חובש מד”א מתן פרידמן (24), שנפצע קשה בתאונת דרכים לפני כחודש ושהה זמן רב ביחידת טיפול נמרץ, שב להכרה והועבר למחלקה האורתופדית לאחר שמצבו השתפר מאוד.
פרידמן, איש קבע בחיל האוויר שמפקד על מסלול השוחרים במקיף א’ בעיר, בית הספר שבו למד, נפגע כשרכב על קטנוע של מד”א בדרך לחתונה. כשהוא עושה את דרכו צפונה והתקרב לאשדוד, יצא לפתע רכב מכיוון מושב שדה עוזיה, לא נתן לו זכות קדימה והתפרץ לכביש.
ניידת טיפול נמרץ. צילום ארכיון: מד"א
לפרידמן לא היה לאן לברוח והוא התנגש בעוצמה במכונית שנעמדה על הכביש באמצע הצומת. הוא עף ונחבט בעוצמה. אמנם בזכות הקסדה ובגדי מגן נפצע בעיקר בגפיו, אבל תסחיף שנוצר סיכן את חייו.
אחיו התאום דור, שנסע אחריו, הגיש לו עזרה, ואביהם הגיע גם הוא והצטרף מיד. מדובר, יש לציין, במשפחה שכולה למעשה פעילה לאורך שנים בהצלת חיים במד”א ובכלל. “עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב”, אמר השבוע פרידמן ל”כאן דרום”. “מתחזקים לאט לאט. ממשיכים לטפל בפציעה ברגליי, אבל הכול בסדר, מתקדמים”, הוסיף.
מתן, מה עוד מצפה לך בתהליך ההחלמה?
“כיוון שהפציעה שלי כללה שברים בשתי הרגליים יש עוד לפניי שיקום עד שאוכל ללכת שוב”.
תאומים. מתן (מימין) ודור פרידמן
היית מודע לחיבוק הגדול ולדאגה סביבך?
“זה מחמם את הלב. כשהתעוררתי סיפרו לי ושיתפו אותי על מה שקורה בחוץ. הופתעתי. לא ידעתי בהתחלה שכולם דואגים ברמה הזו. בשבועיים האלה שהייתי בטיפול נמרץ (מונשם ומורדם ש"ש), המשפחה שלי הייתה סביבי בלי הפסקה וקיבלה אהבה מכל עבר, וזה חיזק אותם ובעיקר מרגש”.
אתה זוכר את התאונה עצמה?
“בוודאי, אני זוכר הכול. נסעתי מאזכרה של סבתא שלי ז”ל כשאני בדרך לחתונה עם האופנוע של מד”א. בצומת שדה עוזיה ראיתי רכב שפנה שמאלה, נעמד מולי ופשוט לא היה לי לאן לברוח, זה עניין של מאית שנייה. הבנתי שאני הולך להתנגש בו, כיוון שמצד ימין היה לי רכב. השלב אחרי זה הוא שאני שרוע על הכביש, צורח מכאבים. העדויות אומרות שמצאו אותי שמונה מטר קדימה, עפתי קדימה לכיוון אשדוד. נחתּי קרוב לשול, זה מזל בשמים שרכבים לא פגעו בי”.
ומה קורה אחר כך?
“הורדתי את הקסדה, קלטתי שאני יכול להזיז את הצוואר, אבל הכאבים ברגליים היו כאבי תופת. אי אפשר להסביר את זה. הייתי בהכרה כל הזמן. והראשון שהגיע לזירת התאונה זה דור אחי, ומיד אחריו אבא שלי. אני זוכר אותו אומר, ‘אבא, זה מתן’. וצ’יק צ’ק נסענו לבית החולים באמבולנס”.
הציל חיים רבים. פרידמן
מניסיונך בעשר שנות התנדבותך במד”א, תאונות כאלו יכולות להסתיים אחרת?
“בוודאי, זה עניין של מזל. ללא ספק זה יכול היה להסתיים במוות. זה יוכל היה להיות במקום התאונה, מעוצמת הפגיעה. במזל רק הרגליים נפגעו, ולא ראש או איברים חיוניים אחרים”.
לאחר הניצחון על מכבי חיפה, יצאה מ.ס אשדוד לעכו למשחק תחתית נוסף, מול הפועל עכו בחוץ, ממנו היא מקווה לאסוף נקודות להמשך. הפועל עכו המתפוררת, שב-13 המשחקים האחרונים ניצחה רק פעם אחת. אשדוד שניצחה בקושי את עכו לפני כחודשיים בבית, יודעת שבחוץ המשימה תהיה קשה יותר. ניצחון של אשדוד הערב יחתום ככל הנראה את סיכויה של המארחת להישאר בליגה, כאשר במשחק המקביל בין מכבי חיפה להפועל אשקלון, כל תוצאה תעזור לאשדוד, לרבות ניצחון של אשקלון שיסבך את מכבי חיפה הלחוצה בתמונת הירידה.
בדקה ה-15 הפועל עכו הראתה לאשדוד שמה שחשוב הוא להחזיק בכדור אלא לאיים על השער. אליקו בלה פרץ באגף השמאלי ושחרר בעיטה שפגעה בקורה והחוצה. הזדמנות טובה לעכו. אשדוד המשיכה ללחוץ אך לא ייצרה מצבים מסוכנים מספיק.
בדקה ה-40 דור ג'אן הוציא כדור עומק למאוריציו שהמשיך אותו לבין רגליו של רם שטראוס שבקצה הנעל הסיט את הכדור ממסלולו ועכו ניצלה. 0:0 תוצאת המחצית.
ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל ייערך הטקס הממלכתי בהר הרצל, שיעמוד השנה בסימן “מורשת של חדשנות”. אחת ממדליקי המשואה שנבחרו למעמד המרגש היא פרופ’ מרסל מחלוף, שעלתה ממרוקו וגדלה בעיר הנמל הדרומית.
בנימוקי הבחירה אמרו השופטים: “פרופ’ מחלוף מייצגת את תרומתה של העלייה הגדולה למדינת ישראל בכל תחומי החיים”.
פרופ’ מחלוף (54) היא דיקנית הפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון ועומדת בראש המעבדה למערכות שחרור מבוקר כנגד סרטן ותרפיה תאית. במסגרת מחקריה החדשניים הגיעה לפריצות דרך רבות המאפשרות טיפול מדויק וממוקד יותר בסרטן בלי לפגוע בתאים הבריאים מתוך שימוש בטכנולוגיות ביולוגיות חדשניות.
בוגרת "אחדות" ומקיף א’
מחלוף היא בתם של עליה אביטבול ויוסף בן סדון זכרם לברכה. בסיפורה האישי ובמחקריה הייחודיים היא מהווה מודל לסטודנטים ולחוקרים רבים. פרופסור מחלוף, החוקרת המצטיינת, זכתה במהלך השנים בפרסי הוקרה רבים, בהם: כלת פרס “Alon Award” למצוינות במדע, כלת פרס “Gutwirth Award” על הישגיה בתחום הריפוי הגנטי, כלת פרס חדשנות הטכניון “Innovation Award” וכלת פרס “Juludan” עבור מחקר חדשני מצטיין, אך בריאיון ל"כאן דרום" היא מודה: “זה הפרס הכי גדול שיכולתי לקבל, זה הכבוד הכי גדול שיש. אין לי מילים, זה כל כך מרגש. זה הכרה של כל המדינה במה שעשיתי, במי שאני. זה ההישג הכי גדול שיש”. כיום היא תושבת חיפה.
פרופ’, איך מתבטא הקשר שלך לעיר אשדוד?
“אשדוד היא עיר הולדתי, אני גאה בעיר הזו, ולכן מאוד חשוב לי להגיע לעיר להעביר הרצאות בבתי הספר. רק לאחרונה הרציתי באלתא אשדוד עבור תלמידי מקיף א’, בית הספר שבו למדתי. בטח שאני גאה בעיר הזו, גאה מאוד.
קשורה לאשדוד, מחלוף
הגעתי לאשדוד בגיל שנה, גדלתי ברובע ב’, למדתי בבית הספר היסודי אחדות ובתיכון מקיף א’. גם כשהתגייסתי לחיל האוויר עדיין גרנו באשדוד, עדיין יש לי דירה בעיר. כיום אימי לא בין החיים, אך יש לי חברים רבים ומשפחה בעיר. למעשה, אחת לשבועיים יחד עם כל המשפחה (למחלוף יש שלושה ילדים, בתה הבכורה לומדת בבצלאל, הבן האמצעי לומד רפואה בהונגריה, והצעיר התגייס לתותחנים לפני כמה חודשים, ש"ש) אנחנו מגיעים לסוף שבוע אצל חמותי”.
לאחר תום השירות הצבאי, בשנת 1984, היא החלה ללמוד לתואר ראשון במחלקה למדעי החיים באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנת 1987 סיימה את לימודיה. לאחר מכן עברה לערד, ושם החלה ללמוד בשנת 1987 לתוארה השני במחלקה להנדסה ביו-רפואית והנדסה כימית באוניברסיטת בן-גוריון. בשנת 1990 סיימה את הלימודי התואר. לאחר התואר החלה בלימודי תואר נוסף, תואר שלישי, במחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע.
בסיום הלימודים, בשנת 1997, קיבלה את אות הדוקטורט ונסעה ללימודי הבתר—דוקטורט בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד בבוסטון, מסצ’וסטס, ארצות הברית, למשך ארבע שנים.
בחזית המחקר המדעי
ב-2001 התקבלה מחלוף לטכניון לפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון. במעבדתה, המעבדה למערכות שחרור מבוקר כנגד סרטן ותרפיה תאית בטכניון, מחלוף מפתחת ומהנדסת ננו—מערכות ומיקרו—מערכות להובלת תרופות ולעריכה גנטית לטיפול בסרטן ולהנדסת רקמות.
מחלוף רשמה שני פטנטים בינלאומיים בשיתוף הטכניון. הראשון — מערכת לטיפול בסרטן שבה תאי גזע נכלאים בתוך קפסולות ומושתלים ליד גידול סרטני. השני — מערכת חדשה לבניית נשאים זעירים ממרכיבים של תאי גזע, המשחררים בגוף תרופה שמונעת מהגידול להמשיך ולהתפתח.
“אני מתעסקת בשני תחומי מחקר עיקריים — הנדסת רקמות, כלומר אנחנו מהנדסים חלקי איברים במעבדה שהמטרה בעתיד היא השתלות — פתרון רפואי באמצעות אותה רקמה שאנחנו מהנדסים או באמצעות דרך נוספת, שהיא ליצור איבר חדש שיחליף את הקודם.
החלק השני, שבו עומדת להיות פריצת דרך עם פתיחת חברה בקרוב, הוא פטנט שאושר סופית בארצות הברית ואירופה, שבו מצאנו תא בגוף שיודע להתביית על גידולים סרטניים בלבד, ולכן לקחנו אותו, השתמשנו בתכונות שלו והפכנו אותו למעין כדור קטן שאותו אפשר למלא בתרופה, כך ששמרנו על התכונות החיצוניות שלו שמזהות את הגידול. בעצם השתמשנו במה שהגוף בנה רק לצרכים אחרים, אבל שינינו אותו לטובה, כך שיצרנו מעין סוס טרויאני.
הגידול חושב שהוא הולך לקבל עזרה, אבל הוא בעצם מקבל חומר שעומד להרוס אותו, וזו החשיבות שלו. עצם זה שקיבלנו אישור פטנט זה אומר שזה המצאה מקורית שלנו. ואם הכול יצא לדרך, אז בעוד שנתיים מהיום תהיה לנו חברה שתערוך ניסויים בתחום”.
מה החלום הבא שלך?
“שהחברה הזו תצליח, ולו רק חולה אחד יזכה למזור באמצעות הפטנט, זה החלום. לא יותר מזה”.
באשדוד את גאה. מה לגבי מצבה של מדינת ישראל?
“אני רואה רק חצי הכוס המלאה ולאן שהגענו ב-70 שנה, לא פשוט. אין מי שלא מדבר על מדינת ישראל, אין מי שיכול בלעדינו. היום את רואה את ישראל בכל מקום. אנחנו מדינה נצרכת, אין מקום אחד לאף יהודי בעולם חוץ מהמדינה הזו. אנחנו מדינה יפה וטובה והגענו לאן שהגענו בזכות”.
ובכל זאת, יש מה לשפר?
“כן. לא הכול ורוד, ויש הרבה מה לתקן, בעיקר בחינוך, בהשקעה בצעירים ובפריפריה, שלדעתי לא מקבלת מספיק. אני דוגמה לזה. יכולתי להתפספס אם לא הייתה לי כל האמביציה וכל אלו שתמכו בי לאורך כל הדרך. יצחק נבון הגיע אלינו לבית הספר ואמר, ‘מי שתהיה לו בעיה כלכלית כשהוא רוצה ללמוד — וזה הבעיה שלו ולא ההישגים — שיבוא אליי’, והאמנתי בזה, והצלחתי.
אני אומרת ומבקשת להשקיע בחינוך, לא כולם מקבלים שווה בשווה, וזה כואב. אני רוצה שיראו את הייחודיות שבכל ילד ויסייעו לו להגיע לאן שהוא רוצה.בהרצאות בבתי הספר בעיר מתקבצים סביבי ושואלים אותי, 'מה, למדת פה, במקיף א’?' ואני אומרת להם בגאווה שכן, שאפשר הכול, שאפשר לתקן ולשפר. והמסר שלי הוא שיש להשקיע בחינוך, זה המשאב הלאומי שלנו. המשאבים הטבעיים ייגמרו, ונישאר עם כוח האדם שלנו. מה שנקבל בעתיד זה מה שנשקיע עכשיו”.
אברה מנגיסטו הוא אזרח יהודי ישראלי שחצה את הגבול לעזה שלא בידיעתו. לאחר מכן שררה התעלמות מקיומו באופן הגס והמכוער ביותר. זוהי בעצם הטרגדיה של משפחת מנגיסטו שמגלמת את קליטת העולים הכושלת במדינה במשך ארבעה עשורים.
אני זוכר שכילד בבית הספר היסודי חוויתי את הגזענות מכה בנו ובי בעוצמה הכי חזקה שרק אפשר. אני זוכר את זריקת מנות הדם שלנו, עולי אתיופיה, בשנת 1996 בפעם הראשונה. ראיתי את ההפגנות, ראיתי את האכזריות והנחישות שיש בידי החברה הישראלית דרך השוטרים.
אברה מנגיסטו
מאז החלטתי שכל מקרה גזענות שאראה או שאתקל בו במהלך חיי אשתדל לתעד בזיכרון או לגזור את הדף מהעיתון ולשמור. עברו שנים, ועדיין אני ממשיך בנוהל. זה רק הולך ומתעצם, לא רק שזה לא נעלם, אלא זה אפילו מגיע בצורות ובצרורות. ובגיל 35 אוטוטו אני מבין את מה שניסיתי כנראה להבין בגיל צעיר מאוד בכיתה ה’ כעולה חדש מאתיופיה: הגזענות כלפיי וכלפי הקהילה שלי לעולם לא תיעלם, היא רק תחליף צורות.
יצחק במחאה של משפחת מנגיסטו מול בית רה"מ בירושלים בחול המועד פסח
אברה מנגיסטו, אזרח יהודי ישראלי צעיר שלוקה בנפשו, יצא מביתו מבלי לחשוב פעמיים ומבלי לחזות מה יקרה לו וחצה את הגבול מכיוון החוף לעזה. הוא חצה את הגבול כיוון שנתנו לו לחצות — גם אני ראיתי את הסרטון בתכנית “עובדה”. בקלילות וללא שום גורם מפריע הוא מתהלך בכזאת נחישות אל עבר הלא נודע.
המחדלים של צה”ל ומפקדיו שהיו ונכחו באירוע באותן דקות גורמים לי לחשוב ולשאול המון שאלות. הראשונה בהן היא האם ייתכן שאילו היה מדובר באדם אחר בעל צבע אחר, היחס כלפיו היה שונה? התשובה היא כן חד משמעית.
מדינת ישראל ומקבלי החלטות השתיקו את המשפחה ואסרו עליה לדבר על הפרשה כמעט שנה שלמה. עד כמה יכולים אנשים לפגוע ולשטות באחרים? כמה אכזרי זה לומר לאימא ולאבא תסתמו את הפה שלכם, כאשר בנם נמצא בשבי החמאס על אדמת אויב.
אבל זה אולי מסביר את החברה כולה, חברה מנותקת, גזענית, שדורכת על החלש. למשפחת מנגיסטו אין הרבה תמיכה לצערי, אין לה גב תקשורתי ואין לה כסף ליחסי ציבור. בעצם אין לה שום הבנה ותמיכה, למעט אנשים ששותפים להקמת מטה המאבק וכמה מתנדבים צעירים רגישים שנמצאים זה שלוש שנים בסביבת המשפחה, שנותנים אוויר להמשך המאבק.
בחג החירות, חג פסח, מתחילתו ועד סופו פתחו מטה המאבק להשבת אברה ומתנדבים רבים בשיתוף המשפח אוהל מחאה מול ביתו של ראש הממשלה במטרה להשמיע קול זעקה.
מאות גולשים ותושבים מן השורה נענו לקריאה והגיעו הבוקר לחוף אורנים כדי ליצור לראשונה את דגל המדינה האנושי בתוך הים, לקראת יום העצמאות ה-70.
לפני שעה קלה המשימה הוכתרה בהצלחה והתוצאה לפניכם.
חוף אורנים, רגע לפני הכניסה למים. צילום רחפן: שבתאי טל
גולשים יוצרים את דגל ישראל בחוף אורנים באשדוד. צילום רחפן: שבתאי טל
את היוזמה הגה עוזרו האישי ויועץ התקשורת של ראש העירייה שמואל דוד. ללקחו בה חלק רשות הספורט העירונית, העמותה לקידום הגלישה, הצלה ימית, בתי הספר לגלישה באשדוד ותושבים רבים שנחשפו לפרסומים.
400 משתתפים – ילדים, מבוגרים, עולים חדשים ותיקים, נשים וגברים, הגיעו בשעה 10 בבוקר לחוף אורנים באשדוד. עוד לפני שהגיעו רשות הספורט העירונית ואגף החופים הכינו את צורת הדגל מחבלים צפים במטרה למקם את המשתתפים באופן מסודר.
כל אחד מהמשתתפים קיבל חולצה בכחול או לבן עם כיתוב אשדוד העיר הישראלית 70 לישראל. בנוסף קיבלו דגלים ופוליגל בצבע כחול ולבן איתן נכנסו למים.
לכל קבוצה היה ראש קבוצה אשר מיקם את האנשים צמוד לצלע של הדגל אותו קיבל מראש. עד הכניסה חוף הים כוסה בצבעים כחול ולבן. ברקע התנגנה מוזיקה ישראלית והמשתתפים החלו לרקוד במעגלים תוך הנפת הדגל.
"התרגשות הייתה עצומה וכולם המתינו להכנס למים ולמרות שהיו קרים הרצון לקחת חלק הפך את הקור לדבר זניח", תיאר דוד. "בשעה 10:30 החלה הכניסה למים של הקבוצות אט אט התמקמו עפ הוראות ראשי הקבוצות כעבור כרבע שעה נוצר דגל ישראל. 'התקווה' נוגנה ברמקולים וכולם נפנפו בדגלים ולאחר מכאן גם הרימו את הפוליגל באוויר ואז ניתן האות – לראשונה בישראל נוצר דגל ישראל בתוך הים".
את שאגות השמחה ניתן היה לשמוע למרחקים.
נתונים: גודל הדגל: 40 מטר על 30 מטר מספר המשתתפים: מעל 400
צפו בדגל האנושי שהורכב באמצעות גולשים בחוף אורנים כחלק מחגיגות העצמאות באשדוד:
קרדיט צילום:עיריית אשדוד כך, לאחר החנוכייה האנושית שנעשתה בים וזכתה לחשיפה גדולה כעת עברו קברניטי התכנית באשדוד לדבר אחר גדול ומורכב יותר יצירת דגל אנושי בים. מאחורי הרעיון עמד החלום לתת ביטוי לחגיגה הגדולה וציון השנה .הרצון לייצר דגל מיוחד הקשור לעיר אשדוד הוביל אל הרעיון ליצור דגל אנושי, דגל המורכב מאנשים, אשר ייצרו את הדגל במים ואת הספרה 70 לצד הדגל. יצירת דגל ישראל ,דגל אנושי שצורתו תהיה מורכבת מאנשים אשר ימוקמו לצד חבלים צפים אשר יוצרים את הדגל בתוך הים ( במים הרדודים).יצירת דגל ישראל בים אשר יהיה דגל אנושי –דגל שיורכב מאנשים בתוך מי הים הרדודים. כך נראו ההכנות:
פרשת השוחד והשחיתות בנמל אשדוד, כפי שכונתה, או פרשת אלון חסן, לפי גרסה אחרת, הסתיימה יום לפני ליל הסדר בזיכוי מהדהד.
זה קרה בתום הליך שנמשך כארבע שנים, תחילה חקירת משטרה (סמויה ואז גלויה עם ביצוע גל המעצרים ביוני 2014) ובהמשך הגשת כתב אישום וניהול משפט מאז קיץ 2016.
שלושת הנאשמים שזוכו: דוד חסן, אלון חסן ושוקי סגיס מחוץ לביה"מ המחוזי בבאר שבע לאחר הכרעת הדין. צילום: אליהו הרשקוביץ
בהכרעת דין דרמטית השופט יואל עדן ניקה את הנאשם מספר אחת אלון חסן וגם את שני הנאשמים האחרים: את מנכ”ל הנמל לשעבר שוקי סגיס ואת בן דודו של חסן, דוד חסן.
הוא זכאי
האישומים כלפי אלון חסן היו חמורים מאוד, וכללו בין השאר קבלת שוחד, סחיטה באיומים, הלבנת הון, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומרמה והפרת אמונים של עובד ציבור.
****
תזכורת: הנה חסן ומשפחתו זמן קצר לאחר הכרעת הדין שזיכתה אותו ערב פסח:
***
אבל תוצאת המשפט הייתה הפוכה. הכרעת הדין כללה ביקורת חריפה על עבודת המשטרה והפרקליטות. בין היתר נכתב בה: “כתב האישום כולל עובדות אשר לא רק שלא הובאה לגביהן כל ראיה, אלא גם לא בוצעה לגביהן חקירה”.
השופט יואל עדן. צילום: אתר בתי המשפט
בהתייחס לאופן ניהול התיק על ידי הפרקליטות אמר השופט עדן: “מצאתי בטענות שהועלו בהליך זה שוב ושוב פרשנות יתר למעשים שניתן לפרשם גם כנטולי אפיון פלילי. טענות שמתמקדות באווירה, בשמועות ובריח לא טוב עולה מהתנהלות, אין מקומן בתהליך הגעה למסקנה בדבר פליליות מעשה. חוש הריח אינו יסוד מיסודות עבירה ואינו כלי פרשני”.
כתב האישום כלל כמה פרשיות והתבסס מקצתו על שני עדי מדינה, האחים כחלון. הוא תיאר טובות הנאה פסולות בשווי מיליוני שקלים שניתנו לחסן ולמקורביו מפעילות תפעולית שהתנהלה בתחומי נמל אשדוד ב–2010–2013 תוך כדי ניגוד עניינים.
אבל השופט לא השתכנע. כך למשל קבע שאין ראיה לכך שחסן ביצע פעולה לעידוד התקשרות עם חברת דנה שבבעלותו של יניב בלטר, חברו של חסן.
מימין: עוה"ד צחי יונגר ועמיחי חביביאן מפרקליטות מחוז דרום לאחר הודעת הזיכוי. צילום: דור גפני
“הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי מבית המשפט בבאר שבע לאשדוד זה שהלכתי לברית המילה של הנכד של אחותי ז”ל שנולד ביום ההולדת שלי”, אומר חסן. “זה מאוד מאוד סמלי שהברית שלו יצאה ביום של הזיכוי שלי. אחותי ואני היינו מאוד קשורים, והיא נפטרה בפתאומיות משפעת שהסתבכה, וזה משהו שמאוד קרוב ללבי. לפנות בוקר נסענו לכותל המערבי, אני אנשיי הקרובים ועורכי הדין שלי אשר אוחיון וחן הולנדר, לומר ברכת הגומל. התפללנו בנץ החמה ואמרתי ברכות הודיה לקדוש ברוך הוא שעזר לי לעמוד בדבר הזה”.
איך נראה ליל הסדר לאחר הזיכוי בבית משפחת חסן?
“חגגנו את ליל הסדר אצל ההורים שלי, הייתה שמחה כפולה. הרגשנו מה זאת חירות אמיתית. הטיימינג של יום הדיון ממש סמלי, מקרי, לא יודע איך לקרוא לזה שזה יצא בדיוק בחג הפסח. התרגשנו המון ובעיקר הייתה שמחה גדולה. ליל הסדר קיבל משמעות נוספת”.
הוא חזר בתשובה, הוא לומד עכשיו גמרא
אתה מצטער על משהו? יש משהו שבדיעבד היית עושה אחרת?
“אין מחיר למה שאני ומשפחתי עברנו בשנים האלה, זה גיהינום. כל בן אדם אחר היה חוטף התקף לב או מת מכל הלחץ הזה שהיה עליו, ויש צלקות שילכו איתי עד הקבר. אבל אני מעדיף לא להסתכל על זה ככה, אלא לראות את פרשת השחיתות שחשפתי. יש לי ארבעה ילדים, וחשוב לי שהם יגדלו במדינה טובה, וזו מתנה אחת שמדינת ישראל קיבלה ממני, והלוואי ומשהו ישתנה בתחום המשפט ובהתנהלות נגד חשודים. אני מאמין שלא באתי לעולם סתם, ואם התיקון שלי הוא הסבל הזה שעברתי, אז בסדר, כנראה שזה המחיר שהייתי צריך לשלם על משהו שעשיתי”.
אז מה עשית לא בסדר?
“אולי חוסר הצניעות, אולי היהירות של כוחי ועוצם ידי. אולי ניקרתי עיניים, לא יודע. אני באמת עושה חושבים עם עצמי היום, חשבון נפש. אני רוצה לעשות תיקון בתחום הזה ואני עובד על זה. הכול עכשיו פחות ראוותני אצלי. הרב שלי אמר לי שזה שיעור בצניעות שהייתי צריך ללמוד, ואני משתדל, למרות שאף פעם לא הייתה לי כוונה רעה או לנקר עיניים, ואני מתפלל, מתפלל שלא תעלה בי מידת הגאווה, שלא אשכח את בורא עולם, ובגלל זה חשוב לי להקפיד על שיעורי תורה. אני לומד גמרא, זה מדהים. זה הופך אותך לאדם טוב יותר”.
נמל אשדוד. צילום: פבל טולצינסקי
“אני לא יודע אם היה זיכוי כזה במדינת ישראל”, מוסיף חסן. “לא היה סיכוי לשרוד את זה. איך הצלחתי לעבור את זה בכל זאת? הודות להרבה סייעתא דשמייא זה קרה, וידעתי, פשוט ידעתי, שאין סיכוי שאני מודה במשהו שלא עשיתי, לא משנה מה יקרה. השופט היה אמיץ מאוד, התובעים בתיק ניסו להפחיד אותו, והוא הדף את כולם, זה המון המון מזל שהיה לי שופט חרוץ מאוד שישב שעות על גבי שעות ללמוד את התיק על בוריו, הוא הכיר ושלט בכל הפרטים. הוא פשוט היה בקיא ולא עשה הנחות לאף אחד. אני שמח שיש שופטים כאלה בישראל, והלוואי ויהיו עוד כאלה שפועלים ללא רבב ועם מקצוענות. אני רוצה להאמין שכולם כאלה, שמתבססים על ראיות ולא על רעשי רקע”.
לאורך כל הדרך אמרת שאתה לא מוכן להיכנע ל”שיטת ההרשעה במדינת ישראל”, מה הייתה כוונתך?
“השיטה היא לצערי הפעלת לחץ על אנשים כדי שהם יודו בפשעים שהם לא ביצעו. לוקחים לך את כל מה שיש לך, רומסים את השם שלך, את הכבוד שלך, ואז גם לוקחים לך את האפשרות להגן על עצמך. זאת מלחמה כנגד כל הסיכויים”.
יניב בלטר. צילום: מוטי מילרוד
בשונה מחסן ושני הנאשמים שנשפטו איתו, יניב בלטר, בעלי חברת דנה, הורשע באותה פרשה במסגרת הסדר טיעון. השופטת גילת שלו אימצה את ההסדר וציינה בגזר הדין שמדובר בפרשת שחיתות חמורה. בלטר נשלח לכלא והשתחרר לפני כשבועיים.
מה יש לך לומר לחברך יניב בלטר שהודה, הורשע וישב בכלא באותה פרשה?
“היו לו את הסיבות שלו, כשלוקחים את אחיך בן ערובה ומפעילים עליך לחצים, זה לא פשוט. אני יודע כמה זה קשה לא להישבר ולעשות עסקה, אולי לא הייתה לו ברירה”.
“מיליונים הלכו על התיק הזה”
איך הצלחת להתנהל כלכלית בשנים האחרונות?
“יש לי ברוך ה’ משפחה אמידה מאוד שתרמה לי. מה זה תרמה לי? כל מה שהיה צריך שמו. מיליונים הלכו על התיק הזה כדי לנקות את השם שלי, להוכיח שאין אמת בכל האישומים האלו”.
כל התקופה הזאת נשארת עובד נמל. מותר לדעת מה המשכורת שקיבלת מאז ההשעיה?
“קיבלתי כ-5,000 שקלים בחודש. איך הגיעו לסכום הזה? אני גם מנסה להבין, כשאתפנה לזה אברר”.
היו חברים ושותפים לדרך. חסן ואבינועם שושן. צילום: עופר וקנין
בשנים האלה קיבלת תמיכה מהחברים שלך?
“בכל התקופה הזאת סבלתי לא פחות מהפרשה עצמה מכתף קרה שקיבלתי מהמון המון אנשים, הרבה אנשים שעשיתי בשבילם טובה. זה לא הכרת הטוב, זה כפיות טובה, זה יותר גרוע. כמות האנשים שהיו כפויי טובה הייתה גדולה. לא האמנתי בהתחלה שאנשים מתנהגים בצורה כזו, אני לא כזה, והיה לי קשה להאמין שיש אנשים כאלה”.
ממי התאכזבת במיוחד?
“יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. הוא הפקיר אותי, לא הגן עליי כיו"ר ועד העובדים הכי דומיננטי בארץ 20 שנה, וההתעלמות שלו מכתב האישום שמדבר על אופן ההתנהלות שלי כיו”ר ועד, כשהוא יודע שאני עושה את העבודה שלי בצורה מושלמת. אני אמרתי לו שהולכים לתפור לי תיק, רק לא ידעתי שבעוצמות כאלה.
"אני אחליף אותו". יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. צילום: עופר וקנין
אני אחליף אותו. אני יותר טוב מניסנקורן, יש לי ניסיון. הוא בכלל לא היה יו”ר ועד עובדים, הוא פחדן וחלש, ולדעתי זו הייתה טעות של עופר עיני. אני פי עשרה יכול לתרום לעובדים ולעם ישראל מניסנקורן. מאז שהוא יו”ר ההסתדרות, מעמד העובדים רק הולך ומתדרדר. ומה אני אעשה אחרת? הכול הפוך ממנו”.
אתה אומר שתפרו לך תיק ושידעת על זה עוד לפני שזה קרה, תסביר בבקשה.
“נדלקה אצלי נורה אדומה כאשר במסגרת הסכסוך עם משרד התחבורה על הקמת נמל נוסף היה דיון אצל נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, לשם הגיעו נציגי משרד התחבורה, יו”ר הדירקטוריון גדעון סיטרמן, הנהלת הנמל ואחרים. הדיונים התקיימו בלשכת הנשיאה, כאשר במהלך הדיון סיטרמן — שהייתי ביחסים טובים איתו כאשר הוא היה השליח של ישראל כץ והמגמה הייתה ברורה — אומר באמצע דיון חשוב על הקמת נמלים באשדוד ובחיפה: 'אני רוצה שנשב על הסכם המשמעת ונשנה אותו כך שעובד שחשוד בפלילים תופסק עבודתו'.
שר התחבורה ישראל כ"ץ ויו"ר דירקטוריון חברת נמל אשדוד לשעבר גדעון סיטרמן. צילום: אוליבייה פיטוסי
הוא אומר את הדברים הללו ומסתכל עליי. הבנתי מה הולך להיות. ביקשתי שהצד של המדינה יצא, וזה מהלך רגיל במשאים ומתנים, כשהם יצאו אמרתי לחברים שלי, 'אתם מבינים מה קורה פה?' הם אמרו, 'לא. אנחנו לא מבינים מה הקשר עכשיו פלילים'. אמרתי להם, ‘הם רוצים להפליל אותי בכדי להוציא אותי מהמאבק על הנמלים’.
הנשיאה וניסנקורן אמרו לי שאני מדמיין דמיון פרוע. אמרתי להם, 'אתם תראו שאני צודק, יש להם כוונה להפליל אותי'. שבוע אחרי זה עמליה דואק ויוסי מזרחי (כתבי חדשות 2, ש"ש) אצלי בבית. יום ראשון השעיתי את עצמי. בכדי להפליל אותי הייתה חבירה של כוחות על, אנשי עסקים, בעלי אינטרסים לפגוע בחברת דנה, אני מנוע מלהגיד את שמם, אבל השופט התייחס לזה בפסק הדין”.
למה באמת התנגדת להקמת נמלים נוספים?
“הייתי בעד הקמת נמלים נוספים בתנאי שהתחרות תהיה הוגנת”.
*****
הנה מנכ"ל הנמל לשעבר שוקי סגיס שזוכה גם הוא, ביציאה מאולם בית המשפט לפני שבועיים (לצדו עו"ד לוליק אסל והבן, גיא):
***
"סבלתי מספיק"
בפרקליטות מחוז דרום עדיין לא החליטו אם להגיש ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט העליון. אם הם יערערו, הכול עוד יכול להתהפך, לא?
“אני לא רוצה לחשוב שהפרקליטות תערער. אני חושב שהרדיפה אחריי צריכה להיפסק. הרדיפה של הפרקליטות כנגדי היא במשך שנים, למרות שידעו שאין ראיות. בית המשפט אמר את דברו בצורה נחרצת ביותר, על מה אתם רוצים לערער? היו פה קביעות חד משמעיות של בית המשפט! אני לא משפטן, אבל עורכי דין שמלווים אותי וקראו את פסק הדין לא רואים סיכוי אחד שאפשר לערער על פסק הדין הזה. אם הם יערערו, הם לא יערערו עניינית אלא רק מתוך נקמנות, ואני לא מציע שזה יקרה. סבלתי מספיק, צריך לעצור את זה. יש עוד הרבה דברים שהציבור לא יודע”.
חסן בלאחר שיצא מביה"מ יום לפני פסח:
מה יש לך לומר על התנהלות הפרקליטות והמשטרה בפרשה שלך?
“אני אמרתי שאני חף מפשע, שתופרים לי תיק, ואמרתי את זה לאורך כל הדרך. היו בפניי שתי אפשרויות או ללכת לזיכוי על חשיפת הפרשה שחשפתי, שבה לא היה ספק ולו אחד שתפרו לי תיק, העורך הדין שלי יחד עם ראש צוות החקירה בפרשה, יכולתי לקבל זיכוי בטענת הגנה מן הצדק ולא רציתי זיכוי כזה, רציתי זיכוי נגד האשמות שהופנו כלפיי, לא זיכוי סוג ד’”.
והתקשורת?
“זה תיק תקשורת! הכול בתיק הזה התבסס על תחקיר שנעשה בטלוויזיה ובעיתונים, זה עצוב מאוד שהמשטרה עובדת בצורה הזאת. וכל החשדות האלה נבדקו אחד לאחד, כל הטענות שהיו בתחקירים שפורסמו נבדקו. והאנשים שעומדים מאחורי התחקירים האלה? יצטרכו לתת את הדין על מה שקרה פה. כי כל מה שהיה בתחקיר נבדק פעמיים: פעם אחת על ידי דירקטוריון נמל אשדוד ופעם שנייה בבית המשפט. בכלל, התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמה, ומה שיש לי להגיד ליוסי מזרחי, עמליה דואק ושרון שפורר (העיתונאית שחשפה את הפרשה ב'הארץ', ש"ש) אני עוד אומר להם, לא בפורמט הזה”.
התחזקת בדת בשנים האחרונות?
“תמיד האמנתי, אבל כן. אני הולך לשיעורי תורה כל יום, אני מתפלל בבית הכנסת כל יום, יש לי את הרב שלי, הרב ציון, שגר גם הוא ברובע ט”ו, שמלווה אותי לאורך כל הדרך. אני אמנם בלי כיפה, אבל אני משתדל לשמור מה שאני יכול. האמונה שלי מאוד חזקה, מאוד”.
אנחנו מתקרבים ליום העצמאות. הרבה לפני הזיכוי אמרת ברצינות שמגיע לך להדליק משואה בזכות חשיפת פרשת מלכה-פישר. עדיין מאמין בזה?
“איזו שאלה, באמת שציפיתי שיזמינו אותי להדליק משואה. אני רואה כל מיני ויכוחים על כל מיני כאלה שידליקו או לא ידליקו, ואני זה שחשפתי פרשת שחיתות, אחת מהגדולות במדינה, ואני זה שנגרם לו עוול כל השנים האלה, לי ולמשפחתי, ובשם הצדק אני צריך להדליק משואה, זו ממש לא בדיחה. אני לא חושב שאני פחות טוב מאנשים אחרים שנבחרו”.
ראש הממשלה נתניהו. צילום: אוליבייה פיטוסי
מה אתה אומר על הטענה שהזיכוי שלך הוא בשורה טובה לראש הממשלה נתניהו?
“ידעתי שירכבו על הגל. אני עמדתי למשפט, וזה ההבדל ביני לבין ביבי. אני מציע לו, אם הוא חף מפשע, ואני רוצה להאמין שהוא חף מפשע, שיבקש להעמיד את הדברים למשפט, יש בית משפט בישראל, שיבקש לעמוד לדין מיידי. כבעל ניסיון, אני מסכים עם ביבי שהתקשורת עושה רצח אופי, אבל אם אתה באמת חף מפשע, תעמיד את זה למבחן”.
“אני רוצה לסגור מעגל”
“עובדי נמל אומרים לי שהדיבור זה ‘חייבים למנוע מאלון חסן לחזור’. זה מטורף, אני זוכיתי”, אומר חסן שאינו מסתיר את רצונו לשוב לתפקידו כיו”ר הוועד.
עובדי נמל מתעמתים השבוע עם הוועד: רוצים את אלון חסן בחזרה
“לא הייתי סגור על לחזור לנמל עד לפני שבוע, כשניסיתי להיכנס לנמל ומנעו ממני”, הוא מסביר. “הקטע הזה הדליק לי את הפיוז. הלכתי לבקר כי התגעגעתי. אני שם מגיל שנתיים. התגובה הקרה של הוועד עצבנה אותי. כשהייתי בנמל, הם לא היו ככה. פתאום אתם יהירים? הם נתנו לי את הטריגר לחזור. כשחבר ועד קיקיוני אומר, ‘אם בהסתדרות יסלחו לאלון, הוא ייכנס אצלנו שישי’, אני אומר, ‘בוא'נה, נראה לך שאני אכנס שישי? ככה אתה מכיר אותי?' זה מדליק אותי האנטי הזה שלא רוצים שאני אחזור רק כדי לסגור הסכם טוב עם העובדים. יותר מזה, אני לא צריך את הנמל”.
המשפחה שלך בעד שתחזור לנמל?
“אני צריך לשכנע את אשתי, שלא רוצה שאחזור לנמל, ואני מבין אותה. ואם היא תגיד לא, אז לא, אני לא אלך נגד מי שתמכה בי, היא עברה איתי שנים מאוד קשות. רק העובדים היו לנגד עיניי, לא הייתי בבית המון זמן, היא הייתה צריכה לסבול את זה. וכשהפקירו אותי, היא בכלל מחקה את עובדי הנמל”.
מה קורה עכשיו בנמל אשדוד?
“מה שקורה עכשיו בנמל זה ביזיון אחד גדול. העובדים נפגעים מדי יום, חוזרים אחורה, לא סופרים את הוועדים. אין מנהיגות. מה שמצחיק אותי זה שהם תופסים את הכיסא, אני משתגע מזה. לא אכפת לכם מהעובדים? הם מוכנים ללכת לחתום על הסכמים בנוגע לנמלים החדשים לפני שאגיע. וההסתדרות? שכחה את הסיבה שלשמה היא הוקמה.
ההסתדרות רוצה נמל חלש, לא מתאים לה. ואולי זו הסיבה שהם לא יכלו לראות אותי שם, אצלי העובדים היו עובדים עם ראש מורם, אמנם דאגתי לרמת עבודה גבוהה. היום רומסים אותם, לא סופרים אותם, זה עצוב. ומונעים ממני לחזור כי אני לא אתן לדבר הזה לקרות”.
בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התקיים במוזיאון בית העדות בניר גלים טקס שנשא את השם "בזכרנו את ציון" ועסק בכיסופים לארץ ישראל בכתבים מתקופת השואה, בסימן שבעים שנה להקמת המדינה.
הטקס. מימין זהבה קור. צילום: בית העדות
במהלך הערב התעוררו לחיים על הבמה מכתבים, קטעי יומן ועיתונות מתקופת השואה, שבהם ביטאו יהודים את כמיהתם לעלות לארץ ישראל. הקורא בכתבים אלה יתקשה להבחין כי נכתבו במחשכי מרתפים, בגטאות ואפילו במחנות ההשמדה. גם מתוך תהומות הייאוש והסבל היו יהודים שהוסיפו להשתוקק אל ארץ ישראל ולחלום על עתידם בה.
בין הדמויות שעמדו במרכז הערב היו כאלה שהציונות שלהם נולדה מתוך השבר והמצוקה ואחרים שתמכו ברעיון הציוני עוד בטרם פורענות. כזה היה יאנוש קורצ'אק. קורצ'אק הוא אחד היהודים הידועים ביותר שנרצחו בשואה, הן בזכות פועלו העשיר בחייו כרופא, איש חינוך וסופר והן בזכות אופן מותו ההרואי.
ולמרות היותו מפורסם יש בדמותו פן שכמעט ואינו מוכר בכלל, וזהו הפן הציוני. במהלך שנות השלושים התקרב קורצ'אק לזהותו היהודית ולציונות, ואף ביקר פעמיים בארץ ישראל. באחד מסיפוריו המפורסמים כתב קורצ'אק על הרפתקאותיו של נער יהודי מפולין בדרכו לארץ ישראל ובמאבקיו במקומיים הערביים בה. את הסיפור חתם כך: "לא את הכל אני יודע, אבל הסוף יהיה כזה שליהודים תהיה מדינה בארץ ישראל".
לחגיגות יום העצמאות בכל שנה נוספות גם תופעות ומנהגים שהתפתחו עם השנים המהווים סכנה אמיתית לבריאות ולשמות הגוף, אשר מן הראוי להיות מודע להן ולהימנע מהן. כך למשל הנוהג של ריסוס קצף על עוברים ושבים עלול לגרום לכוויה בקרניות העיניים – מצב הגורם לצריבה ממושכת ודמעת היכולה להמשך גם מספר ימים. בנוסף, שימוש בנפצים למיניהם שנמכרים הרבה פעמים ללא היתר חוקי ומופעלים על ידי בני נוער במקומות הומי אדם עלול לגרום לפגיעה בעיניים מרסיסי אותם נפצים ומקרים כאלה דווחו בעבר כמעט בכל שנה. גם רסיסים של שאריות זיקוקי דינור הנשרפים בעת מעופם מעלה נושרים מטה ועלולים להיכנס לעיני המתבוננים בהם וכמובן במהלך חגיגות המנגלים ו'על אש' יכול להיווצר מצב בו עשן ממכשירי מנגל וגיצים עלולים להתעופף באויר ולהיכנס לעיני החוגגים.
בית החולים אסותא. צילום: אורי קריספין
פרופסור יוסי פיקל מנהל מחלקת העיניים בבית החולים אסותא באשדוד אמר כי "רופאי מחלקת העיניים בבית החולים סמסון אסותא באשדוד נותנים שירות של רפואת עיניים 24 שעות ביממה בכל ימות השנה, במקרה של כל בעיה ביום העצמאות או בכל יום אחר אנו עומדים לשירות הנזקקים אך הדבר החשוב ביותר הוא מודעות ומניעה. אחריות הורית והסברה חשובים ביותר – אנא השאירו אותנו מחוסרי עבודה בחג" – הוסיף פרופסור פיקל בחיוך, "צריך ורצוי לחגוג אבל נפצים וקצף לריסוס הם מיותרים, לא מוסיפים דבר ומכירה של חלקם אף לא חוקית".
התפתחות בפרשת התינוק שטבע למוות במלון מי עמי באשדוד: בית המשפט האריך היום (חמישי) את מעצרה בשישה ימים נוספים כאשר בדיקת הפסיכיאטר המחוזי קובעת כי האם, החשודה בפלילים לא תוכל לעמוד לדין. על פי הבדיקה ופסיקת הפסיכאטר "לא הייתה אחראית למעשיה" .
מעצרו של האב החשוד בשיבוש הליכי חקירה הוארך ביום שלישי בבית משפט השלום באשקלון בפעם השלישית עד היום.
נזכיר כי מחקירה ראשונית עלה כי התינוק נפטר לאחר שלטענת אמו איבד את ההכרה, כאשר החליק מידיה בג'קוזי בבית המלון ובלע מים אלא שעם ההתפתחות בחקירת המשטרה, נעצרו שני ההורים. בשבוע שעבר, כפי שפורסם בחדשות 2 באמצעות הכתב תמיר סטיינמן, תחת אבטחה כבדה וצוות חוקרות האם חזרה למלון מי עמי בו התרחשה הטרגדיה ופירטה בפניהם כיצד התרחשו הדברים. לאחר מכן היא נשלחה להליך הסתכלות פסיכיאטרית שאת קביעותיו אתם קוראים כעת, יתר פרטי הפרשה נמצאים תחת צו איסור פרסום על פי החלטת בית משפט.
האב נשלח למעצר בבית הכלא שקמה באשקלון וזכה להיפרד מבנו במהלך מסע הלוויה שהתקיים ביום חמישי שעבר באשדוד ובירושלים, כאשר קודם לכן בוצעה בו נתיחה במכון לרפואה משפטית באבו כביר, לאחר שבית המשפט העליון דחה את עתירת משפחת התינוק נגד הנתיחה.
מי שנכנס השבוע לבית יד לבנים באשדוד לא יכול היה להתעלם מהניגונים שבקעו מעל הבמה. צלילים מעולם שהיה ואבד, ניגונים של מלחמה וזיכרון, ושל חיים.
במשך קרוב ל-30 שנה אסף הפסנתרן האיטלקי פרנצ’סקו לוטורו יצירות מוזיקליות שכתבו מוזיקאים יהודים, שחלקם הגדול נספו בשואה, ומקצתם שרדו את רדיפות הנאצים. לולא אותו מסע מופלא, ספק אם אלפי לחנים ושירים, בהם כאלה שנכתבו בגטאות ובמחנות ריכוז, היו נגאלים מתהום הנשייה.
הנה מתוך החזרה באשדוד, קטע מהיצירה Fantasia for Oboe and Strings מאת וויליאם הילסלי:
לוטורו, נוצרי קתולי שהתגייר בינתיים (ב-2004) וגילה שסבא רבה שלו היה יהודי, הוא זה שעומד כעת על הבמה באשדוד ומנצח על החזרות לקונצרט המופלא שבו ישולבו כמה מאותן יצירות. זו תהיה הפעם הראשונה שבה הן ינוגנו בידי תזמורת חיה.
הקונצרט, שנקרא “תווים של תקווה” (Notes of hope), יבוצע ביום ראשון בבנייני האומה בירושלים בידי התזמורת הסימפונית אשדוד, שמארחת ילדים מוזיקאים תושבי הדרום ועוטף עזה ובניצוחו של לוטורו.
כמה מהיצירות לא רק ינוגנו אלא גם יושרו. אחת כזו נכתבה בידי המוזיקאית אילזה ובר מצ’כיה (1944-1913) שנרצחה יחד עם בנה בתא הגזים.
לפני שנשלחה למחנה ההשמדה, ובר הייתה אחות בגטו טרזינשטדט. אחת מהפציינטיות שלה הייתה ילדה בשם אביבה וינקלר. הילדה ומשפחתה שרדו את השואה, ואותה אביבה, כיום בר-און, סבתא לנכדים, בת 86, משתתפת בקונצרט ותבצע שיר של ובר שאותו זכרה בעל-פה בזכות היכרותה איתה.
אביבה בר-און ניצולת שואה שתשיר בקונצרט שיר של אילזה ובר, מוזיקאית ואחות שטיפלה באביבה כשהייתה ילדה בגטו. ובר נרצחה עם בנה בידי הנאצים. צילום: דור גפני
“כשהייתי חולה בטרזין הייתי מאושפזת בחדר חולים של ילדים, ואילזה, שניגנה במנדולינה וכתבה הרבה שירים, טיפלה בי כאחות. היא הייתה מקסימה, חייכנית ונפלאה, במותה הייתה רק בת 43. אני מאוד מתרגשת, ויש לי זכות להיות אולי האדם האחרון שזוכר את שיריה. את אחד מהם, אבצע במופע בצ’כית. זוהי סגירת מעגל יוצאת מגדר הרגיל. השיר הוא שיר טראגי והיתולי גם יחד, שמדבר על החיים בגטו ועל הכינויים שנתנו למחלות המעיים שהיו מאוד נפוצות”.
כאן בחזרה קטע מתוך Tatata מאת ווילי רוזן:
עוד יצירה שתנוגן נכתבה בידי וילי רוזן ומקס ארליך, שלפני שנשלחו לאושוויץ הצליחו להבריח חוברת עם כמה מיצירותיהם. שניהם היו דמויות מוכרות בסצנת הקברט בגרמניה.
תהליך החיפוש והאיסוף החל כאשר לוטורו הגיע לראשונה בחייו למחנה ריכוז ושמע על המוזיקה האבודה של הנספים בשואה. הביקור באושוויץ בשנת 1991 גרם לו להבין מה אירע לאסירים ולמוזיקאים שבהם, בעיקר ממרכז ומזרח אירופה.
מנכ"ל התזמורת הסימפונית אשדוד, אדריכל חזי בליישטיין. צילום: דור גפני
מאז הביקור הגורלי לוטורו החל במלאכת האיסוף. לתומו חשב שנותרו מעט מאוד שרידים מהמוזיקה האבודה. אך עד לאחרונה הצליח להגיע לאלפי יצירות, שירים, סימפוניות ואופרות, שהולחנו, חוברו, נוגנו והושרו בגטאות ובמחנות. חלק נמצאו משורבטות על פיסות נייר טואלט ועיתונים או על ניירות תווים.
החיפושים הובילו את לוטורו למדינות רבות. הוא חיפש בחנויות ספרים יד שנייה, נבר בארכיונים וראיין עשרות ניצולי שואה. כך הצליח להשיג בסופו של דבר אלפי קטעי מוזיקה פרי יצירתם של אסירים במחנות ריכוז ומחנות עבודה והשמדה בגרמניה ובמדינות אחרות באירופה בתקופת השואה.
התגייר וגילה את שורשיו היהודים, פרנצ'סקו לוטורו. צילום: אבי דודי
עם הזמן לוטורו ארגן והקליט כ-400 יצירות, וב-2013 הוציא לאור מהדורה של 24 דיסקים שנקראת "Encyclopedia of music composed in concentration "camps.
גם השנה נאספו אנשים מכל קצוות העיר לפגשים של 'זיכרון בסלון' בערב יום השואה בהובלת נורית טופז, במטרה יין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בדרך אחרת באווירה אינטימית, בין חברים ואורחים, במפגש משמעותי על זיכרון השואה בעבר, בהווה ובעתיד עם איש עדות.
טופז, שמובילה בין היתר את האירועים להנצחת השואה בשנים האחרונות : "זכות גדולה עבורי להיות חלק מהנצחת השואה, מגיל קטן אני וספרי השואה בספריית בית הספר אותם היתי בוחרת לקרוא הפכו לחלק מחיי וחלק מהשליחות אותה בחרתי להוביל. אם רק הייתי יכולה להיות בכל סלון וסלון בו התקיימו ויתקיימו מפגשי זכרון בסלון בעירי, משתדלת לפצל את עצמי לכמה שיותר. רוצה להזמין את כולם לסלונים שיתקיימו היום בפאבים ובסניפי ארומה בעיר, רוצה להודות לעשרות האנשים שבלעדייהם כל הפלא הזה לא היה קורה- מובילי הסלונים, האמנים ואנשי העדות שכל שנה מתגייסים לשליחות הכה חשובה להנצחת זכרון השואה. רוצה להודות לראש העיר שהתגייס להעלאת המודעות של מפגשי זכרון בסלון לצד הטקסים הממלכתיים בעיר".
כך למשל עשרות אורחים נוכחו בערב 'זיכרון בסלון' מרגש בביתה של לילי כנפי בסיפורו של שורד השואה זליג הונפסונג שומר ראשו של אייכמן בליווי אמנותי של מאור ומתן מויאל:
ערב נוסף של 'זיכרון בסלון' מרגש במיוחד התקיים במונארט מרכז תרבות יחד עם המחלקה לרווחת האזרח הותיק במנהל לשירותים חברתיים בעיריית אשדוד. יחד עם שורדי השואה אלכסנדר רוסושר ויובל אהרון בהנחייתו של אריה אדלר בליווי אמנותי של 'שלישיית תלתן ויוליה פלדשרוביץ. בנוסף בימים אלו מוצגת תערוכת ציורים של אנה דוביצקי, דור שני לניצולי שואה:
שישה קילומטרים לזכר שישה מליון: זכרון בסלון בשיתוף מרוץ החיים בגן אלישבע בהובלת איציק שעבן, שבסופו התקיים מפגש של זיכרון בסלון עם אשת עדות יפה ארקליס שדה, מנחת הסלון בת שבע סוויסה בליווי אומנותי של חנה גור ואלעד שקד
במרכז כיוונים התקיים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה אירועי זיכרון בסלון- מפגש אינטימי ומרגש מזווית מוזיקלית ומרתקת. במהלך הערב המשוררת סמדר שרת אירחה את היוצרת טלי רהב שסיפרה ״זיכרון בסלון – ימינה״ יצא לאור השבוע, בעריכת סמדר שרת. טלי, ילדה דור שני, הגישה שירים מתוך הספר, חלקם מולחנים ובליווי המוזיקאית איה סלע. בנוסף התקיים שיח בנושא דור שני בהשתתפות המשוררות.
בהובלתה של איריס אלבז התקיים זכרון בסלון במרכז להורות משמעותית אליו הגיעו עשרות תושבי העיר:
בתחילת השבוע, כמה ימים לפני יום הזיכרון לשואה, התייצב בחור חרדי מול מצלמה באחד מכלי התקשורת ואמר בצורה חדה ובלתי מסתייגת שאינו עומד בצפירה מבחינה דתית עקרונית. בדבריו התיימר לייצג את החרדים או “לפחות חלק מהם”.
עובדתית הוא כנראה צדק. יש חרדים שמסיבות כאלה ואחרות מתעלמים מהצפירה, חלקם תולים זאת בסיבות דתיות. אך עצם אמירת הדברים היא מיותרת. היא מיותרת כי המניעים החרדיים האמיתיים להתנגדות כבר כמעט לא קיימים.
רוב הנוהגים כך כיום עושים זאת בעיקר מחוסר מחשבה או הרגל. האמירה זאת היא מיותרת גם משום שהיא פותחת שוב את אותו דיון לעוס ומשעמם וגורמת שוב להצבת זכוכית מגדלת שתחתיה אמורים לעבור בני הקהילה החרדית ולהיבחן ולהוכיח שוב ושוב את נאמנותם למדינה.
צילום המחשה: אמיל סלמן
כמו בכל שנה, גם השנה בזמן הצפירות של ימי הזיכרון עמדתי ואעמוד. גם השנה זה יקרה אינסטינקטיבית ובלי התלבטות. זה די מוזר שגם ב-2018 הצהרה כזו עדיין רלוונטית ולא מובנת מאליה. זה מוזר עוד יותר על רקע זה שמבחינתי ומבחינת חבריי ובני קהילתי החרדים, לפחות אלו שאני מכירה, אין ספק שכך צריך לנהוג מתוך כיבוד רגשותיו של האחר.
אז נכון שלא צריך להתייחס לכל אחד שאומר משהו טיפשי, אבל דווקא בנושא זה, שמטלטל נימים עדינים של אובדן, נאמנות ושותפות גורל ויושב על צמתים אמוציונליים במיוחד, צריך לטפל במלוא הזהירות והרגישות.
אני לא רואה שום בעיה להצהיר ולומר בפה מלא שזו לא דרכי, שאני נוהגת לזכור ולהוקיר נופלים וחללים בצורה אחרת לגמרי, ובה בעת במרחב הציבורי להיעמד בטבעיות ולהקדיש את הדקה הזאת להתייחדות עם זכרם.
לאחר ההצלחה של פסטיבל תור הזהב ורגע וחצי לפני פסטיבל מדיטרנה, יצאו עובדי המשכן לאמנויות הבמה באשדוד לימי גיבוש בירושלים, עם סיור מודרך ברבעי הבירה. הסיום המענג וטוען האנרגיות היה בחיי הלילה של שוק מחנה יהודה.
בתמונה, עובדי המשכן עם המנכ״ל מוטי מלכא בשוק מחנה יהודה.
ניצולי שואה, וּבְני משפחותיהם היקרים, בני נוער יקרים.
– הערב, בשנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל, אנו מתייחדים עם זכרם של אַחֵינו וְאַחיוׂתינו, קורבנות השואה, אשר נרצחו, על ידי הנאצים ועוזריהם, זוכרים ומזכירים את אסון הנורא שפקד את עמינו, לפני למעלה מִשבעים שנה.
– מזה 70 שנה, כמניין שנותיה של מדינת ישראל, שאנו נושאים את אש התמיד. את לפיד הזיכרון. מתייחדים עם ששת מיליוני קורבנות השואה, שעלו על המוקד. שְנהרגו ונטבחו על ידי הנאצים הארורים, רק בשל היותם יהודים.
ערב יום השואה, הטקס המרכזי במשכן לאמנויות הבמה. צילום: שמואל דוד
– 70 שנות זיכַּרון, הַחַרותים לְדֵַירַאוׂן עולם, בתולדות האנושות. אך בלבנו, לב העם, העם היהודי, הם חקוקים בְּדַם וּבְדֵמַעות. לַנֶצַח וְלַעַד!.
– זִיכַרון השואה, הוא מהמשימות היותר חשובות בתולדות עמנו. הוא חלק מהַמהות שלנו. דַר בְכְּפיפה אחת עם בניין האומה ותקומת העם. וְבזכות הַשורדים, ניצולי השואה, גם אינו סותר אותם. בזכות הניצולים יַכוׂלְנוּ לשניהם – לַזיכַּרון וְלַתקומה.
ערב יום השואה, הטקס המרכזי במשכןו לאמנויות הבמה. צילום: שמואל דוד
זֶלדה המשוררת כתבה: "לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים, וְנַתְנוּ לו אביו ואימו" ואנו מְיַיחדים טקס זיכַּרון זה לכל איש ואישה, לכל זקן וזקנה, ילד ונערה, תינוק ועולל מבני עמנו. שפתיל חייהם נִגדַע ע"י הצורר הנאצי, יִמח-שמו.
"לכל איש יש שם", הוא גם שמו של מפעל ההנצחה שייסד 'יד ושם', המבקש להשיב לקורבנות השואה את זהותם האנושית, היהודית, ולהמחיש לַדורות הבאים וְלַעולם כּוּלו, כי אחרי המספרים הבלתי נתפסים, שישה מיליון יהודים, עומדים בני אדם.
– אנשים עם שמות. דמויות אנושיות הנושאות על גבם היסטוריה ומורשת. ראשי משפחה, אבות ואימהות, הַטרודים בפרנסת ביתם. ילדים ונערים המשתעשעים במגרש המשחקים. נְכַדים ונינים המאזינים לסיפורי סבא וסבתא. לכולם שם, ומראה, וחלום, ותקווה. וכולם, שישה מיליון יהודים, אבדו.
ערב יום השואה, הטקס המרכזי במשכןו לאמנויות הבמה. צילום: שמואל דוד
בכל שנה, מוזיאון יד ושם מייחד נושא מרכזי ליום הזיכרון לַשואה וְלַגבורה. והשנה, שנת תשע"ח, 2018, הנושא שנבחר הוא: "ניצולי השואה מעצבים זיכַּרוׂן, ובונים מדינה". נושא העומד בסימן 70 שנה למדינת ישראל. תְקומה שֶלְצַד הַזִכרוׂן.
השנה אנו זוכרים את הנספים, אך גם מאירים במיוחַד, את תקומתַם וְפועלם של השורדים. השנה, אנו מעלים על נֵס, את תרומתם של ניצולי השואה לְתקומת העם בַּעֶת הַחַדשה, וְלקבִיעת צביונה של מדינת ישראל. עם כל המטען הרגשי והתודעתי, שניצולי השואה, נושאים על שכמם. עם כל הצער והכאב על האובדן, על הסבל ועל השכול. עם כל עומס הַזיכרון, הַחַרוּת על לוח לִּבַם. אי-אפשר, שלא להתפעל, מתַעצוּמוׂת הנפש, וְּמכוחות השיקום והיצירה שלהם.
– השורדים זַכרו את זעקות המוות של אחיהם, אך התרכזו בבניין החיים. הם חַשו מחויבות עצומה לַנִסְפִים, בשימור הזיכרון, ואולי יותר מִכַּך בהבטחת העתיד. במיוחַד לכם בני – נוער יקרים, כדי שתהיו הגשר שלנו, להעברת המורשת הזאת לילדכם ונכדיכם בעתיד. הדורות הבאים שלנו. רבים מהשורדים בחרו לעשות את דרכם לארץ ישראל, ולקבוע כאן את ביתם. הם השתלבו בכל קשת החיים של המדינה שֶבַדרך, וְהצטרפו אל המפעל הכביר של הקמת המדינה וביסוסה.
– אז, על אדמת אירופה, בתוך התופת הנוראה, בתוככי הַשְמַד וְהַהֶרֶג, בַּגטאות וְבְּמחנות הַהַשמדה, הם לא יכלו להעלות על דעתם את מציאות חיינו כיום. הם לא יכלו לַחלוׂם על מדינה יהודית בארץ ישראל. על עצמאות מדינית עם ממשל ומשפט, צבא ומשטרה, אקדמיה ומחקר. את תחיית השפה, תחיית התרבות ותחיית עולם התורה והישיבות. את כל מה שעשה את מדינת ישראל כיום לְעַצמַאִית וחזקה, הניצֶבֶת במקום של כבוׂד בין קהילת העמים.
והם, הניצולים שבינינו. שהגיעו אלינו לאשדוד, גם לא יַכלו להעלות על דַעתם, בשיא התופת הנאצית, שהם יהיו שותפים להקמה ובניה של עיר – וַאם חדשה בישראל. אשדוד שלנו נבנתה על ידי עולים שבאו לְכַאן מקרוב ומרחוק. ביניהם, היו רבים מבין שארית הפליטה, שֶניצלו מהמחנות וְמִמוראות המלחמה הארורה ההיא. לכולם מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של העיר אשדוד ומדינת ישראל.
וְאני מבקש להמחיש לכם בני נוער יקרים, את תרומתם, הכַּבִירה לבניינה והתפתחותה של אשדוד, דרך סיפורם של 3 אישים ושל קבוצה אחת, שחַיו וְחַיים בֵּתוכנו, שוודאי שמעתם עליהם.
– אריה קלנג זכרו לברכה, היה בן 13 כשהוביל את משפחתו ומשפחות נוספות אל החופש בעיצומה של המלחמה, לעבר ארץ ישראל . כאן סיים את לימודיו, התגייס לצה"ל כלוחם במלחמת השחרור, ומשנת 1962 קשר את גורלו בגורלה של העיר אשדוד, וְליווה את בנייתה והתפתחותה בכל תחומי החיים. בבנייה ופיתוח כלכלי. בקליטת עולים וחיזוק חברתי. הן כאיש עסקים והן כאיש ציבור. במשך שנים רבות. בכל שנה, מעל במה זו, ביום הזכַּרון לשואה ולגבורה, ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, דאג אריה קלַנג, להעביר לצעירים ולמבוגַרים את סיפור חייו במהלך המלחמה, והנחיל לַדורות הַבאים את רוח הגבורה היהודית, ואת תעצומות הנפש, של נער יהודי מול העוולה וחוסר האנושיות הנאצית. ואשדוד גמלה לו אהבה והוקַרה והעניקה לו את המעמד המכובד של יקיר העיר.
– יקיר עיר נוסף , ניסים חדד זכרו לברכה, הגיע לאשדוד ב-1957, כחייל צעיר בחיל ההנדסה, כדי להקים את גשר ביילי, ולחבר את אשדוד הקטנה, שהיתה רק בת שנה אז, לשאר חלקי הארץ. ניסים ילִיד לוב, לקח על עצמו משימה להנחיל לציבור את המידע על שואת יהודי לוב וצפון אפריקה. ולפעול להכרת המדינה בהם כניצולי שואַה. בהרצאות שנשא בפני תלמידים והציבור הרחב, סיפר על מחנות הַריכוז, על התנאים הקשים, ועל הַנִספים מארצות עַרַב במלחמה. היה לו חשוב שֵיְדְעו, שהנאצים לא פסחו על יהדות ארצות ערב, בְּמַסַעוׂת הכיבוש וההרג שלהם. והוא פעל רבות, בנושא הפיצוי לניצולי שואה מארצות ערב ואכן מאמציו נשאו פְרי, והם הוכרו כְּזַכַּאִים. ניסים עסק בבנין העיר אשדוד , היה שותף לפיתוחה ושגשוגה והכיר כל פינה בה. במהלך השנים מילא מִגוַון רחב של תפקידים ציבוריים ועסק בהתנדבות בתחומי עשייה רבים, והתמיד בכך עד יום פטירתו.
יקיר העיר ברוך וינד יבדל לחיים ארוכים, גוּיַס לְעַבודות כְּפיה ב1941 בהיותו בן 15. ברוך הצליח להימלט ממחנה ההשמדה בֶלֶזֶ'ץ, כשהוא מתחזה לרועה צׂאן פולני. הוא התגייס לַצַבַא הַאדום, במטרה לנקום בגרמנים, והשתתף בַּקְרַב על ברלין. במהלך שהותו במחנות, נדר נדר, שאם יֶצֶא חי מהשואה, הוא ינציח את זֵכֵר הנספים בציור וּבֵּפִיסול. עם עלייתו ארצה לחם בקרבות בלטרון, וְּמשנת 1962 הגיע לאשדוד ובנה בה את ביתו. ברוך וינד בנה את האנדרטה לַאׂניות ההעפלה, סְטְרוּמַה ומַפקורֵה, את פסל הרעות, פסל השלום, פסל שמשון ופסלים נוספים המוצבים ברחבי העיר. וְפִסלו הממחיש את סבל היהודים בשואה, מוצג במוזאון השואה בוושינגטון, וְציוּרוׂ המתאר רַב שְאולץ לרקוד ולנגן לקול צחוק הַקַלגסים הנאצים , מוצג ביד ושם. נאחל לברוך היקר בריאות טובה ואריכות ימים.
חיים בקרבנו קבוצה נכבדת של אנשים מיוחדים. הַוְוטֶרַנִים, אותם וותיקי מלחמת העולם השנייה שלחמו בנאצים במסגרת שירות צבאי פעיל באחת ממדינות הברית. הם עלו לאשדוד בגלי העלייה מברית המועצות לשעבר, וְתַרמו לְביסוסה והתפתחותה של העיר. מידי שנה בשמיני במאי – יום הניצחון על גרמניה הנאצית , הם עונדים בגאווה את מדיהם ואת המדליות, ואותות הלחימה, וצועדים, שלובי זרועות , במצעד שכל כולו אומר תקומה. כאשר תושבי העיר מריעים להם על גבורתם. שכן ללא הניצחון ההוא, גרמניה הייתה משלימה את השתלטותה הזדונית, ומחריבה כל זכר לעם היהודי חַס ושלוׂם.
כל אלה, כל אחד מהאנשים האלה, מהווים רק דוגמא לרבים וטובים המייצגים עבורנו באשדוד את השואַה, אבל גם את התקומַה. ניצולי השואה, שעשו כל שביכולתם, למחוק את זכרונות האובדן והכאב, והחליפו אותם בעשייה, בבניה וביצירה, ברחבי מדינת ישראל וגם בעירֶנו אשדוׂד.
בשעה זו, נצדיע להם, לניצולים מהתופת הנאצית, ויחד איתַם נרכין רַאשינו ונתייחד עם זכְרַם של ששת המיליונים שאבדו לעם היהודי בַשואה, נזכוׂר את השואה וגם את התקומַה, את תרומתם הכַּבירה של הניצולים לבניין הארץ. ובמיוחד נתחייב כולנו להעביר את המורשת הזאת לַדורות
היום, 11.4.2018 יחול ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. זיכרון בסלון מציע דרך נוספת, אחרת, להתמודד עם היום הזה ועם השאלות שהוא מעלה, במפגש אינטימי בסלון הבית בין חברים ואורחים בו ניתן יהיה לשמע את סיפוריהם של ניצולי השואה. הערב משלב סיפור עדות, חלק אומנותי ודיון בנושא. "בעתיד הקרוב נתעורר למציאות בה שורדי השואה כבר לא עמנו, ועל כן אסור לנו לתלות את זיכרון השואה בנוכחותם הפיזית. מציאות זו מטילה עלינו אחריות גדולה מתמיד לשימור הזיכרון האישי והקולקטיבי של שורדי השואה ודרכו ובשמו להוביל לחברה מוסרית ומאוחדת יותר" נכתב באתר הפרויקט.
הפעילה החברתית נורית טופז שמובילה את הפרויקט בעיר אשדוד בשנים האחרונות: "נפל בחלקי הכבוד הענק והחשוב להיות גם השנה חלק ממיזם להנצחת השואה זיכרון בסלון. שליחות מיוחדת ורבת חשיבות עבורי, ללוות את האנשים היקרים המיוחדים, ללוות את המשפחות את ילדי השואה הדור השני והשלישי. אני שולת פניה מיוחדת לאנשי החינוך וההורים בעיר צאו והגיעו עם הנוער לסלונים המגוונים הפזורים בעיר, יחד עם משפחותיכם. אלה ערבים יוצאי דופן בערכם הגדול לכל רבדי החיים. 'לזכור לעד ולא לשכח'. בהזדמנות זו אני רוצה למסור תודה לעשרות הסלונים המארחים גם השנה, לעשרות האמנים ולמובילי הסלון היקרים".
להלן הסלונים במרחב הצבורי להגעה בעיר אשדוד:
* מרוץ החיים לזכר שישה המליון- בהובלת איציק שעבן- בסוף המרוץ יתארח איש עדות בשעה 19:30
* ויצו (רח' יאיר 4) 11/4 שעה 19:00 איש העדות: רחל פרנק וזליג הונפסונג. בליווי מוזיקלי ואמנותי: קרן בן נעים ואופק אביליה
* ארומה קניון סימול 12/4 שעה 19:00 אשת העדות: מזל דאי בליווי מוזיקלי ואמנותי: ויקטוריה גרשק
* ארומה קניון לב אשדוד 12/4 שעה 19:00 איש העדות: מרסל שיוביץ. ליווי מוזיקלי ואמנותי: חנה גור
* פאב 'זה' (רח' מפקורה 1) 12/4 שעה 19:30 איש העדות: שרגא שמר בליווי מוזיקלי ואמנותי: נדב לוי .
* פאב השלומפר (רח' הבנאים 5) 12/4 שעה 19:30 – יחד עם איש העדות: דוד לייטנר (דוגו) בליווי מוזיקלי ואמנותי: חן בוקר בלווי ודני עידן
* פאב הזרם (הנחושת 33) 14/4 מוצ"ש שעה 20:30- אשת העדות: מזל דאי בליווי מוזיקלי ואמנותי: אסף איינהורן
* המספרה החברתית של שמוליק דואק 11/4 שעה 19:30 (על בסיס מקום פנוי)
הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה דרום שבמינהל התכנון, אישרה ביום שני, תכנית להרחבת מתחם ביג פאשן אשדוד או בשמו הנוסף "שער רכבת אשדוד".
מתחם ביג משתרע כיום על שטח של 58 דונם, מתוכם 32 דונם בנויים והוא כולל מתחם בילוי של מפלס אחד. שאר השטח משמש חנייה פתוחה.
התוכנית מציעה הקמת קומה נוספת למתחם הבנוי כיום ובו יוקמו בתי קולנוע בהיקף של 5,000 מ"ר. כמו כן, בחלק הדרומי של המתחם וסמוך לתחנת הרכבת של אשדוד, יוקם מסוף תחבורה ציבורית שיכלול קווי אוטובוס שיביאו נוסעים אל הרכבת ויסיעו ממנה, קווים עירונים ובינעירוניים.
מתכנן מחוז דרום, תומר גוטהלף: "חשיבותה של התוכנית היא בכך שלצד שטחי תעסוקה נוספים לעיר, התוכנית כוללת הקמת מסוף תחבורה ציבורית מודרני שישרת את באי תחנת הרכבת הסמוכה, דבר שיעודד שימוש בתחבורה ציבורית וויתור על השימוש ברכב הפרטי".
במינהל התכנון מציינים שהתוכנית היא ביוזמת "חברת שער רכבת אשדוד" שנמצאת בבעלות ביג מרכזי קניות ומושב שדה עוזיה שנמצא ממזרח לאשדוד. היא נערכה על ידי האדריכל איתי זהבי.
מדינת ישראל מציינת 70 שנה להיווסדה ורבים מנסים לייצר דגל מיוחד אשר ייתן ביטוי לחגיגה הגדולה וציון השנה.הרצון לייצר דגל מיוחד הקשור לעיר אשדוד הוביל אל הרעיון ליצור דגל אנושי, דגל המורכב מאנשים, אשר ייצרו את הדגל במים ואת הספרה 70 לצד הדגל.
ביום שישי הקרוב (13.4) בחוף אורנים בין השעות 10:00 -12:00 ינסו לראשונה בישראל באשדוד ליצור דבר גדול ומיוחד לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל. יצירת דגל ישראל ,דגל אנושי שצורתו תהיה מורכבת מאנשים אשר ימוקמו לצד חבלים צפים אשר יוצרים את הדגל בתוך הים ( במים הרדודים).יצירת דגל ישראל בים אשר יהיה דגל אנושי –דגל שיורכב מאנשים בתוך מי הים הרדודים.
