אלמקייס

זוהרת בתוך החשכה: לבנה אלמקייס, מנהלת אגף עברייני מין בכלא מעשיהו

הייצוג האפסי לנשים בקרב זוכי פרס ישראל, שהצית השבוע דיון ציבורי, מלמד עד כמה גם בשנת 2018 שוויון בין המינים אינו דבר מובן מאליו. אני ותקרת הזכוכית שלי - סדרת כתבות מיוחדת לרגל יום האישה הבינלאומי שצוין השבוע, 8 במרץ

רס”ב לבנה אלמקייס (52) מאשדוד מנפצת את תקרת הזכוכית במדי שב”ס ומרגישה שליחות בתפקידה הנוכחי כמנהלת אגף עברייני מין בכלא מעשיהו. היא הגיעה אליו אחרי שני עשורים בשירות בתי הסוהר, ומאחוריה מגוון תפקידים, החל מסוהרת ועד מפקדת אגף ההפרדה הארצי.

“האסירים הכי תקשורתיים וראשי ארגוני הפשיעה, כולם היו אצלי. כל האסירים הכי בעייתיים במשך שבע שנים. זו עבודה מאתגרת שבה עובדים על הדקויות, אין משחקים, הכול לפי הספר, אין ימינה ושמאלה. לאחר סיום התפקיד ביקשתי לעבור לכלא מעשיהו ברמלה ולאגף עברייני מין בו שוהים כ-120 עברייני מין מורשעים”.

אלמקייס היא אם חד הורית לארבעה ילדים: מאור (25), לידור (24), דניאל (21) ונועה (18). אבי ילדיה נפטר ממחלת הסרטן לפני כשבע שנים. את מחלת הסרטן אלמקייס מכירה היטב מבית. אימה אף היא נפטרה מהמחלה, ובשלב מאוחר יותר גילתה אלמקייס שהמחלה הגיעה גם אליה. בבדיקה שגרתית אצל רופא נשים התגלה סרטן צוואר הרחם בגופה של אלמקייס. לאחר שהבריאה ממנו היא הפכה לשגרירה בתחום ההסברה על החיסון המונע.

מסגרת הפעילות בתחום הסתובבה אלמקייס ברחבי הארץ ומינפה את ההסברה על החיסון ולאחר פעילות בכנסת הצליחה גם להביא לכניסתו לסל הבריאות ב-2012. “מדובר בהצלת חיים, ללא ספק. גם בתי נועה חוסנה”.
הבחירה הלא שגרתית היא בדיוק המטרה של אלמקייס, והיא מבקשת להעביר מסר על נשיות שלא נמדדת בכוח פיזי. “את שירות בתי הסוהר אני מכירה מבית, אימא שלי הייתה קצינת שב”ס וחונכתי כך שאישה יכולה לעשות הכול. הכול”.

ובכל זאת, למה דווקא אנסים, פדופילים ועברייני מין בתוך המשפחה?

“אני מסתכלת על כל מכלול השב”ס, לא חסרה עשייה, אבל עבודה עם עברייני מין זה משהו עם הרבה נתינה ועם מסר לאסירים וגם לחברה בחוץ. לפניי בתפקיד היו בעיקר גברים, זה לא פשוט לעבוד באגף שכזה, זו התמודדות יום—יומית. ואישה בתפקיד כזה זה להסתכל עליהם בעיניים ולחפור ברבדים העמוקים של הנפש, פתרון עומק. לגברים פחות יש את הסבלנות הזאת, הם יותר פרקטיקה, שחור ולבן. וכאישה אני מביאה משהו אחר לתפקיד.

נכון שזה נשמע קשה. זה לא קל, אני לא אשקר לך. ואני יודעת שאם הייתי קוראת את פסקי הדין של כל אסיר ואסיר, לא הייתי עובדת באגף הזה. צריך להבין, עבריין מין הוא לא עבריין רגיל, כמו שודד, גנב או פעיל בארגון פשיעה, ממש לא”.

הסבירי בבקשה.

“עבריין מין לא קם בבוקר ואומר הסדר יום שלי זה לפגוע בנוי, שני ומאיה, ממש לא. יש לו מחלה שהוא מתמודד איתה, ובגינה הוא עושה פשעים, פשעים מאוד חמורים. והנזק ברוב המקרים הוא בלתי הפיך, אבל הוא הגיע אלינו, ולכן אני מסתכלת עליו  במבט קדימה. כיצד אני יכולה להציל את הקורבנות הפוטנציאליים העתידיים. אותו אדם, כשהוא ישתחרר, איך הוא יצא? אם הוא יצא כמו שהוא נכנס, אז יהיו עוד 20-10 קורבנות. אבל אם הוא יצא בן אדם אחר, זו הצלחה. ומניסיון, מי שעובר את הטיפול בהצלחה לא חוזר לכלא. לכולם יש תקנה”.

איך משקמים עברייני מין?

“הדרך לטיפול ושיקום עוברת גם דרך יצירת סדר יום קבוע בד בבד עם טיפול בהתמכרויות, וספציפית בהתמכרות למין. יש לנו מחלקה טיפולית ותכנית שיקום עם סוללת מומחים. ההליך עצמו הוא לטווח הארוך, וכמובן שיש ליווי גם לאחר השחרור. האסירים עוברים סיווג לפי רמת מסוכנות ומטופלים בהתאם לאופי והנסיבות. כך, למשל, יש אסירים שעד היום, שנים לאחר ההרשעה הם עדיין לא מודים בעבירה שעשו, אז הם נמצאים בקבוצה ייעודית למכחישי עבירה, קבוצה ייעודית לנפגעי מין בעצמם, כאלו שעברו בילדותם תקיפה מינית והפכו להיות בצד הפוגע, ויש לא מעט כאלו באגף”.

איך זה מרגיש להיות אישה בסביבה שהיא לא רק גברית, אלא גברית מאיימת?

“זה לא מפחיד בכלל. עובדה, אף פעם לא קיבלתי איום מאסיר, לא בתוך הכלא ולא כאשר שוחרר. אני לא אגיד 100 אחוז, אבל 95 אחוז מהאסירים נורא מפוחדים, אין להם ביטחון עצמי, מה שהם עושים בחוץ לא דומה לאסיר שנמצא בתוך הכלא, זה שני אנשים שונים. הם מגיעים לבית הסוהר שבר כלי, ואני לא מפחדת מהם כי אני לא במקום הזה, אני במקום של להכיל אותם. וכשאני מקבלת אסיר חדש, אני לא מסתכלת עליו ומסווגת בראש ‘אנס את הבת שלו’ או ‘פדופיל קשה’, מבחינתי הכול זה מקשה אחת. אני מסתכלת על האדם שיושב מולי במבט של איך אני יכולה לעזור לו להיות אדם אחר”.

גישה קצת פייסנית לאנשים שעשו מעשים נוראיים, את לא חושבת? הם לא הקורבנות בסיפור.

“אין לי אמפתיה, בכלל לא. אני לא מרחמת עליהם. הם עשו מעשה נוראי, הם יושבים בבית הסוהר והם ישלמו על מה שעשו. אני פשוט חושבת קדימה, וקדימה מבחינתי זה היום שהוא יצא החוצה, עם אילו כלים הוא יוצא. אם לא, מה עשינו? הרי הוא יצא, עוד שנתיים או בעוד עשר שנים, הוא ישתחרר.

תביני, אני קשוחה, אבל אני לא כוחנית. אני לא מאלה שצועקות, אני לא צועקת בכלל. אני משיגה את כל מה שאני רוצה בשקט ובנועם. האגף הוא אגף לדוגמה: סדר וניקיון ברמה הכי גבוהה שיש, יש מסדרים, ואני מקפידה ולא מעגלת פינות. הם יודעים משמעת מהי, וזה עובד בענק, יש תוצאות. אני שנתיים במעשיהו, שוחררו כ-50 אסירים, ואף אחד מהם לא חזר לבית הסוהר. בשנתיים אפשר לראות תהליך”.

רס”ב אלמקייס בוגרת תואר ראשון בכלכלה, מנהל עסקים וגישור. כיום היא סטודנטית לתואר שני בטיפול בהתמכרויות. לאשדוד היא הגיעה לפני יותר מעשור במסגרת תפקידה כמפקדת הפרדה ארצית. “עברנו לאשדוד כי זו עיר עם ים, וים הוא התשובה והפתרון להרבה מצבים, לכן אני גם גרה בקרבתו. מה גם שעשיתי בדיקות לפני המעבר וראיתי שאשדוד מובילה בחינוך, ורציתי חינוך מעולה לילדיי, ולכן בחרנו לגור פה. ואני שמחה בבחירה הזאת, התוצאות מעולות, ואשדוד מדהימה בעיניי”.

לבנה, בישראל של 2018 יש צורך ביום האישה?

“לא, זה מיותר. נשים היום נמצאות במקום מאוד גבוה, מצליחות בכל התחומים. יש לנו נציבת שב”ס, חברות כנסת, מנהלות מחלקות בבתי חולים, מפקדות בכירות בשב”ס, מנכ”ליות חברות ענק. יש מלא נשים בעמדות מפתח, אנחנו לא במקום של להגיד ‘היי, אנחנו כאן’. נכון, ארצה לראות יותר נשים בעמדות מפתח, תמיד. זה החלום, אבל אנחנו חברה פתוחה, וזה לא מה שהיה פעם, ואת זה צריך לזכור”.

 

מה דעתך על קמפיין METOO#?

“מבורך, חשוב וטוב שקורה. הרבה נשים שמרו בבטן, וחשוב לדבר על זה על מנת לעצור את התופעה. היום גברים, במיוחד בתפקידי מפתח, יחשבו עשר פעמים אם לגעת במישהי או לדבר אליה בצורה לא נעימה”.

איזו אימא את?

“הילדים שלי גאים בי. בהתחלה כשאמרתי להם על התפקיד, הם שאלו אותי, ‘למה דווקא שם?’ הסברתי להם את החשיבות, והיום הם מסתכלים על זה אחרת. אני לא אגיד לך שאני לא מפחדת על הבת שלי, הכי מפחדת. מיליון הודעות, אני לוקחת אותה רוב הזמן וחרדתית אליה, סוג העבודה שלי מסביר את החרדה”.

איך משלבים קריירה ואימהות?

“זה לא קל. בשנה האחרונה לא הייתי באף אסיפת הורים של הבת שלי, לא כי לא רציתי. לא הספקתי להגיע כי אני לא יכולה לצאת מהעבודה ולהשאיר משהו פתוח. אני לא מסתכלת על השעון בעבודה, יש ימים שאני נשארת עד מאוחר. יש משימות שאי אפשר להגיד ‘נמשיך מחר’. אם יש אסיר שבמצוקה, אהיה שם, אז מוצאים פתרונות. קורה שהבת שלי הקטנה אומרת לי, ‘מתי תפני זמן בשבילי?' אז בסופי השבוע אני כולי בשביל המשפחה”.

מה היעד הבא שלך?

“לכתוב ספר, יומן של 365 ימים שמפרט את הדילמות וההתמודדויות בבית ובעבודה, תיעוד בזמן אמת וטיפים. והחלום שלי? לפתוח מרכז לגמילה מהתמכרויות באשדוד, וזה יקרה. מרכז גמילה כמו בפלורידה, ברמות הכי גבוהות; לכל סוגי ההתמכרויות, לאו דווקא עברייני מין. אני מאמינה שזה יקרה בעתיד הלא רחוק”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר