אריק איינשטיין צילום: ז'ראר אלון באדיבות אשר ביטנסקי
אריק איינשטיין צילום: ז'ראר אלון באדיבות אשר ביטנסקי

אם אגדה מופיעה לך בסלון

פורסם בתאריך: 5.11.20 18:22

קיץ 1997, יום שישי אחר הצהריים. שכונת נווה צדק בתל אביב, בימים שעוד הייתה שכונה ואנשים היו יושבים עם דלתות פתוחות כמו בקיבוץ, כי מה יש להסתיר. הרבה לפני שהזריקו לשכונה בוטוקס והיא הפכה לפוטוגנית ואינסטגרמית, פיסת נדל”ן יוקרתית שברחה לה הנשמה. ואני? אני בת 18 וכל החיים שאני בונה עליהם עוד לפניי.

מפה לשם, ביום הזה, באופן מפתיע, אני מחליטה לחזור מוקדם מהרגיל, הרבה לפני השקיעה, שזה לא משהו שעושים בגיל הזה. לא פורשים לפני השיא וכל החגיגה הגדולה. קבלת שבת עם מעגל מתופפים מצוידים במיטב הג'מבות והדרבוקות נוהגים לפקוד את החוף ולתופף את השמש עד ליבשת אוסטרליה הרחוקה. עוד בימים שזה היה החוף הכי ליברלי סטייל אהבה חופשית וכלבים בלי רצועות. נו, היו ימים כאלה בחיי.

בכל אופן, אני חוזרת מוקדם מהרגיל כדי לנקות קצת את הבית לקראת השבת ובזמן שאני עם גופיה, עטופה בלונגי ואבועגלה על הראש, מנקה בקלילות במקלחת, לפתע אני שומעת קול קורא מבעד לדלת "אהלן". יש רק "אהלן" אחד בעולם כולו עם קול כזה שלא דומה לשום קול אחר. ובכן, אני יוצאת ולא תאמינו את מי אני רואה מולי: אריק פאקינג איינשטיין.

אני באמצע ניקיון ועומד לפניי האיש והאגדה. וככה הרגע הזה ייצרב. הדבר הראשון שאני עושה זה ממהרת להרים את הלסת שנפלה לי בינתיים לרצפה ולהיכנס למוד של סופר קולית ומיד.

ידעתי שהוא חבר של החבר אצלו התארחתי באותם ימים שבהם חיפשתי דירה משלי, אבל הוא לא אמר שאולי הוא יגיע וגם הוא לא היה בבית בעצמו. באותם ימים רק התחילו הניצנים של השימוש בטלפונים סלולריים. היו מכשירים מאוד בסיסיים והצורך בהם עדיין לא היה בDNA- שלנו כמו היום. אדם היה יוצא מביתו וחוזר כשהוא חוזר ולא הייתה שום דרך או סיבה להשפיע על זה.

אז הנה אנחנו, אריק ואני בסלון ברחוב שבזי. הוא לא מרגיש כל כך טוב, מצונן ומקורר, כמו פעם בתקופה שקצת שיעול לא הפחיד אף אחד. אני מציעה לו תה והוא מצדו מודה לי על הטיפול החם. אני לא מצליחה לזכור על מה בכלל דיברנו עד שהחבר המשותף חזר, אבל לעולם לא אשכח את הלב שפרפר מרוב התרגשות והודיה על הזכות שנפלה בחלקי לחלוק אחר צהריים של יום שישי עם האיש המוכשר והמופלא הזה.

יושבים ומאזינים לאלבום שלו שעמד לצאת לאור. תמיד יש משהו מרגש בהאזנה ליצירה שעדיין לא נולדה באופן רשמי ומעט מאוד אנשים יודעים על קיומה ועדים לה, זה מן רגע מתוק שחזר על עצמו עוד כמה פעמים בחיים שלי.

בינתיים החבר שלנו חזר, ובילינו ככה כמה שעות, יושבים בסלון, מדברים, צוחקים, כמו סצנה מסרט, בכל זאת, אני בת שמונה-עשרה, החיים הם סרט ובטח כשיושב לידי כוכב קולנוע וזמר מהליגה הגבוהה ביותר. ואריק כמו אריק, רצה לצפות בערוץ ספורט כלשהו. לא יודעת אם צפינו בכדורגל, כדורסל או במרוץ אופניים, או שבעצם צפינו בכולם? רק יודעת שהפסקול היה בדיוק, אבל בדיוק נאמן למקור, בדיוק כמו בסרטים בהם השתתף. לא הייתה דמות, הוא היה הדמות.

 

הסרט 'עליו גדלתי' מה שנקרא, זה שלא יצא ממכשיר הווידאו שלנו במשך כמה שנים, היה "מציצים". גדלתי בבית עם אחיות גדולות ומגניבות ממני והן תמיד הבינו עניין והשיגו את המודה. ידענו לדקלם את כל הסרט. והנה, שמישהו יצבוט אותי, אני, שמי אני בכלל, יושבת על ספה עם אגדה ומכינה לו כוסות תה ברצף ואולי עוגיות ואולי משהו לאכול. וכל הזמן הזה אני קולית כאילו אנחנו סחבקים מכתר המזרח, אבל לא.

וכל הזמן הזה בתוכי אני מעריצה אותו ואת האדמה עליה הוא דורך ושמחה למשמע כל צליל והבהרה שיוצאים מפיו. נותנת הוראה חד משמעית למוחי להיות רגועה, ובתוכי לא יודעת את נפשי ורק חושבת לו אחיותיי היו יודעות, הן לא היו מאמינות שככה יצא שאריק פה ואנחנו יושבים שעות מקבלים את השבת שנכנסת לנו הביתה. ועכשיו ברגע הזה, גם אני כמוהו, אוהבת להיות בבית.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


"החיים ילדתי זה סיפור רציני, לפעמים אני מת מפחד. מהצל של עצמי מכל מה שסביבי, יש לפעמים רגעים שנדמה, הנה האור בקצה ופתאום זה חושך. וגם את כמו כולם שאיבדו את דרכם, תחפשי איזה אור בחושך. תתבגרי, תשתני, תזדקני ותראי, יש רגעים שנדמה הנה האור בקצה מפרפר בחושך", מתוך האלבום לאן פרחו הפרפרים של אריק איינשטיין ושם-טוב לוי שיצא ממש רגע אחרי.

והוא הרי לא ידע, שבשבילי הוא אגדה. הוא לא ידע שרעדו לי הידיים ושהוא סידר לי סיפור לספר לילדה המדהימה שיום אחד תהיה לי.

לימים פגשתי אותו שוב למפגש קצר, הוא כבר היה מאוד מבוגר ומאוד מסוגר, מיעט מאוד לצאת מהבית אבל הגיע תדיר להקליט בבניין מול הדירה בה גרתי, ואז הפעם האחרונה הייתה כשהוא נפטר והלב נשבר. יצאתי באמצע היום מהמשרד והלכתי להיפרד בכיכר רבין מהאיש והאייקון הנדיר הזה שלנו.

לו היית כאן אריק, אני די בטוחה שלא היית מבין מה קורה לעולם הזה וכשהיית צופה בטלוויזיה היית אומר "יא אללה שלכם, איזה טמבלים", ועוד היית אומר שאתה עם ההופעות סיימת ו"הלב נצבט ובגרון מחנק, והדמעות יורדות להן כמו גשם, ולא רואים דבר מרוב אבק, ומי יודע איך בכלל הגשם… כל כך קשה לכתוב דמעות, קשה לשאת את הדממה. כל כך קשה לשיר דמעות ומי יתננו נחמה… וצל גדול יושב ממש מולך, ענן שחור עוטף את הרקיע וטלטלה אוחזת את כולך, אתה הולך הולך ולא מגיע. שרק נמצא כוחות להתגבר, שרק נמצא מילים בתוך האלם, הרבה מילים רוצות להיאמר וכל מילה בתוך דמעה נמהלת". כל כך יפה בסן פרנסיסקו על המים, אז איך זה ש…

שלום חבר, אתה חסר.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר