אילנית טקלה, שעבדה בתור בודקת מטענים בנמל אשדוד, נהרגה ביום שני מפגיעת משאית בזמן עבודתה. התאונה אירעה קרוב לשעה 15 אחר הצהריים בשער היציאה הצפוני של הנמל, שער 2, במקום שבו עוברות המשאיות. מותה נקבע במקום.
עובדי הבידוק מוודאים שיש תעודות משלוח, אם יש צורך גם מפנים לשקילה וגם עוברים ובודקים שהמטען מועמס בצורה בטיחותית לפי הנדרש.
מחקירת המשטרה עולה שאילנית סיימה הפסקה והחלה לצעוד לעמדה שלה, אך נהג משאית מלט לא הבחין בה כשחצתה את הנתיב שבו עמד, החל לנסוע ודרס אותה. לדבריו, היה מדובר ב”שטח מת”, ולא יכול היה לראותה.
בתאונה קטלנית כמו במקרה זה רישיון הנהיגה נשלל ל—90 יום, וממצאי החקירה, שנמשכת בתחנת אשדוד ועל ידי חוקרי תאונות דרכים, יועברו בסופו של דבר לפרקליטות.
אסון שני במשפחה
אילנית היא ילידת אשדוד. היא למדה בצמח א’ ובמקיף ה’. רק ביולי האחרון שבה מטיול גדול שאותו תכננה זמן רב בדרום וצפון אמריקה. ארבעה חודשים טיילה לצד אחותה מאיה ובת הדודה מעיין טקלה במדינות כמו פרו, קולומביה, ברזיל ומקסיקו. במהלך הטיול גם הגשימה חלום של צניחה חופשית.
אילנית עבדה בנמל בשלוש השנים האחרונות. היא הועסקה במסגרת חברת י. שקד, שמספקת שירותי אבטחה לנמל אשדוד.
היא נולדה כאחות אמצעית במשפחה שבה עוד חמישה אחים ואחיות. הוריה, אזנאו (עובד חברת חשמל) ובליינש נערכו לעלות לארץ מאתיופיה בשנת 1984 עם בנם הבכור צקולה והבת אסתר. הבן מת במהלך המסע הרגלי לסודן.
סביב הבניין שבו מתגוררת המשפחה ברחוב העצמאות החלו להתקהל בני משפחה וחברים רבים כבר מאז שני בערב. “אחרי שההורים שלי איבדו את הילד הבכור, הדבר הכי חשוב להם היה אנחנו”, סיפרה האחות אסתר ביום רביעי. “'כל הזמן תהיו אחד בשביל השנייה, כל השאר זה שטויות’, הם נוהגים לומר לנו”.
“אני ואילנית זה שני חצאים”, אומרת האחות אורית. “גם לאילנית ומאיה, אחותה הקטנה ממנה בשנה, אמרנו את זה מגיל צעיר. אתן תמיד יחד, אתן לא עוזבות אחת את השנייה. כמו שאנחנו יחד — אתן ביחד. ככה הן היו באמת, לא עושות שום דבר לבד. תמיד אמרו לנו, ‘אין מי שישמור עליכם כמו שאחות תשמור עליכם’. אם במשפחה שלנו רבים, אז מיד משלימים, אי אפשר אחרת. כילדים, אם היינו רבים, היו שמים אותנו בחדר עד שאנחנו משלימים, ואוי ואבוי אם שומעים קללות, אין קללות בבית”.
כשהן מעלות זיכרונות על אחותן מצטיירת דמותה של אילנית כאחות אוהבת ומסורה. “כשהיא חזרה מהטיול, באתי לאסוף אותן ב—5 בבוקר משדה התעופה. אנחנו מגיעים לשדה, ופתאום אני רואה בלונים ופרחים והיא שרה לי, Happy Birthday, הפריע לה שבאתי לאסוף אותה ביום ההולדת, כשאני בכלל שכחתי מזה!”
“היא גם הייתה הדודה הכי אהובה”, מספרת אורית, “תמיד מפנקת את האחיינים. יום אחד לא הגעתי לבית של אימא שלי עם הילדים, והיא ומאיה היו ישר מחוץ לבית. כשלבן שלי היה יום הולדת, רציתי לעשות רק משהו בקטנה, אבל היא קנתה הכול”.
לפי אחיותיה, לאילנית היה קשר מיוחד עם האחיינים שלה. “היא קוראת לילדים שלי נוני ונונה. הבת שלי אביה ממש דומה לה, אילנית תמיד קראה לה 'אילנית הקטנה שלי'. היא עדיין בשוק. אלוהים לקח לי את אילנית והביא לי את אביה, שיהיה לי במה להיזכר”.
החריצות של אילנית והדבקות שלה במטרה הן תכונות נערצות בעיני אחיותיה. אילנית חלמה ללמוד סיעוד ולהיות אחות. סימנה לעצמה מטרות וכבשה אותן אחת אחרי השנייה ללא כל בקשת עזרה.
“שאלתי אותה למה היא עובדת כל כך קשה”, משחזרת אסתר את שיחתן האחרונה. “היא סיפרה לי שהיא לקחה הלוואה, ואני כעסתי עליה ‘בשביל מה אני פה? אני כאן בשבילך!’ אמרתי לה, ‘מה את לוקחת הלוואה? תיקחי מאיתנו. אבל היא לא הייתה מוכנה”.
“צניחה חופשית היה חלום גדול שלה”, אומרת אורית בגאווה, “נכון תמיד אתה אומר אני אעשה את זה ואת זה, ואתה בסוף לא עושה? אילנית לא הייתה כזאת, כל מה שהיא אמרה היא עשתה, כל פעם הופתעתי מחדש. היא עשתה רישיון וקנתה אוטו, בלי שום עזרה. ואז היא אמרה: 'אני טסה, עושה צניחה חופשית'. והיא עשתה את זה. כשהיא הייתה שוטפת או מנקה, אף אחד לא היה עובר, גם לא אבא שלי. אפילו את ההורים הייתה יכולה להעמיד במקום”.
תוך כדי השיחה מצטרפים שאר אחיה של אילנית. מאיה, אחותה הקרובה; אדם, האח הגדול יותר; ואריאל האח הקטן של המשפחה, המשרת בצה”ל. אילנית אהבה את משפחתה, אבל תמיד ידעה גם לצחוק ללא כל מעצורים, בלב רחב ומקבל. לאורית היא הדביקה את השם “צמר”, ואריאל הקטן קיבל ממנה את הכינוי “Big Head”.
במאצ'ו פיצ'ו לפני כחודשיים וחצי: האחות מאיה, אילנית ובת הדודה מעיין. צילום באדיבות המשפחה
“לכולנו יש כינויים כאן”, מסבירה אסתר. “כל שנה הייתי עושה לה מצגת עם תמונות שלה כשברגע השיר של פרינס 'The most beautiful girl in the world'". היא מראה לי את הווידיאו שהכינה לאחותה. "היא הייתה אומרת לי, ‘תגידי לא נמאס לך?' אמרתי לה, 'לא, בחיים לא יימאס לי כי את יפה מבפנים ומבחוץ'". אורית מוסיפה כי אחותה תמיד הקפידה להיראות רעננה, מטופחת. עם יופי וקומה שמוערצים על ידי אחרים, בוודאי על ידי אחיותיה האוהבות.
“הפעם לא הצלחתי”
למרות הכאב, המשפחה מדברת באומץ על רגעיה האחרונים של אילנית. “חברות שלה באו ואמרו לי שכבר היו הרבה פעמים שזה היה קרוב לקרות”, מספרת האחות אורית. “אני לא מבינה, איך הנהגים לא רואים את מי שמלפנים? איך הנהג יודע שהיא סיימה לבדוק בכלל? שאלתי את החברות שעובדות איתה, והן אמרו לי שככה זה.
אני יודעת שברפא”ל למשל הבודק עולה, לוקח את המפתחות, מדומם את המנוע ואז בודק. איפה הנהלים? אנחנו רוצים תשובות”.
המשפחה מספרת כי בינתיים, נכון לעכשיו, אף אחד מנמל אשדוד או חברת האבטחה לא בא לדבר איתם. רק החברים ממקומות העבודה. “אם הם לא יבואו, אנחנו נלך אליהם אחרי השבעה”, מבטיחה אורית, “אנחנו נדאג שהיא תהיה הקורבן האחרון ושהנהלים ישתנו לזכרה, זה מה שאני מאמינה שהיא הייתה רוצה. מה יגידו בנמל? עשינו טעות? הם יודעים שהם עשו טעות, איפה הנהלים שוב? חיכו שמישהו ימות? העיקר על בעיות בבדיקה היו עושים להם שימוע. לזה אתם דואגים, לסחורה שלכם, לכסף. לחיי אדם לא דואגים”.
שער 2 בנמל אשדוד: כאן אירעה התאונה. צילום דוברות המשטרה
אריאל מנסה למצוא נחמה: “היא הלכה לעולמה במהירות וללא סבל. דבר שני, שראיתי בלוויה זה שהיא קיבלה הרבה כבוד. הרבה אנשים באו לכבד אותה”.
מאיה, האחות הקרובה והצמודה לאילנית, קטנה ממנה בקצת יותר משנה ועדיין קרובה כאחות תאומה. כשהיא מתיישבת לדבר, היא מוקפת מיד בחברותיהן הקרובות שלה ושל אילנית. “אילנית הייתה אדם מאוד מיוחד, תמיד שמה את האחר קודם”, אומרת מאיה בכאב. “אם הבטיחה משהו, היא תקיים. אם היא יכולה לעשות משהו טוב עבור מישהו, היא תעשה, אפילו אדם זר. אם יצא לך להיות חבר שלה — זכית. היא לא תבקש ממך כלום ותיתן לך מכל הלב. היא תמיד נתנה. אמרה לי, 'מה, את דפוקה? זה רק כסף!"
החברה עדנה: “אני זוכרת כשהיא קנתה את הרכב, היא היחידה שנתנה לי לנהוג בו. בפעם הראשונה נכנסתי בתמרור, ובמקום לכעוס או להילחץ, היא הרגיעה אותי, אמרה לי, ‘לא, את עושה את זה, תנהגי עכשיו עד הבית. גם לא סיפרה לאף אחד, ידעה לשמור סודות.
“העבודה הזאת שחקה לה את החיים, אבל היא תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה. תמיד היא אמרה שיש לה חברים מדהימים, והיה לה מוסר עבודה גבוהה. היא אמרה שהיא לא תעזוב עד שיפטרו אותה משם. היא הייתה כזאת, לא משנה באיזו עבודה היית שם אותה, היא תעבוד בכל הכוח. אבל לנו היא לא נתנה ללכת לעבוד שם”.
“בדיוק אתמול הסתכלתי בשיחות שלנו”, מוסיפה מאיה, “תמיד כשדיברנו על העבודה, זה היה קושי ודברים לא טובים. ‘מאיה, דפקו לי שעות חרא. מאיה, כואב לי כל הגוף’. בחורה צעירה, יפה, חכמה — אמרתי לה שהגיע הזמן ללכת, זה לא הייעוד שלך בחיים האלה, אין מה להיתקע שם. אבל אילנית היא כזאת, תמיד מוצאת את הדברים החיוביים”.
ביום שלישי התקיימה הלווייתה של אילנית בבית העלמין באשדוד. יותר מ—1,000 איש הגיעו ללוותה בדרכה האחרונה.
ההלוויה הייתה קורעת לב. קינתה של האחות מאיה פילחה את חלל האוויר לקול בכי הנוכחים: “אלוהים, תחזיר לי את אתמול, שאני אגיד לה כמה אני אוהבת אותה. תני לי כוח לזכור את הרגעים היפים, את החיוך הכובש שלך”, התייפחה, “בכל צעד שאלך את תלווי אותי. אילנית, מלאך, המלאך הכי יפה”.
“לא נתפס ,אחותי שלי, קטנה שלי”, ספדה האחות אסתר. “אני תמיד מנסה לשמור ולהגן עליכם, אבל הפעם לא הצלחתי. תשמרי עלינו, אילנית, כמו שתמיד דאגת ושמרת. אני יודעת שאת תכעסי עליי עכשיו, אני צריכה להיות חזקה ולשמור על המשפחה”. האחות אורית: “את האחות והדודה הכי נפלאה שיש. איך בורא עולם לוקח את הטובים ביותר?”
האח אדם ספד לה: “אילנית שלי, אהובה שלי, אין אנשים כמוך. חוכמתך, נתינתך לזולת, נוכחותך בכל רגע לצד המשפחה והחברים. והחיוך שלא יורד לרגע מהפנים”.
מחברת נמל אשדוד נמסר: “חברת נמל אשדוד ועובדיה משתתפים בצערה העמוק של המשפחה על האובדן הנורא, ומחבקים אותה ברגעיה הקשים מנשוא”. בהנהלת חברת י. שקד ביקשו למסור: “אנחנו משתתפים בצער המשפחה ונלווה אותם בהמשך בכל מה שיצטרכו. מעבר לזה איננו יכולים להתייחס”.
