אומרים שהיה פה שמח

קאט. מתחילים. דף חדש, שנה חדשה. אני אוהבת התחלות. אוהבת את ריח ההבטחה, את הריגוש, ההתחדשות וההרפתקה. אבל איך אוכלים אותך, התחלת שנה פרועה ומשוגעת? מאיפה מתחילים?

ניכר שהשנה שעברה השאירה שאריות ואם ככה את מתחילה, מי יודע איך נגמור איתך. או את איתנו. מה שבטוח זה שאת ישירה, מתחילה מהשורה התחתונה, אותנטית, בועטת, באה כמו שאת, לא מתנצלת, באה בול בזמן. לבטח יהיה מעניין איתך. אבל אנחנו מוכרחים שיהיה גם טוב, את שומעת? אנחנו חבולים מהשנה שעברה.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי, יכול להיות שזה נגמר?

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

אני כותבת את הטקסט הזה כשאני עוד בתוך השנה שעברה, רגע אחרי ההצהרה העצובה ביותר שראיתי, של ראש ממשלה שהגיש סגר כמתנת חג לעם שככה יעשה לו האיש שלא חפץ ביקרו של עמו. רגע עצוב, כמו אגרוף לפנים של החיים. לו יכולתי הייתי בוחרת בטור השבועי שלי הפעם להגיש דף ריק על מצע של שתיקה רועמת. אבל זה פחות עובר בעיתון.

השנה הזאת באמת שונה. היא לא דומה לאף אחת אחרת. וכמוה, גם אנחנו באמת שונים וכבר לא דומים לעצמנו. השלנו את נשל הנחש ובינתיים אנחנו מתהלכים ערומים על הגחון.

מה נשתנה בראש השנה הזה מכל השנים האחרות? השנה החלטתי. אני הולכת בעקבותיו ויהי מה. שנים שהוא מחזר אחריי, פועם, מסמיק עד כדי הופך לאדום. לא מוותר עליי. הולך שבי אחריי ואני רצה לכאן ולשם אחרי המחשבות, מחפשת עניינים בראשי כשכל הזמן הזה הוא בכלל בתוכי. הלב שלי. לב העניין, לב העולם. סיבת הסיבות ועילת העילות. השנה אני משנה כיוון והולכת שבי אחריך. בעקבותיך, עד אליך. כמו שאני, שלמה ופגומה כמו שעשני זה. עם יד על הלב, אני נשבעת לתת לך להוביל. במלחמה ושלום, בקושי ושמחה, בעושר ובעוני, ובאושר ובעושר עד עצם היום.

יש שיגידו שאלו חבלי משיח, ימי טרום הגאולה. כך או כך עוברים עלינו ימים לא פשוטים של דיכוי מכוון ליצר החיים, כמו רוצים לבדוק עד כמה אנחנו באמת רוצים לחיות. יש רגעים שמשהו מתכופף, מתכווץ, החיוך נמחק ומשהו עייף זוחל פנימה, שם שמיכה על הראש ומאבד עניין בכל הסרט הרע הזה שמוקרן כבר חודשים באקרנים.

לא רציתי לכתוב משהו עצוב לחג, אבל ברגע הזה אני עצובה. לפעמים משהו פשוט נשבר כי לוחצים ודוחפים אותנו לפינות ופוגעים בתנאי החיים הכי בסיסיים ובשם מה, למען השם?

אני לא אדבר על כמה זה אבסורד שראש ממשלה טס בעיצומו של משבר נוראי לעשות שלום לא דחוף עם מדינות שכלל לא מאיימות עלינו, בזמן שבתוך עמו יש מלחמה, בזמן שעשה הכול כדי למנוע שלום בין האזרחים ושיסה איש באחיו.

אני לא אדבר על כמה זה מגוחך ושאין מנותק ומביש מלסגור מדינה שלמה לעם שקרוע לגזרים, לדכא את רוחם ולעלות על טיסה עם האישה והילדים, לחגוג את החיים ושיתפוצץ העולם. אני לא אדבר על האיש שלא רואה את העם ולא רואה את הדבשת של עצמו. אדבר רק על הכאב שבלב. כואב לי על עמי, במיוחד כואב לי על מי שחי גם ככה בתנאי חיים קשים וכעת מצבו ילך ויתדרדר לעין ערוך בזמן שהראש הזה הולך לחגוג עם שמפניות ורודות ואיך בכלל זה עובר לו בגרון?

כואב לי על הבדידות שתתיישב לשולחן החג בבתים רבים, על הייאוש שיוגש כמנה עיקרית ועל הקינוח החגיגי השנה שנקרא שברון לב. כואב לי כי בתוך עמי אני חיה. ואני מושה אותי מן היאור פעם אחר פעם, כי לא אתן למכה הזאת לשבור אותי. הפעם המכה הזאת לא באה ממצרים, אלא מתוכנו. המכה שלנו לעצמנו כדי שנתעורר. ‘עורו עורו ישנים מתרדמתכם’. אני מתפללת עבור מי שרוחו כבר שבורה וגופו קורס תחת עול החיים בצל הנהגה ללא נהג ולא מנהיג.

אני רוצה להזכיר לנו שאנחנו חזקים, אפילו יכולים להיות אור לגויים אם רק נהיה אור בתוכנו. עברנו את פרעה, עברנו את השואה, נרדפנו מבחוץ וכעת רדופים מבפנים על ידי ממשלה שנדמה ועושה הכול כדי להרוס את הבריאות ואת החיים באמתלה שדואגים לנו כדי שנשרוד את המגפה הזאת. אבל המגפה האמיתית ברורה למי שעיניו בראשו ולבו במקומו. מול נגיף הפוגע באחוז אחד מהאוכלוסייה, עומדת הממשלה הגרועה ביותר שידענו ופוגעת פגיעה ישירה וקשה ב-99% מהאוכלוסייה.

עברה שנה, זה זמן לקום. באמת לקום. כמו בני אדם, זקופים. לקום כמו מלכים, לקום כמו עם שמתחיל ללכת. לקום לפני שמאוחר, לפני שהחיים יהיו סיפור הולך ונעלם. אני קוראת לנו לקום ולכתוב את עצמנו בספר החיים ולהתחייב לפחות מצדנו שנחתם לחיים טובים ומאושרים בשנה הזאת ולהשתדל שתבוא עלינו לטובה. אני קוראת לנו לשים השנה את הלב.