בפסטיבל תור הזהב שיתקיים בחול המועד פסח באשדוד יוקרן סרטו של הבמאי דוד דרעי “מחר יאיר השחר”. הסרט מוכר גם בשמו במרוקאית: “חתה יסבח סבח”.
מדובר בדרמה זוכת פרס האקדמיה שיצאה בשנת 2004, המספרת את סיפורה של ליליאן אלמקייס, בעלת סלון כלות בירוחם. במהלך שבוע אחד, דרמטי במיוחד, מתמודדת ליליאן העקשנית מול כל הצרות שנחתו על ראשה בשיטה המוכרת לה ביותר: הדחקה. אלא שבשלב מסוים היא מגלה שצרותיה רק גדלות.
פסטיבל תור הזהב באשדוד
בסרט משתתפים ריימונד ויעל אבקסיס, אורי גבריאל ורוחמה מלכא ז”ל, אימו של מנכ”ל המשכן לאמנויות ומייסד הפסטיבל מוטי מלכא.
>> פרטים על שלל האירועים בפסטיבל.
לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאי דוד דרעי ומופע אמנותי: אנסמבל מטרוז בניהולו המוזיקלי של יורם אזולאי והזמרת ריימונד אבקסיס, כמחווה לחברתה השחקנית רוחמה מלכא ז”ל.
דרעי נמצא בשבועות האחרונים בעין הסערה בעקבות הסדרה הדוקומנטרית החשובה שלו “סלאח, פה זה ארץ ישראל”, העוסקת ביישוב העולים מצפון אפריקה בעיירות פיתוח, דוגמת ירוחם, שבה גדל הוא. השבוע תפסנו אותו לשיחה.
מתוך הסרט: דרעי מראיין את הגיאוגרף פרופ' אלישע אפרת
“הסרט שיוקרן בפסטיבל היה הראשון שבו ריימונד ויעל שיחקו ביחד אימא ובת, חלקים מהסיפור מגיעים מהסיפור האישי שלי, מסבתא שלי, וזה עבד נפלא”, אומר דרעי.
בוא נדבר על "סלאח". מה היה הדבר שהכי הפתיע אותך במהלך הכנת הסרט והסדרה?
“בשלב הראשוני המפגש עם הפרוטוקולים שמספרים את הסיפור. לפני כן אנשים אמרו: ‘היו רמזים’, ‘היו שמועות’, ‘חשדנו שזה מה שקרה’. אבל כשאתה רואה את החומרים שהיו חסויים יותר מדי שנים ולומד עד כמה רחוק הממסד הרשה לעצמו ללכת בכל מה שקשור לדרכי המרמה והכפייה וכל המניפולציות והסנקציות כלפי העולים, זה משהו שאני מאוד מחובר אליו אישית כמובן. שש שנים של נבירה שהובילו אותנו להניח סוף סוף את העובדות על השולחן. מי שצפה שואל: ‘איך זה יכול להיות?’ רבים חשים שבגדו בהם.
חשוב לי להגיד שממרחק הזמן החלק החשוב בסיפור הוא מה השאיר פרויקט פיזור האוכלוסייה, שהוא הגיבור האמיתי של הסרט והסדרה במציאות של העיירות היום. ואז אתה פתאום מבין איך באותם מקומות מרוכזות השכבות החלשות, השורשים האלה היו חסרים בשיח שלנו. זו גם הסיבה שהשיח האשכנזי-מזרחי הוא כה נפיץ, וזה גם מה שמאפשר לפוליטיקאים לדרוך בו ברגל גסה”.
התכנית היא סוג של כתב אישום. מי הנאשמים?
“כתב האישום הוא נגד החברה שלנו כולה. הקולטים עשו את זה מתוך אידיאל שהם מאוד האמינו בו, הציונות התמודדה עם אתגר שקשה להבין את עוצמותיו כיום. מה שכן ניתן להבין שגם בזמן אמת מקבלי ההחלטות ידעו לאיזו מציאות הם מכוונים וידעו איזו השפעה תהיה לה דורות קדימה”.
בעקבות הסרט התעצמו הקריאות למחוק את זכרם של כל מיני אישים כמו יוספטל ואחרים ולהחליף שמות רחובות. אתה שותף לזה?
“אני מאוד מבין את המוטיבציה שממנה זה בא, אבל רבים ממי שמגיעים ממקום מאוד זועם מתמתנים. אני נמצא היום במקום שנלחם על הדבר הדרמטי, וזה הפערים המעמדיים בתוך החברה שלנו שהולכים ומקצינים. יותר חשוב בעיניי ממחיקת שמות רחובות זה להכניס את הדברים שקרו לספרי הלימוד של הילדים שלנו, יותר חשוב לדחוף לתהליך אמיתי של תיקון”.
