבנינו מתרסק. אנחנו נדרשים לייצר בתקופה הזאת משמעות שתסייע לנו במסע חיינו. המשמעות הזאת נובעת מבפנים, מתוך תוכנו. לא משנה לכמה סדנאות נלך, כמה סרטים נראה בנושא רוחניות, אם לא נרגיש ונחוש את עצמנו מבפנים, הכול יישאר במישור החיצוני.

אני זוכרת שלפני שנים רבות, כשהייתי במשבר נפשי, לא הצלחתי ליהנות מהנחיית סדנאות כתיבה עם ילדים מחוננים. הכנתי את הפעילויות והן היו מוצלחות אבל לא הרגשתי נוח עם עצמי כמנחה. למרות התוצרים הטובים היה לי קשה לתת, הרגשתי שלוקחים ממני אנרגיה משמעותית ולא נשאר לי כלום. שנים אחר כך כשנפשי טופלה והמשכתי לעבוד עם ילדים ראיתי את ההבדל. לא הייתי עסוקה בשאלה הגדולה: “האם את מנחה מספיק טובה?” אלא “מה ניתן עוד לתת לקבוצה הנפלאה הזאת”?

תחושת המבחן התמידית מלווה אותי כל חיי. בשבוע הבא אנחה אירוע ספרותי במסגרת פסטיבל אשדודשירה. בחרתי נושא טעון- יחסי אם בת. במסגרת האירוע הנקרא “שתי מ(א)יות וסמדר אחת”, אחשוף את עולמי הפנימי ואת עולמן של המשוררות מיה טבת דיין ומאיה הובני. האירוע יצולם וישודר בשידור חי באתר הפסטיבל וברשתות החברתיות.

בדיוק בנקודה זו, אני מתעסקת ביחסים המורכבים שבין שליטה לאובדן שליטה. מצד אחד עלי להיות ייצוגית ומאורגנת ואסופה מצד שני אני עוסקת בתכנים רגשיים קשים המתבטאים בשירתי ובשירת המשוררות שאני מארחת.

כמשוררת חשפתי בספריי קשיים לא מעטים ביחסיי עם אימי ז”ל, עלי ללכת על חבל דק בין כבודה של אימי לבין מורכבות יחסינו. אני מקווה ומתפללת שזה יהיה ערב שייתן השראה לכל רואיו לגבי האיזון העדין הנדרש כדי לטפל בסוגיה לא פשוטה זו. ננהל מסע של חוץ ופנים ונעקוב אחרי התהליכים הכל כך רגישים המתרחשים בין בת לאימה. אהיה בשליטה, וחדורת תחושת משמעות, אני מבטיחה.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר