צילום ליה אושרה
צילום ליה אושרה

לפעמים כל מה שצריך זה לנוח ולפגוש פיה

פורסם בתאריך: 29.10.20 19:32

אני מוכרחה להניח לעצמי מפעם לפעם, לנוח בתוך המציאות המופרכת הזאת. ועל אף האירועים החיצוניים שמחלחלים פנימה ומסיגים את גבולות אדמתי הפרטית, אני הרי יודעת שהדרך ליצור שינוי היא מבפנים החוצה ולא להיפך.

יום שישי בפארק. פורשת שמיכה דקה הנוגעת בדשא ירוק שצובע לי את נקודת המבט. מוזיקה נעימה זולגת אל תוך אוזניי דרך האוזניות. נשכבת על הגב, מסנכרנת נשימות עם האדמה ומניחה עליה את הלב שלי. שינוח, יחד עם דעתי. טוב לה שתנוח קצת, טוב לשניהם לנוח כי הם מתרוצצים מחוץ לגבולות הסביר והטעם הטוב שקצת אבד בתוך הטרור הפוליטי רפואי. כולם נאלצים להתעדכן מדי יום בהנחיות חדשות, להיבדק, להידבק, להיבהל, להביע דעה, למצוא פתרונות, חלופות, לתפור חליפה חדשה שתתאים לחיים, ובכן החדשים, שהתייצבו כאן בעקשנות רבה יש לומר.

אבל ברגע הזה אני בחלקת גן עדן קטנה הרחק משאון העיר שכבר לא כל כך הומה, שעודנה המומה מעוצמת ההשתקה, ההפלגה, ההפרזה. עודני כאן על פיסת אדמה עליה טרם בנו מגדלי בבל ואפשר עוד לחוש את האדמה בכפות רגליים יחפות, ואפשר עוד לראות פיסת שמיים בין לבין, בינתיים. ונחל שזורם היישר לים, כלומר בערך. עודני כאן עם החלומות, עם התקוות, עודני כאן עם ההתפכחות, עם המשאלה לפשטות, עם ההסתבכות שלי בסבך החיים.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


חושבת לעצמי שאנחנו מכוונים גבוה לשמיים ומתרחקים מהאדמה, זאת ממנה באנו ואליה נשוב. מתרחקים מהחיבור השורשי לעצמנו. אני לא בטוחה שטוב לנו כל כך להיתלות באוויר, בכל זאת, נולדנו עם רגליים ולא כנפיים. אולי יותר טוב לנו להיות נטועים באדמה ולצמוח מעלה כמו שעצים יודעים.
רוח נעימה נושפת מעליי ונעים כל כך ככה להיות פרושה עם ידיי ורגליי לצדדים, להיכנע לכל האפשרויות, להיטען ישירות מאמא אדמה. בחיי שאני יכולה להישאר כאן עוד שעות. ככה לשים ת'ראש ולהרפות לתוך כל האדמה הזאת שברגע הזה לא נשמטת מתחתיי.

אני מזכירה לעצמי שהשינויים הכי גדולים מתהווים מתוך מצב כאוטי, כמו בבראשית כשהיה תוהו ובוהו, ומתוך המצב הזה ייווצרו איזון וחיים חדשים על פני האדמה. לוקחת נשימה. כל מה שמתקיים הוא סדר אלוהי חדש. Trust the process, מזכירה לעצמי לחפש את השמחה, את האושר והשלווה בכל דבר כמו בלשית מיומנת. להניח לדברים להתגלות ולהתגלגל ורק להיות ערה ופתוחה למגוון עצום של אפשרויות ושפע שמבקש מקום.

אני עוצמת עיניים ומודיעה לעצמי, קבל עם ואני, שאני מתכוונת להרגיש ממש טוב השבוע, לחייך מאוזן לאוזן, לצחקק ולישון היטב. יש לי את הגב של היקום כולו. הכול בסדר, אני חוזרת ואומרת בתוכי, הכול בסדר שלו.

אני פוקחת עיניים ומולי שפירית עם כנפיים שקופות תכולות, או אולי זאת בכלל פיה? וואו, אני באמת עייפה. היא פונה אלי נחושה, נינוחה, שמחה ואומרת לי "היי, אני ממש רוצה לעזור לך להגשים את החלומות הכי גדולים שלך השנה". אני מתארת לעצמי שאני בטח מדמיינת אבל בכל זאת נראה לי שזו שיחה ששווה לקיים. אני עונה "השנה? את בטוחה? בתוך כל הטירוף הזה? ראית מה מתחולל בחוץ?". "כן ראיתי וכן השנה וכן אני ממש רוצה שתגשימי אותם. אי אפשר לחכות עם זה יותר. הגיע הזמן שתצביעי בדיוק על מה שאת ממש רוצה מבלי להתנצל".

 

אני יודעת שזה הזמן ואין כבר לאן ואין מה להתמהמה. הרצונות שלי גדלו לממדים כאלו שאני כבר לא יכולה לסחוב אותם איתי, כמו בחודש תשיעי, הם חייבים מקום משלהם בעולם, הם חייבים אדמה לצמוח בתוכה, זה כבר לא יכול לגדול רק בתוכי, אני מוכרחה ללדת. הם יורדים אלינו כרעיון ונזרעים בנו כדי שנגדל אותם כמו את ילדינו, וגם הם, כמוהם, לא שלנו, הם דרכנו באים לעולם שזו דרכו.

אני מקשיבה כשהיא ממשיכה "המציאות מראה לנו מה אנחנו באמת רוצים. בואי ותראי, נסתכל יחד על המסך. הנה כאן הרצונות שלך, את רואה?". מרגישה מבולבלת, מתקוממת ואומרת, "אבל איך זה יכול להיות? אני הרי רוצה הרבה יותר ואת יודעת את זה". היא מביטה בי ומשיבה "ובכן עם מציאות אי אפשר להתווכח. מה שמתקיים זה מה שאת רוצה". פתאום אני נעצבת ושואלת בתמיהה "אז איפה שאר הרצונות שלי? איפה הם מונחים?". היא משיבה "לא הנחת אבני יסוד במציאות עבורם. צריך להניח אבנים יקירתי. לתת להם מקום ושם, כוונה, לתת להם מילים, תכנית פעולה".

"למה את מתכוונת?" אני שואלת והיא אומרת "כשאת קמה בבוקר, למה את מתכוונת? למה את מתכוננת? במה את מתבוננת? במה מתמקדת? לאן את חותרת?" "את יודעת מה עושים כשממש רוצים משהו? כלומר רוצים חזק? רוצים עד כדי שאין אפשרות אחרת? את יודעת למה אני מתכוונת?" היא נותנת בי מבט מלא חכמה ואהבה. אני מרגישה איך זה מחלחל פנימה עד למקום בו אני מקבלת החלטות. אני יכולה לראות איפה זה נפל לי בין הכיסאות.

בדמיוני אני עולה על מסלול המראה, האורות דולקים, מנועים מתחממים, יש אישור ממגדל הפיקוח, הכול פתוח, כל היעדים פתוחים בפניי. העולם רק מחכה שאצביע על מה שאני באמת רוצה ונכונה להגשים. היא מתיישבת לי על האף ועפה לדרכה כשהיא משאירה אותי עם חיוך ומחשבה שאולי בכל זאת, זאת תהיה שנה ממש טובה.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר