נמל אשדוד רכש שלושה משפכים ירוקים מסוג ECOHOPPER בהשקעה של כ-27 מיליון שקלים לטובת פריקה של מטעני תפזורת. משפך אחד מיועד לפריקת קלינקר (מרכיב בייצור מלט) ושניים נוספים לגרעינים ולמוצרי גרעינים.
המשפכים החדשניים מצוידים במערכת משאבות בחלקן העליון המפחית משמעותית את האבק העלול להיווצר בתהליך פריקת המטען מהחופן למשפך. כמו כן קיים שרוול טעינה מתכוונן למשאיות, המסייע גם כן בהפחתת כמות האבק הנפלטת בתהליך פריקת האונייה והעמסת המשאיות.
בחברת נמל אשדוד אומרים, שבשבועות האחרונים החלו בתהליך הרצה של שלושת המשפכים, בסיומו ייכנסו לפעילות תפעולית מלאה. "מדובר במשפכים חכמים וחדשניים המצוידים במערכות ממוחשבות מתקדמות".
״עושים סצנה״- מיזם סדנאות תיאטרון בקהילה ביוזמת מפעל הפיס ושח"ם – ארגון השחקנים בישראל בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות, בשיתוף עמותת שח"ם ורשויות מקומיות. המיזם מאפשר לחברי הקהילה לקחת חלק בסדנאות תיאטרון ומשחק, בהנחיית שחקנים מקצועיים ומנוסים. במסגרת הפרויקט מגיעים שחקנים ויוצרים ישראליים לרשויות מקומיות ברחבי הארץ ומקיימים סדרת מפגשים בקהילה. באשדוד שותף למיזם פרויקט "מרחב יצירה אשדוד" בהשתתפות כ-15 חברים, כולם מה שקרוי מהגיל השלישי תושבי הרובע, המשתתפים בה על בסיס שבועי. פעילות הקבוצה נערכת במרכז הקהילתי "בית לברון" שמנהלו משה אלחרר, רואה חשיבות רבה במיזמים המשלבים העצמת הפרט בקהילה דרך תחומי אמנות.
חברי הקבוצה במפגש בימי קורונה. צילום: ״עושים סצנה״
את הסדנה דרמה והעצמה מנחה השחקן המחזאי והבמאי אברהם שלום לוי, בוגר בית הספר הגבוה למשחק של לי שטרסברג בניו יורק ומי שיצר עשרות הצגות בארץ ובחו"ל ושיחק בסדרות וסרטים רבים בארץ, בין הבולטים שבהם: "המדובב", "השוטר הטוב", "האחיות המוצלחות שלי" ו-"שטיסל". לוי גם כתב שני סרטים באורך מלא ושיחק בעצמו בשלוש הצגות יחיד , ביניהם ההצגה "גולדה- הדיירת האחרונה", בה הוא גם מגלם את דמותה של הגברת גולדה מאיר, מי שהייתה שרת החוץ וראשת ממשלת ישראל. ההצגה שאף עלתה על במת תיאטרון ה"אקוד" בברלין עתידה ככל הנראה להתארח באשדוד במהלך השנה. הפעילות כוללת סדרה ייחודית בת 10 מפגשים, מותאמת לאופי וצרכי הקהילה ומורכבת מהפעילויות הבאות: סדנת תיאטרון ומשחק – סדנה מקצועית במסגרתה ילמדו המשתתפים את יסודות המשחק, יחשפו לכלים שונים מעולם התיאטרון ויתנסו במשחק. כיתת אמן, שתאפשר חשיפה והיכרות מקרוב עם עולמם של שחקנים. סדנאות חד פעמיות ייחודיות – בהנחיית שחקנים מקצועיים ובשיתוף הקהל. מופע יחיד – צפייה במופעי יחיד כולל שיחה עם השחקן / היוצר.
"משחק היא אומנות המחקר של הנפש" – אומר לוי , ומוסיף: "המשחק הוא בעצם האפשרות לחקור את ההוויה הפנימית של האדם הנשמה והקונפליקטים אותם הוא חווה במהלך החיים ובעיקר את התודעה שלו שמאגדת את מערכת האמונות שלו. אנחנו יודעים היטב שהאמונות שלך יוצרת לך את המציאות. השאלה האם ניתן להטיל ספק בחלק מהאמונות שלך וכך אולי לשנות את המציאות שאנו חווים. הבמה מאפשרת לחקור מחדש את האירועים שהשפיעו עלינו , ולראות אותם דרך נקודת מבט מחודשת. המפגשים מצחיקים ואנו משתדלים לעשות את רוב העבודה דרך הומור , אך כמובן שגם לעיתים צף כאב וקושי, ואני והצוות פה כדי להכיל לחבק וכמובן לסלוח קודם כל לעצמנו. כשאתה חווה מחדש את האירוע דרך חממת הבמה אתה מקבל הזדמנות רכה יותר לברור ולעיתים מצליח לצבוע את החוויה בצבע נעים יותר."
אברהם שלום לוי מגלם תפקיד בסרט. צילום: ״עושים סצנה״
נגיף הקורונה עצר את מפגשי הקבוצה ומאחר ורובם משתייכים לאוכלוסייה בסיכון הם נאלצו לשבת בבית כמעט כחודשיים ולהמתין אבל השבוע הם שבו ללמוד ורובם ככולם העידו כי חשו געגועים לחברותא של הקבוצה, ועל כך מוסיף ומספר לנו מדריך הקבוצה, אברהם שלום לוי: "השבוע כשחזרנו סוף סוף, אתגרנו למשל את המשתתפים בתרגיל בו הם צריכים לספר מה יצא להם טוב מהקורונה. בהתחלה היו התנגדויות אבל ברגע שזה תרגיל שאתה חולק עם עוד בן זוג ואתה חייב להכריח את התודעה למצוא את היתרונות בחוויה, לפתע כולם רואים לרגע את החיובי שבסיטואציה המורכבת של הקורנה. זה לא אומר שאין כאב וקושי אבל זה בהכרח מוליד תובנות חדשות לגבי החוויה. לכל אחד מהמשתתפים ישנם קונפליקטים פנימיים, קשיים והתלבטויות בהתמודדות מהחיים שלנו עם הילדים, הנכדים וכמובן בני הזוג. התיאטרון מאפשר הצצה מחודשת והזדמנות לבחון את ההחלטות שלנו ומזמין את כולנו לנסות להתמודד עם זה קצת אחרת וכמובן עם יותר כלים על הבמה שהיא מעבדה לנשמה." עתה מספרים חברי הסדנה: "במפגשים שהיו צחקנו בלי סוף, על הכול- הזוגיות, השכנים, הדיאטה, הילדים, הקורונה וכמובן על עצמנו –הוא שאמרנו: דרמה והעצמה."
כשצורי רוקח פתח את העסק שלו ״רוקח מוצרי להבה״ לפני כ-40 שנה, המוצר העיקרי שהיה לו על המדף היה קמין. את הקמינים צורי היה מתקין בבית הלקוחות ואלה היו נהנים מבית חמים ונעים גם בימות החורף הקרים ביותר. השנים עברו ובעשור האחרון הצטרפו לעסק שני בניו של צורי, השניים הגיעו עם מגוון רעיונות חדשים ורוח גבית מאביהם ששמח להתאים את העסק לרוח התקופה. יחד הם הרחיבו את פעילות העסק והחלו להכניס מוצרי להבה נוספים כמו מעשנות, גרילים, טאבונים, מדורות גן ועוד.
כיום הפכה החנות הקטנה מרמת הגולן כבר לרשת המונה 4 סניפים – בצפון הארץ, במרכז ובירושלים בהם ניתן למצוא את כל מוצריה, כשלצד פעילות הסניפים ניתן למצוא את כל מוצרי הרשת גם באתר עם מבחר של למעלה מ-800 מוצרים שונים.
ככה עושים על האש היום. תמונה באדיבות חברת רוקח – מוצרי להבה
מהו הדבר שאתם מתמחים בו?
״אנחנו העסק הכי גדול בתחום הקמינים ואנחנו גם היבואנים שלהם – פה באמת נמצא היתרון הגדול ביותר שלנו״, אומר דניאל, אחד הבנים שעוזרים בניהול העסק וממשיך להסביר, ״רוב המקומות בהם ניתן למצוא היום קמין הם חנויות שמוכרות את הקמינים אבל רובן לא מתקינות אותם. אצלנו הלקוחות מקבלים את כל מה שהם צריכים מ-א’ ועד ת’, הם יכולים למצוא אצלנו קמינים במחירים משתלמים ולקבל הצעת מחיר על עבודת ההתקנה. לאחר מכן אנחנו מגיעים אליהם הביתה, מתקינים את הקמין וגם דואגים לכך שהוא ישתלב בצורה יפה בבית. וכמובן הכל באחריות".
אילו עוד מוצרים מושכים אליכם לקוחות?
״אנחנו עם שאוהב לעשות על האש, זה נהיה מעין ספורט לאומי – בכל יום העצמאות אנחנו מקבלים בערב מופע זיקוקים ובבוקר שלמחרת אנחנו מקבלים מופע גיצים מהמנגלים, זה חלק מה-DNA שלנו כישראלים.
הרבה אנשים מגיעים לכאן כדי למצוא מנגלים וגרילים לחצר, יש הרבה קרניבורים שבשבילם לעשות על האש עם חברים או משפחה זו צורת הבילוי הטובה ביותר והם רוצים גריל גז חזק ואמין שיהפוך את צליית הבשר לחוויה. אנחנו מציעים מגוון עצום של גרילים החל מגרילים של פחם ועד גרילים של גז – כל אחד ומה שהוא יותר אוהב".
יש משהו טרנדי בשנים האחרונות, משהו שכולם מחפשים?
"כשזה מגיע לעל האש כל הזמן יש טרנדים שונים, חלקם חולפים וחלקם נשארים, אחד הטרנדים האהובים ביותר על אנשים בשנים האחרונות הוא עישון בשר. כשבן אדם מעשן בשר הוא לא רק מכין בשר לארוחה, מדובר בתהליך, זה לוקח זמן וצריך לדעת איך לעשות את זה. זו פעילות מושלמת עבור מי שאוהב לעשות על האש כי זה משלב גם בשר וגם מספק התעסקות מעניינת".
"יש הרבה אנשים שלא יודעים איך לעשן את הבשר, הם קונים את המעשנת ואחר כך נתקעים. אצלנו אנחנו מדריכים כל לקוח שקונה מעשנת על הדרך הכי נכונה לעשן את הבשר, אנחנו ממליצים להם על הנתחים שהכי מתאימים לעישון ואפילו מפנים אותם לאתר שלנו, בו הם יכולים למצוא מתכונים לעישון בשר. מי שרוצה לא צריך אפילו לקנות מעשנת שדורשת פחם, יש לנו מעשנת פלט דיגיטלית קלה לתפעול, פשוט לוחצים על כפתור ההפעלה, קובעים טמפרטורה ואפשר להתחיל בעישון".
סל מוצרים משלימים
לצד מוצרי הלהבה שמציעה החנות תוכלו למצוא ב״רוקח מוצרי להבה״ עוד מגוון גדול של מוצרים משלימים כמו אביזרים למטבח, סכיני חיתוך, אביזרים ל-BBQ, שבבי עץ לעישון ועוד.
אם המנגל שלכם דורש שדרוג או שבא לכם להתקין בביתכם קמין מעוצב שיחמם לכם את הבית ויעניק לו תחושה נעימה ומרגיעה, תוכלו ליצור קשר עוד היום עם ״רוקח מוצרי להבה״ שישמחו לעזור, להכווין ולעמוד לשירותכם.
המועצה המקומית גן יבנה ממשיכה ביישום פרויקטים לשדרוג ופיתוח המרחב הציבורי ביישוב. במהלך הלילות האחרונים בוצע פרויקט לסימון וצביעת כבישים בכל רחבי היישוב הגברת בטיחות הנהגים והולכי הרגל. בנוסף, הוצבו בשבוע האחרון 2 תחנות אוטובוס חדשות ומשודרגות ברחוב הניצחון וברחוב החרצית במקום תחנות ישנות שהיו במקומות אלה כולל תחנת עמוד ותחנה עם סככה ישנה. בהמשך צפויה התקנת תחנות חדשות נוספות.
במסגרת תכנית רב שלבית לשיפור פני מתנ"ס גן יבנה, סוכם בין ראש המועצה, דרור אהרון, מנכ"ל המועצה, אילן סויסה ומנהל המתנ"ס, רפי אברג'יל על הקצאת תקציב לשיפוץ כללי של השירותים. ההחלטה לחדש ולשפץ את השירותים התקבלה למען המשתתפים בחוגי המתנ"ס ובאירועים השונים ולאור העובדה שמבנה השירותים הקודם היה מיושן מאד. פרויקט נוסף שנמצא על הפרק בשלבי תכנון ראשוניים הוא שיפור ושדרוג הכניסה והיציאה ליישוב וממנו מכיוון בסיס חצור.
צעיר בן 21 מאשדוד נעצר מוקדם יותר החודש בחשד, שהוא ושלושה נוספים ייבאו חבילה ובה 28,709 כדורי MDMA, הלא הוא אקסטזי. היא הגיעה מגרמניה דרך הולנד לסניף דואר בארץ. כמות כזאת של טבליות מוערכת בסכום של כ-2.5 מיליון שקלים.
בדיון שהתקיים בבית משפט השלום תל אביב ביום חמישי ביקשה המשטרה להאריך את מעצרם של החשודים בפעם השלישית. השופטת ענת יהב ציינה שבנוגע לאשדודי ולעצור נוסף אין בסיס ממשי לעבירת היבוא והחשד הוא בעיקר בעבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי. אף על פי כן האריכה את מעצרם של כל הארבעה עד יום שלישי.
סנגורו של הצעיר מאשדוד, עו"ד אביחי חג'בי, מסר בתגובה: "מרשי נפל למלכודת שנטמנה לו על ידי אחרים החשודים בתיק. לא בכדי בית המשפט קבע כי אין ראיות לייבוא סמים על ידי מרשי. אני בטוח שבימים הקרובים בית המשפט יורה על שחרורו".
הפרשה נחקרת במפלג פשיעה אלימה ביחידה המרכזית של משטרת מחוז ת"א.
וילה ברחוב האלה בגן יבנה עלתה הלילה באש. אנשי המקום יצאו וניצלו, לא היו נפגעים אך לבית ולחצר נגרם נזק כבד.
צילום: תיעוד מבצעי כבאות והצלה
צוותי כיבוי הוזעקו למקום והשתלטו על השריפה. לוחמי האש זיהו עשן שיוצא מתוך חצר בית פרטי. בהמשך למוקדים הרבים הקומה מעל החלה להישרף גם כן והכבאים חדרו למבנה ונאלצו לפרוץ את הדלת.
לפני כמה ימים הובהל אל בית החולים אסותא אשדוד תינוק בן 8 חודשים כשהוא סובל מחום גבוה, אי שקט ופריחה. מבדיקה שנערכה לו, נמצא שהוא סובל מהחיידק האלים מנינגוקוקוס.
התינוק הועבר בדחיפות לטיפול נמרץ ילדים עם זיהוי החיידק. הוא החל בקבלת טיפול אנטיביוטי וכעת מצבו מוגדר יציב.
"אין ספק שעירנותם של הורי התינוק לצד הזיהוי והטיפול המהיר של בית החולים, מנעו הידרדרות במצבו של התינוק", אמרה מנהלת טיפול נמרץ ילדים, ד"ר נעה רוזנפלד. "זו גם ההזדמנות לבקש מהורי הילדים כולם: 'יש ספק? אין ספק!', כאשר יש חשש הנוגע לבריאותכם ובריאות ילדכם גשו לבית החולים לקבלת טיפול".
מנהל חטיבת הילדים בבית החולים, ד"ר יוני ישעיהו: "לחיידק האלים יש חיסון שנכנס לשימוש כבר לפני שנה, אף על פי כן, ולמרות המלצת משרד הבריאות, לא הוכנס החיסון לסל הבריאות כחלק מחיסוני שגרה. מדובר בהחלטה בעייתית שיש חובה לחשוב עליה בשנית".
השבוע הודיע שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין כי ביום רביעי, 27 בחודש, יוכלו להיפתח המסעדות, הברים ובתי הקפה. על פי המתווה שסוכם עסק בתכולה של עד 100 לקוחות רשאי לפעול בתפוסה מלאה. תהיה חובה על שמירת מרחק של 1.5 מטרים בין שולחנות הסועדים.
לדברי גורמים המעורים בענף באשדוד יש מסעדות שלא ייפתחו מחדש, מאחר והמשבר הכריע אותן וגרם לצבירת חובות והפסדים.
עבור גבע מימון מהבעלים של מסעדת עלמא, המתווה הוא חבל הצלה שלל ממש. בתקופת המשבר פתחו בעלי המסעדה פרויקט גיוס המונים כדי לנסות להציל את עתידה של המסעדה והצליחו לאסוף 120 אלף שקל לטובת תשלומי חובות. אותו השיגו בהצלחה בזכות רתימה של תושבי העיר.
“כולנו חששנו שנגיע לאפשרות של סגירת העסק”, מודה מימון. “ממשבר הקורונה הכל נהיה תלוי מצב, ולא ברור”, הוא מספר “הפעילות הפסיקה ביום אחד ונשארנו עם התחייבות של שלושה חודשים אחורה, מול ספקים, מוסדות מדינה ועובדים. הסכום שהיינו חייבים היה גדול פי עשרה אבל זה נותן טיפה אוויר לנשימה”.
“אנחנו נשתדל לפתוח ביום רביעי, ומקווה שנצליח להניע את הגלגל שוב מחדש. אנחנו ננסה להתאים את עצמנו למתווה, זאת דרך טובה לבחון את הפעילות שלנו עם טיפה פחות לקוחות ולהתקדם לאט לאט בזהירות”.
את מסעדת אידי דגים סגר זמנית אידי ישראלוביץ’ כמו הרבה מסעדות אחרות עוד ב-14.3. לטענתו הם הצליחו לשרוד את המשבר בסבלנות, והוא אופטימי לגבי העתיד: “אנחנו נפתח את המסעדה ביום רביעי בהתאם לתקנות הממשלה. אני מאמין שזה מתווה אפשרי, אנחנו נתמודד עם זה, ואני מקווה שגם הקהל. אני חושב שאנשים יבואו, גם אם לא כמו פעם, האורחים שלנו כבר מחכים לפתיחה”.
אידי דגים. צילום: אילן אסייג
לשאלה איך שרד את תקופת המשבר עונה ישראלוביץ’ כי “כמו כולם, ישבנו בבית ונהננו מהחופש. העסק כמובן שנפגע, עסק שחודשיים וחצי סגור יחווה פגיעה, אבל אנחנו מתמודדים עם זה”.
“אנחנו נקפיד אבל הערכה שלי שהסיפור יקרוס תוך מספר ימים”, הבעיה את דעתה על המתווה החדש ולרי סופוב מבר הסאבו באשדוד, “בדיוק כפי שהתרחש במערכת החינוך”.
פאב סאבו. צילום: פבל
“במה שתלוי בנו אני לא רואה בעיה”, מסבירה סופוב, “אבל אנחנו יכולים למנוע מהם להתחבק? לשבת ביחד? אנחנו ממתינים בהתרגשות לפתיחה. האהבה שלנו היא לארח והלקוחות מתקשרים כל הזמן לפרגן ולתמוך. הרבה להקות כבר משריינות תאריכים, למעשה יוני כבר מלא לחלוטין”.
כתב "כאן דרום" עושה צרות לרונג'אן. צילום: יוני חזיז
“מצב המסעדה ברוך השם בסדר גמור וטוב”, מעיד אבי אביטל הבעלים של מסעדת רונג’אן. “אני מאמין שנעבור את זה. בתקופת הקורונה סגרנו את המסעדה וישבנו בבית מעל חודש. לפני שבועיים חזרנו לעבוד רק במתכונת של איסוף עצמי, אבל בסך הכל אנחנו מתמודדים”.
באשר למתווה, אבי רואה בו מתווה מבורך ולא מוצא קושי בביצועו. “המסעדה די מרווחת מבחינת הגודל, ויש מרחק בין הכיסאות, אז לא יהיה ממש שינוי בכמות הסועדים ואנחנו כמובן נעמוד בכל הנהלים. אני מקווה שבעוד כמה חודשים הכל יסתדר ונראה שיפור. אני אופטימי”.
לאחרונה הגיע אלי נדב, צעיר בן 22 שעובר אצלי תהליך כתיבה, וביקש שאשאיל לו כמה ספרים מספרייתי העשירה. כשיצא עם הספרים אמר, “אני מרגיש שיצאתי מכאן עם אוצר”, ומיד הוסיף: “אבל אני יודע שאחרים בפייסבוק לא היו מתייחסים לזה ככה”.
לא יכולתי שלא לשים לב לאותה הערה שבאה מיידית לציון התחושה. זה העלה בי הרהורים על הדור הצעיר הזה שלא מעז להישאר עם הרגשה ומיד עובר מהפנים אל החוץ. מאוחר יותר הסביר לי נדב שזו הייתה הערה צינית.
ברוח הטור של השבוע שעבר, שעסק בכוחה של מילה ובמשמעותה, החלטתי להתעכב על הסצנה הקטנה הזאת. גם אם הייתה זו הערה צינית, היא נאמרה במטרה לא להרגיש יותר מדי את העולם הפנימי ולרוץ קדימה אל האחרים, הנמצאים בחוץ. זה באמת מאפיין את הדור הצעיר אבל קיים בכל מרחבי הרשת.
הדינאמיקה הזו של הרצון לקבל הד על כל פיפס, לא זרה לרובנו, בעידן הזה. פעם היינו אוכלים ארוחה טובה ונהנים. היום אם אנחנו לא מצלמים את המנות ולא מעלים את התמונות לפייסבוק ולאינסטגרם אנחנו לא מרגישים שאכן נהנינו מהארוחה.
אנחנו מחפשים פורקן מיידי. “תסתכלו עלי, איזה יפה אני!!!” אנחנו אומרים בלב ומעלים סלפי לרשת, בתקווה לצבור כמה שיותר לייקים ותגובות.
ספרים לא מצטלמים טוב כמו אוכל. כביכול קיים כאן הרצון לחלוק, רצון אנושי טבעי. למעשה אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים. במקום שכל אחד יעמיק אל תוך עצמו וימצא את הייחודיות שלו, אנחנו דוהרים במרכבות ההשוואה, לגבינו ולגבי ילדינו, חברינו ומכרינו.
הרשתות מכתיבות לנו את חיינו החברתיים. רבים חיים בתוך הפייסבוק. ממהרים לדווח על כל דבר, מתבצרים בלייקים. זקוקים לחנופה תמידית. זקוקים לאישור חיצוני ומתקשים לקבל אישור פנימי.
אורך הנשימה הולך ונעשה קצר יותר. “תעזבו אותי משירה, כמה שיותר קצר יותר טוב. תעזבו אותי מאמנות. אני כותב בפייסבוק משמע אני קיים”.
מעולם לא חיינו בדור כל כך אגוצנטרי, כל כך מתבצר בדעותיו. כל כך עיוור לזולת. כל כך חנפן. אנחנו רוצים בטובתנו ורואים רק את עצמנו, בשעה שהאחרים פחות חשובים, ואם הם חשובים, אז בעיקר כהד או כמראה שלנו ולא בפני עצמם.
נדב גילה עניין ככותב בספרים שהצעתי לו. היה לו ברור שהוא צריך להעשיר את עצמו כיוצר צעיר. אף על פי שהוא פופולארי בכתיבתו בפייסבוק ובעקבות הצלחתו הספיק כבר לפרסם ספר ביכורים בהיותו בן 20.
לדבריו כשהוא מעמיק הוא מקבל פחות לייקים ברשת. מסתבר שההעמקה כפי שאני תופסת אותה, לא רלוונטית ברשת, לפחות אצל צעירים…
עבורו הלייקים היומיומיים הם כמו ממתק יומי שקשה לוותר עליו. יש כאן יסוד מסוים של התמכרות. איך תצמח פה יצירה עצמאית? איך ילמד לוותר על הממתק היומי? איך יתפתח כיוצר כאשר הקהל שלו הוא קהל שבוי?
כצרכנית פייסבוק בעצמי, אני משתמשת בו ככלי לפרסום ושיווק אבל כשאני כותבת שירים חדשים אני נזהרת מפרסום. יצירות זקוקות להבשלה, לזמן. כל מה שקורה בפייסבוק הוא מיידי, כרגע, כאן ועכשיו. זאת עוצמתה של המדיה.
בימינו, כל אחד הוא כותב ויוצר, גם אם הוא בור ולא קרא ספר מימיו…חבריו עושים לו לייק מתוך חוסר הבנה ורצון לפרגן וכך נוצרות אושיות פייסבוק ללא כל תשתית רוחנית או ספרותית. מצד שני נדב מוצא יופי בעובדה ש”את הכתיבה והאמנות ברשת החברתית שופטת ומקבלת ׳חכמת ההמונים׳ ולאו דווקא גדולי תרבות ובעלי דעה. עד כדי כך שחוכמת ההמונים נותנת לאלו להיות בעלי דעה”.
נדב קרוע בין העולמות, מצד אחד הוא רוצה לרצות את הקהל שלו ומצד שני הוא מעוניין להעשיר את עולמו הרוחני. מעניין לאיזה כוון הוא יתפתח בהתאם לבחירותיו.
חשוב לזכור שפייסבוק בסופו של דבר היא חברה מסחרית המכירה אותנו היטב. יותר מדי. פייסבוק רכשה את אינסטגרם וווטסאפ וככה הגדילה את הידע שלה עלינו. לאן זה יגיע בעתיד?
איור א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
השימוש בפייסבוק לא מטפח את הייחודיות שלנו. תמיד נחפש בו את המכנה המשותף, את העדר. הפייסבוק ודומיו גורמים לנו לייצר מפלצות של לייקים. כל השיטה הזאת של מדידת פופולאריות בכמויות ולא באיכויות, היא מטעה ומנוונת.
הכוחות הרוחניים שנמצאים בנפש האדם, לא מספיק מאכלסים את הפייסבוק. החתירה להתפתחות תודעתית יכולה להעשיר אותנו ולשנות את השיח ברשתות. אם נקודת המוצא שלנו תהייה מה אנחנו יכולים לתת לאחרים, ונשאל את עצמנו איך ניתן להם את מה שהם זקוקים לו. בדרך זו ניפרד מהרצון להזין את הרעב האגוצנטרי שלנו להכרה חברתית. לא נהייה מופעלים מכוחו של האגו אלא מהנתינה שלנו.
ננציח את עולמנו הפנימי ונלך איתו עד הסוף, כפי שזכינו לחוות בתקופת הקורונה, ראינו מה קורה כשהקצב המואץ נחלש, כשיש שקט מוחלט, כשיש זמן לחוות את הדברים במלואם, כשלא הרעש מכתיב את הדברים…
אם נדע להתעכב על היופי שבחיינו, להתמלא באהבה כלפי העולם, אולי יהפכו גם הרשתות לכלי אמיתי להתפתחות אישית ולא רק למפגן של אגואים מנופחים. אני מקווה שזה יקרה וגם בפייסבוק יתגלו אוצרות בכמויות, שישנו את איכות השיח.
הנגן באוטו השמיע לי את אלביס, נסעתי לאורך השדרה לכיוון מערב, ובדיוק כשמראות חוף הים, הים המדהים של אשדוד, נגלו לעיניי, אלביס שר לי בקולו העמוק את השיר THE GREEN, GREEN GRASS OF HOME. דמעות זלגו מעיניי.
כל כך נוסטלגי וכל כך סמלי, כי תמיד כשאכנס לעיר אשדוד זה לחזור הביתה. כאן גדלתי וכאן זיכרונות ילדותי ונעוריי, אותם זיכרונות וגעגועים, לימי התום כשרקמנו חלומות. הגעתי הביתה. אני עדיין צריכה לפנות חפצים שאין לי מה לעשות איתם, שאין לי מקום לשים אותם אבל לא יכולה להיפרד מהם. ובעיקר כמות אדירה של ספרים.
מי שמכיר אותי יודע שספרים זו מילה נרדפת לשם שלי. הכל התחיל בילדות. אימא שלי הייתה תולעת ספרים, בגשם ובחמסין, כל שבועיים התייצבה ליד הרכב של “ויצו” הספרייה הנודדת, כדי להחליף ספרים בהונגרית. אני החלפתי ספרים בספריה העירונית ברובע ב’.
בחופש הגדול, יומיום קראתי ספר. עוד לפני שסיימתי בי”ס יסודי נגמרו כל הספרים ממה שספריית הילדים והנוער יכלו לספק לי. אחרי דיון ועם הגבלות העבירו אותי הספרניות לספריית המבוגרים. הרבה פעמים כשהחזרתי ספר היה לי קשה להיפרד ממנו, רציתי לקרוא בו שוב והחלום שאוכל להחזיק אותו לעולמים. חלומי התגשם כשהקמתי את החנות הראשונה של סטימצקי באשדוד. במשך שנים הקמתי וניהלתי חנויות ספרים. אילן היה צוחק שבסטימצקי לעולם לא יפטרו אותי, רק בגלל כמויות הספרים שאני רוכשת.
הבית והספרים הם לא הדבר היחיד שמעצב אותנו, המקום הכי חשוב שבו ביליתי את ילדותי ונעוריי היה בית הספר. אני זוכרת את כל המורות והמורים שלי, אני זוכרת מה היה חשוב להם, אני זוכרת את מנהל ביה”ס פרוכטמן. את שפרה שאמרה שיש לי פה גדול, ואת אילנה שסמכה עליי בקישוט הכיתה, את יונה שצרפה אותי לשיר במקהלה – אפילו שלא הייתי עוברת שלב בשום כוכב נולד – ואת טובה שדרבנה אותי להיות פעילה במועצת תלמידים.
בזכות אילן הכרתי את ישראלה שהייתה המחנכת שלו, שעיצבה את ערכיו, כשהיה ילד פרוע בשיכון עולים. היא ניתבה את כישוריו וכוח השפעתו לפעילות חברתית. עד היום אני “מאשימה” אותה שיצרה פוליטיקאי עם ערכים, שיישאר עם החלום במציאות נכלולית.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שהתקשורת בכתבות מתקתקות מהווה עלה תאנה לשלטון מסריח. הוגי דעות ומעצבי דעת קהל בעולם כולו, חושבים שהקורונה תשנה את דרך המחשבה האנושית, שסולידריות תחליף את האגואיזם בחברה האנושית.
בממשלת ישראל זה לא קורה. אחרת אי אפשר להסביר את הממשלה המנופחת, חסרת התכלית שקמה כאן. אנשים שהם בלון נפוח רוצים כיסא בכל מחיר, כל חבר כנסת נהיה שר. אין לי מה לכתוב על זה יותר ממה שנאמר או נכתב. גניבת קולות בקנה מידה שעשתה הממשלה הזו – לא היה כדבר הזה בתולדות המדינה.
עוד הישג של ביבי וחבריו. חמדנות, מרמה ורוע לב הם שילוב קטלני. זו הדוגמה האישית של מנהיגות? ממשלה של שלושים ושישה שרים לא יכולה לתפקד.
ממשלתו של אהוד ברק מנתה עשרים וחמישה שרים. גם זה מספר לא קטן. באחת מישיבות הממשלה, בזמן שביתת הנכים הגדולה, הוזמן אילן, אז ח”כ צעיר, בפני הממשלה כדי להבהיר את הנושא. כל שר היה חייב שדבריו יירשמו בפרוטוקול. וכך הדיון התארך והתארך בנושא שבסוף כולם הסכימו עליו. ברק העביר לאילן פתק, לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל המסר היה שהאם נראה לאילן שכדאי להיאבק כדי להיות שר?
כמות יוצאת דופן של מבלים ומתרחצים, אלפי בני אדם, פוקדים היום את חופי הים באשדוד.
"גם המצילים בעיר אינם זוכרים "התנפלות" כזאת, שאפשר והיא נובעת משחרור הסגר והרצון של כולם לצאת ולנשום אוויר אחרי הקורונה. "כמות מטורפת, לא זוכרים דבר כזה", אמרו.
יתכן שגם שבירת השרב ומזג האוויר הנוח יחסית יחד עם תנאי ים טובים תרמו לפשיטה הגדולה של תושבי אשדוד ומבקרים מחוץ לעיר על החופים.
במצב הזה לא ניתן להקפיד על כללי "התו הסגול" כמו שמירת מרחק של שני מטרים בין המבלים, או בין קבוצות של שישה כנדרש. גם ההנחיה לעטות מסכה כל עוד לא נכנסים למים לא ממש מקוימת, לפחות לא אצל כל הנופשים.
גם החוף הדרומי של אשדוד היה היום גדוש במתרחצים. צילום: ניר רויבסקי
לא לשכוח: לא נכנסים למים אם אין מצילים. שימו לב שעות עבודת המצילים מ-7 בבוקר ועד 18:00. חופי הרחצה המוכרזים באשדוד הם מדרום לצפון: באר שבע (ט"ו, הריביירה), י"א, הדתי, הקשתות, אורנים, לידו ומי עמי.
היום, שישי, החל מהשעה 15:00, התכנסו עשרות מפגינים, צעירים מבוגרים ומשפחות, למחות על עבודות הבניה במצודת אשדוד ים. המחאה המקומית התגבשה במהלך החודש האחרון, לקראת סיום העבודות באתר המצודה המיתולוגי. ההפגנה אושרה על ידי המשטרה וצפויה להימשך עד השעה 17:00.
חברי תנועת המחאה מתקוממים מהבחירה של העירייה לשלב בתוכניות שימור האתר גם עבודות שלטענתן לא קשורות, כמו שימוש בקורות מתכת כבדות לצד בניה של מרפסת תצפית. החשש המרכזי שלהם, לדבריהם, הוא ניסיון של העירייה למסחר את המקום ולסגור אותו לציבור הרחב בחלק מהזמן.
באמצעות המחאה שואפים המפגינים להשיג התייחסות מעירייה לטענותיהם ואף הבטחה לשמירת המצודה כאתר הפתוח לכלל הציבור, ללא כל פן של מסחור כולל קיומם של אירועים פרטיים.
"באנו להפגין על כל מה שעבר פה במצודה", אמרה דניאל צ'שלה, ילידת אשדוד וממארגני ההפגנה, "התווספו ברזלים שבכלל לא ידענו שהולכים להיות כאן. זה עושה לתושבים תחושה לא טובה.
"אנחנו אוהבים את המצודה. רצינו שימור אבל לא באופן כזה. בלי ברזלים תשתיות ביוב. תוכניות הדמיה שהראו לגמרי משהו אחר ממה שקורה בפועל. סוף סוף תושבים התעוררו ואני מקווה שזה יימשך. אני מאוד מקווה שהעירייה תתייחס אנחנו נרצה לקבל מהם תשובה מסודרת".
עמית מור. צילום: פבל
צילום: פבל
צילום: פבל
אורן אוחנה, שאול כהן וחבר המועצה ויו"ר חפ"א, עו"ד חנוך דרך ארליך. קבעו להידבר. צילום: פבל
הלן גלבר. צילום: פבל
משפחת צ'שלה, דניאל, נחמיה ושירה. צילום: פבל
בין יוזמי המחאה הוא אורן אוחנה, מהבעלים של קפה פאזל המוכר: "אני תושב הסביבה וגר ממש פה מעבר לכביש", מספר אורן על הרגע שגילה לראשונה את משמעות העבודות באתר.
"שנים שאני מטייל פה בכל הטבע הזה עם הילדים והמשפחה. זה אזור מדהים ונדיר, הקרוב לשמורת טבע עם אתר ארכיאולוגי על שפת הים, בחינם ונגיש, ואפילו לא עמוס מידי. ופשוט גוזלים לנו את זה בפנים תחת מחטף בזמן הקורונה שאסור לצאת 100 מטר מהבית".
שלב חדש במאבק נגד תוספת זכויות הבנייה במע"ר דרום: הפורום הציבורי לאיכות הסביבה באשדוד פתח בהחתמה על עצומה נגד אישורה של התכנית המוצעת המבקשת להגדיל את יחידות הדיור אשר תוכננו במקור לרובע מ-1,674 יח"ד ל-4,280 יח"ד.
"גידול מטורף זה יביא לפגיעה חמורה באיכות חיי תושבי הרובע, הרבעים הסמוכים ובתושבי אשדוד בכלל", מציינים בפורום ומזהירים שאם תצא לפועל, "היא תהיה לבכייה לדורות".
יש לציין שעיריית אשדוד קידמה פעם אחר פעם את הגדלת זכויות הבנייה במע"ר דרום – הממוקם בין רובע י"א לסיטי – אולם בשלב מסוים החליטו שם להסתייג מהגדלת כמות הדירות, ומי שמוביל כרגע את התכנית היא רשות מקרקעי ישראל, רמ"י.
בחודש פברואר פנינו לרמ"י בעקבות התכנית ומשם נמסר שהיא דווקא מתואמת עם עיריית אשדוד. לפי התכנון ברובע יהיו מגדלים של יותר מ-40 קומות, חלקם לאורך ציר הטיילת – מה שעלול להפוך לחומה שתחסום את הנוף והאוויר לים וממנו.
יוזמי העצומה מנמקים את התנגדותם לתכנית: צפיפות – "התוכנית תיצור את שכונת המגורים הצפופה באשדוד על פי כל קריטריון ואולי לצפופה בישראל. היא תביא לצפיפות בניינים בלי התחשבות אקלימית לכמות המגדלים הרבה במרחקים הכה-קרובים זה לזה. היא לא בדקה את השפעות ההצלה והרוחות שייווצרו".
חניה – "התכנית מאפשרת תקן מניה העומד על 1:1, חניה אחת על כל יחידת דיור, בלי להתחשב בעובדה שמדובר ברובע בעל מגדלים חדישים בו לרוב המוחלט של המשפחות יש 2 כלי רכב ויותר. התכנית תביא לקטסטרופה תחבורתית בעיר כולה".
מוסדות ציבור ושטחים ירוקים – "התכנית לא מציעה פתרונות למוסדות ולשטחי הציבור בתוך הרובע, כולל בתי ספר וגני ילדים בכמות מספקת".
צ’רלי רימון החל את עבודתו בעיריית אשדוד קצת אחרי השחרור מהצבא. די מהר הוא הגיע לחופי הים ולעמדת המציל, תפקיד שהוא מסרב להיפרד ממנו כבר יותר מ-40 שנה. גם הצעות לקידום ולהתרעננות בעבודה משרדית עם ניירת לא שכנעו אותו. הוא בים. זוהי אהבתו הגדולה.
רימון הוא הוותיק שבמצילי אשדוד ובין מצילי הים המנוסים ביותר בארץ. ברקורד שלו הצלה של הרבה מאוד מתרחצים. מכתבי תודה רבים מאנשים שחבים לו את חייהם יעידו רק על מקצת עבודתו-שליחותו רבת השנים.
ים כחול תו סגול
הוא בחור צנום, צ’רלי. אך בידיו החזקות שלף טובעים רבים מהמים הסוערים והחזירם לחוף מבטחים. גם עכשיו הוא ממשיך לעמוד על המשמר. האיש בן 64 ואין לו כל כוונה ללכת לנוח. גם אחרי ניתוח גב מסובך שעבר לפני שנים אחדות (“הרב פירר המליץ לי על ד”ר ניסים אוחנה, מומחה גדול בתחום”). אחרי שהרכיבו אותו מחדש, פחות או יותר, הוא חזר לים. הוא מנהל תחנת ההצלה בחוף באר שבע (חוף ט”ו, הריביירה) ואת מקטע החוף הדרומי בעיר.
“אם אתה שומר על כושר, כל הזמן פעיל, אז הגיל לא תמיד בא לידי ביטוי. חשוב להקפיד על סדר יום, לא סיגריות ולא דברים כאלה, זה אפשרי”, הוא מעיד.
בא ראשון, עוזב אחרון. רימון. צילום: דור גפני
השנה פותחים את חופי הרחצה באשדוד מאוחר בגלל הקורונה. התגעגעת לים?
“מאוד. גם בסגר הייתי מגיע ועודה ריצה לכיוון ניצנים, נכנס קצת לשחות. אני כל כך מכור לים שאם אני סגור בבית, אני יכול לטפס על הקירות. גם בחורף, כל השנה, אין יום שלא תראה אותי בים. בא, שוחה, רץ, גולש. אלא אם אני בטיול. אגב, אחרי שחזרתי מטיול בפיליפינים, אחר כך גם הייתי שבועיים בבידוד. לא קל”.
השנה בעקבות הקורונה החופים נפתחים תחת כל מיני הנחיות ומגבלות. מה, צריך לבוא עם מסכות?
“יש את התו הסגול. בראש מעיינינו השגחה על המתרחצים במים, נוודא שלא יהיו קבוצות של מעל שישה אנשים, זה התקן שנקבע, וששומרים מרחק וששמים מסכות”.
צילום: נגה גפני
היה לך פעם דבר כזה?
“בחיים לא. זה חדש לכולנו. אני מקווה לטוב. הים הוא תרפיה ואחרי הלחץ זה יוכל לעשות טוב לאנשים”.
הרבה מאוד מתרחצים הציל לאורך השנים. לא תהיה זו הגזמה לומר שרבים האנשים שחבים לו את חייהם. לא רק בידיו חילץ טובעים אלא גם מנע טביעות רבות. הוא הגה רעיון של הנחת ג’ריקנים שישמשו מצופים למתרחצים בעת מצוקה, מפטרל על רצועת החוף, מגיע לעבודה לפני הפתיחה ומסיים אחרי הסגירה.
כמה אנשים הצלת עד היום?
“מאות. אני זוכר שלפני יותר מ-40 שנה, הגעתי לחוף השובר עם חסקה, פתאום אני שומע צעקות מתוך הסלעים. התקרבתי, התברר שקצין מחיל הים החליק מהמזח ונפל למטה ולא הצליח לצאת. חילצתי אותו, הזמינו אותי לבסיס להגיד לי תודה”.
איזה מקרה הכי זכור לך?
“בשנה שעברה היה אחד המקרים הזכורים. נשארתי בסוכה אחרי שנגמרו שעות הרחצה, התחיל להחשיך, וכשאני כבר עולה למדרכה, אני שומע צעקות מכיוון הים. רצתי, נכנסתי עם הגלשן, היו שם אבא והילדים שלו שנאחזו במצוף, אחד הג’ריקנים שהצבתי פה בחוף למקרים מהסוג הזה”.
“לפני קרוב ל-20 שנה הגיע בן אדם מוכר לחוף י”א, זה היה רבע לשבע בבוקר. הים היה סוער מאוד. למזלי הגעתי מוקדם, בדרך כלל אני מקדים. פועלי ניקיון קיבלו את פניי ורצו ‘צרלי, מישהו טובע’. הסחף היה אדיר, הוא לא הצליח לחזור לחוף. ראיתי את הידיים שלו. עשיתי הערכת מצב, הבנתי שכל שניה קובעת, ואם אני פותח את המנעול ומוציא את החסקה זה עלול להיות מאוחר מידי.
“הורדתי את הבגדים, נכנסתי עם התחתונים ישר למרכז המערבולת וחתרתי אליו. כשהגעתי אליו הוא היה בשלבי שקיעה, שתה המון מים. למעשה כבר השלים עם גורלו. משכתי אותו למעלה, נאבקתי עם הגלים. הוא יצא מזה בחיים. אם הייתי פועל אחרת, פותח את הסוכה, לוקח גלגל, כנראה שלא הייתי מצליח להציל אותו”.
מכתב ששלח אותו אדם מעיד על האירוע: “חשתי שמותי קרב… אלא שאלוהים שלח לי מלאך בדמותו של צ’רלי רימון וכך ניצלו חיי”.
רימון עם אחד המצופים שכמותם הציב בחוף כדי לסייע לטובעים. תילום: פרטי
היו גם מקרים שאנשים מתו לך בידיים?
“כן. היה למשל מקרה ליד חוף מי עמי, קרוב לשובר של הנמל. זה היה מזמן, בחור שטבע, עשינו החייאה ולא הצלחנו לצערי. היה מקרה של חולת אסתמה שנפלה במים, הוצאנו אותה, היא הייתה בהכרה ופיתחה אירוע לבבי, פונתה במצב קשה ונפטרה”.
אחרי כל כך הרבה שנים איך מתייחסים למקרים קשים כאלו?
“לא שוכחים, זה לא עובר לידך. המקרה של יוחאי לפני שנתיים בחוף המצודה, שניסה להציל מישהי ובעצמו טבע. מקרה ממש כואב”.
יוחאי אלקיים ז"ל והכלב סטיץ
אפשר היה להציל אותו?
“כן, אם מישהו היה מגיע בזריזות, אפשר היה להציל אותו. אם מישהו היה מצלצל מהר, אפשר. הכרתי אותו, הוא היה בחור נחמד מאוד. שבוע אחר כך המקרה לא נתן לי מנוח. 40 דקות לפני זה, עשיתי פטרול ועזרתי לזוג להיחלץ באותו חוף. אם הייתי שם באותו זמן, הייתי יכול להציל אותו”.
חוף המצודה הוא חוף שהרבה אנשים אוהבים אותו אבל אין בו מצילים והוא מרוחק גם מחוף י”א וגם מט”ו.
“לבקשת העירייה עשיתי סקר סיכונים לפני שנתיים לגבי קטע חוף טיפה צפונית למצודה, כי אמרו שמול המצודה ממש זה בעייתי מבחינת שימור העתיקות. המסקנה שלי הייתה שאפשר לפתוח שם חוף רחצה מוכרז סמוך למצודה. השאר זה עניין של משאבים, משרד הפנים והעירייה”.
החוף הדרומי של אשדוד. צילום: ניר רויבסקי
יש באשדוד שבעה חופי רחצה. זה מספיק לדעתך?
“השמיכה קצרה, זה עניין של תקציבים”.
ואם היו שואלים אותך אם ואיפה צריך?
“אז הייתי אומר לפתוח עוד חוף סמוך למצודה ואחד נוסף בין המרינה לקשתות”.
ניסיונות ההחייאה של יוחאי אלקיים ז"ל בחוף המצודה. צילום: איחוד הצלה
אתה עצמך טבעת פעם?
“כן, כשהייתי ילד קטן וגרנו בטבריה, אחי הבכור לקח אותנו לכינרת. נכנסתי עם הגלגל, הוא לא שם לב לרגע. פתאום החליק לי הגלגל. לא ידעתי לשחות. התחלתי לשקוע במים שהיו עמוקים. אני זוכר שהכל היה ירוק מסביב, נאבקתי, התחלתי לבלוע מים, ואז אחי שלף אותי החוצה והציל אותי”.
ובעבודה שלך כמציל?
“היו מקרים אחרים. פעם אחת אני זוכר שהגעתי לבחורה שהתחילה לטבוע, היא נתנה לי מכה עם המרפק בפרצוף, הלסת חתכה את הלשון והיו איזה 15 שניות שהייתי בהכרה מעורפלת. התעשתתי והוצאתי אותה עם פה מלא דם. היא לא עשתה את זה בכוונה, אדם שהוא טובע ונאבק לחיות, עושה הכל”.
רימון עם בני משפחת לשם שהציל ושהגיעו להודות לו. צילום: עיריית אשדוד אגף החופים
מניסיונך מה הגורם הראשי בטביעות?
“הסיבה העיקרית לטביעות היא הזרמים, הזרמים החוזרים. יש מנגנון שהמים חוזרים מכיוון החוף לתוך הים וזה מה שקוראים לפעמים מערבולות ובורות. מי שנקלע אליהם צריך לשחות הצידה כמה מטרים, לצאת מאותם זרמים ולחזור בקלות לחוף. אבל מי שמתחיל לטבוע בדרך כלל נאבק בכוח ומנסה לשחות לחוף בקו ישר. התוצאה היא שהוא נלחם עם זרם מאוד חזק, מאבד כוח ומכאן ועד לטביעה קשה המרחק יכול להיות מאוד קטן.
“לכן, אני תמיד אומר למתרחצים, לא לאבד עשתונות, אלא לעשות את הפעולה הפשוטה ולשחות הצידה, ורק אז לחזור לחוף. רוב הטביעות מתחילות מטרים או עשרות מטרים בודדים מהחוף כשהמתרחץ עוד עומד עם הראש מעל המים”.
מתי יש הכי הרבה טביעות – בדגל לבן, אדום או שחור?
“אדום, כי כשיש דגל שחור אנשים יותר נזהרים”.
תמיד זה הים
רימון גם מוכר כמי שדואג לבעלי החיים בסביבה. מאמץ צבי ים, שועלים ותנים, צבאים, נמיות, חוגלות, בולבולים. מטפל, משקה, מאכיל. בשקט, בלי לעשות עניין.
הים הוא יותר חבר וידיד א שהוא יותר אויב מסוכן?
“הים הוא כמו אח יקר, אבל הוא גם פראי ומסוכן”.
אתה מרגיש שיש לך שליחות?
“כן, לשמור על אנשים. כל דקה שאני פה זה כדי להציל חיים. כמעט בכל יום יש משהו. לא רק טביעות. אפילו אנשים שבאים ופתאום מתמוטטים על החול היו לנו”.
כל השנים שלך כמציל, לא רצית להיות מנהל מחלקה, מנהל אגף?
“לפני כמה שנים פנה אליי המנכ”ל ואמר לי שהוותק והכישורים שלי מתאימים לתפקיד המציל הראשי של כל החופים בעיר. אבל אני לא רציתי, ויתרתי, כי זה כרוך בזה שצריך לרדת מהתחנה, ולהיות יותר בעבודה ניהולית. אני אוהב את הים וחושב שאני תורם הכי הרבה איפה שאני נמצא. אני מלמד מצילים, בוחן ארצי”.
אתה אדם צנוע ובכל זאת אני שואל, אתה היום אחד המצילים הטובים בארץ?
“ככה אומרים”.
שמעתי שאתה גם מומחה בלמצוא אבדות בים.
“פעם מצאתי למישהי טלפון מתוך הים, הוא היה עמיד במים ועבד. גם משקפיים שנופלים למתרחצים אני מוצא, תכשיטים… תראה, אחרי כל השנים אתה לומד את הזרמים ואת ההתנהגות של הים”.
הנה אנחנו לאחר הקמת ממשלת קורונה 2020, הממשלה הכי מנופחת בעולם, כשהתיק האחרון שהמתין לאיוש הוא תיק החינוך. כמה עצוב שתיק שאמור להיות היהלום שבכתר המדינה ושעל פיו תצמח האומה בהובלת בניה ובנותיה, נותר זרוק בצד בתור ברירת מחדל.
הבחירות בחיינו הם החלטה. מה נעשה בגורלנו האישי ובגורלנו כעם, מה ההשקפות שלנו וכיצד הן מעצבות את מהלך חיינו וחיי ילדינו.
בחרתי להינשא בגיל 34. בחרתי להוליד ברצף 4 ילדים, כשהאחד מהם ילד עם “תסמותק” (תסמונת-דאון), בחרתי שהוא יתחנך במסגרת “רגילה” ולא “מיוחדת”.
בחרתי להפוך את הקערה על פיה, להפוך את הפירמידה החברתית-חינוכית ולשלב את הילדים בחיי ובדרכי נועם, בני היקר. על מנת לשנות עולם ועל מנת להתוות דרך צריכה להיות אמונה, אהבה ומקצוענות תוך למידה אינסופית ויצירתיות בחשיבה. כל סל התכונות האלה הוא צידה לכל דרך בה נרצה ללכת ולא משנה מיהו הילד/ה, מהו הנושא ואל מול מי אנחנו עומדים. הדבר הנוסף ההכרחי הוא התשוקה להוביל לפריצת דרך חדשה.
כל פעם מחדש כשמתפלאים שבני “המיוחד” הוא בחינוך “הרגיל”, אני מחייכת לעצמי ועם זאת מבינה שהדרך להשרשה של הרעיון ארוכה – התפיסה שכל ילד זכאי להיות במערכת החינוך בסביבת מגוריו יחד עם חבריו וחברותיו לשכונה גם אם הוא ילד מיוחד.
ובכלל מדוע לאפיין אותו כ”מיוחד”, ומה זה אומר לגבי האחרים – שלהם אין ייחוד משל עצמם? הרי ברור שהתשובה היא שלילית, וכל אחד ואחת מילדי הגן “הרגיל” היושבים ומשחקים עימו, הם ילדים וילדות מעלפים בייחודם, מרגשים בתבונתם ובאנרגיה המתפרצת מהם בחן כל כך קסום.
ומדוע כל זה מתקשר אצלי למערכת הבחירות האחרונה? מקרה משרד החינוך ומערכת החינוך כולה, אשר “זכו” להיות יתומים בעת מחטפי והמצאת המשרדים והתיקים, הוכיח פעם נוספת כי אף אחד/ת לא רצה את התיק הזה. תרתי משמע. בדיוק כפי שבני וחבריו לא עניינו מקום המדינה, החינוך בכלל והמיוחד בפרט הוא אינו משהו שנתפס בעיני נבחרי הציבור לחשוב במעלה, כלומר אנחנו וילדינו לא ממש בראש מעייניהם.
מדוע אני בוחרת לעסוק בזה היום? כי הבחירה הייתה בידינו. רק לא ידענו מה יעשו עימה. ומנגד הבחירה האישית על חיינו ועל חיי ילדינו עדיין נמצאת באמתחתנו, ומנקודת מבט זו ראיתי לנכון להוביל שיח ופעולות חדשות הן מבחינה ציבורית, חברתית, רפואית והן מבחינה ערכית לגבי ילדי “תסמותק”. הבנתי שיש בורות עמוקים של חסך במידע וידע אודות תסמונת-דאון, שאותן עלי למלא.
קראתי את המפה מרגע לידתו של נעמיקו בשנת 2012, הבנתי שעלי להיות בקיאה וללמוד כל הזמן, מה קיים ומה צריך להמציא, כי הוא לא נברא עדיין. ממקום של יצירתיות וידע אנחנו יכולים להזיז הרים, להקים ממלכות חדשות ולבנות עולם שלם חדש עם עתיד טוב יותר, ולא משנה מה הנושא אלא מה העיקר – אותו אני מבקשת לקדם.
מ.ס אשדוד הודיעה היום (חמישי) על מינוי הנוגע למחלקת הנוער, כשפרדי דוד צורף כמנהל המקצועי החדש של המחלקה והאקדמיה, ויחליף את אייל לחמן שעזב את המועדון.
דוד, ששימש כמנהל הספורטיבי במחלקת הנוער של הפועל פתח תקווה בשלוש השנים האחרונות, יחל מעתה לעבוד עם הדור הצעיר במועדון האשדודי. מ-מ.ס אשדוד נמסר: “אנו בטוחים שפרדי יביא עם הניסיון שלו לקידום האקדמיה ומחלקת הנוער, שמחים על הצטרפותו ומאחלים לו המון בהצלחה בתפקיד החדש”.
דוד אימן בעברו את הפועל תל אביב, מכבי פתח תקווה, בני סכנין, הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה, הפועל רמת גן והפועל קטמון, שהייתה קבוצת הבוגרים האחרונה בה עמד על הקווים.
בימים האחרונים סרטון שהופיע בפייסבוק מציג לכאורה בעיה חמורה – מעלית המובילה לחדר הכושר סוואט סטאר אינה עובדת חצי שנה ובכך מונעת הגעה של נכים. עם זאת בהנהלת המתחם דוחים את האשמות בתוקף וטוענים כי מדובר בבעיה הקיימת ימים ספורים בלבד, ובמכתב משפטי דרשו ממפרסם הסרטון להתנצל ולחזור בו מהאשמותיו, לפני שיתבעו.
רומן סמולניקוב הוא תושב אשדוד המתנייד באמצעות כיסא גלגלים ממונע. בסרטון הוא מספר,שכאדם נכה הוא בחר את מועדון ה'סוואט סטאר' שבמתחם הסטאר סנטר, מתוך הבנה שהמקום נגיש לצורכי אוכלוסיית הנכים כולל הגישה לבריכה הקיימת בשטח המועדון.
עם זאת, רומן טוען כי במהלך החצי השנה האחרונה הוא אינו יכול להגיע אל המועדון מכיוון שהמעלית המובילה אליו ואל הבריכה אינה עובדת. היום הוא העלה בעמוד הפייסבוק שלו סרטון מרגש המציג מצוקתו כשהוא פונה לציבור ומבקש את עזרתם. כמו כן הוא מוסיף פניה להנהלת מתחם הסטאר סנטר, האחראית על תפקוד המעליות והדרגנועים במתחם.
"הגענו ואנחנו רוצים לעלות לחדר הכושר ולבריכה", הציג סמולניקוב את הבעיה במהלך הסרטון "אבל לא יכולים לעלות בגלל שהמעלית פה כבר חצי שנה לא עובדת. אני הייתי הולך לבריכה הזאת הרבה זמן וכבר חצי שני אני לא יכול לעלות למעלה. יש לי גם חברים שרוצים לבוא איתי וגם לא יכולים. למה בחרנו את הבריכה הזו? כי היא קרובה לבית שלנו. בפנים יש את כל התנאים בשביל הנכים. ניסנו לפנות להנהלה וכל הזמן אומרים עוד חודש עוד חודש..וכבר עברה חצי שנה. אנחנו רוצים שיטפלו בבעיה".
תוכן הפוסט שהעלה סמולניקוב יחד עם הסרטון בפייסבוק:
"שלום לכולם אני צריך את העזרה שלכם בבקשה.
אני גר באשדוד ואני רוצה להגיע לעשות מנוי במועדון הסוואט סטאר לבריכה שנמצאת במועדון במתחם סטאר סנטר באשדוד. עד עכשיו הייתי מגיע וקונה כרטיס כניסה חד פעמית ובכל פעם היו מעליות שלא עבדו ודרגנועים שלא עבדו וגם העונה הזו שוב אין שם נגישות בכלל כי הכל שבור מעליות דרגנועים.
פניתי להנהלה של מועדון חדר כושר והם מאוד התנצלו ואמרו שזה לא קשור אליהם כי המעליות והדרגנועים הם באחריות הסטאר סנטר עכשיו אני פונה גם אליכם וגם להנהלת מתחם הסטאר סנטר.
כי אותי לא מעניין למי זה קשור אני מבקש דורש בשביל כולם לתקן את הבעיה שנמשכת זמן רב".
לפני כשנתיים סייעת במעון של החברה העירונית באשדוד הגיעה בבוקר לעבודה לעוד יום שנראה שגרתי. אלא שהגננת לא באה והיא ניהלה את העבודה יחד עם סייעת נוספת.
השתיים לא ראו עין בעין והתפתח ויכוח על חלוקת העבודה ביניהן. לטענתה הדי המחלוקת הסוערת ליוו אותה במהלך היום.
זמן מה לאחר שיצאה מהעבודה חשה ברע והחליטה לגשת לקופת החולים יחד עם בעלה. בדרכה לשם קיבלה לפתע דום לב והתמוטטה בפתאומיות, הבעל מיהר להזעיק את כוחות ההצלה שהגיעו במהרה והצילו את חייה. היא הצליחה להתאושש לאחר אשפוז קצר וחזרה לחייה.
לאחר פניותיה אל המוסד לביטוח לאומי באופן עצמאי ולאחר דחיית תביעתה בפעם השנייה בטענה כי אין קשר סיבתי בין דום הלב לאירוע שקרה בגן באותו בוקר, פנתה לעורכת הדין ליאת חמו בבקשה שתסייע לה.
עו"ד חמו פנתה בערעור אל המוסד לביטוח לאומי כי אירוע דום הלב שחוותה הסייעת יוכר כתאונת עבודה. הסייעת קיבלה לפני מספר שבועות את הבשורה הרשמית כי היא הוכרה כנפגעת עבודה עקב האירוע הלבבי שעברה. כעת יחל המאבק לגבי פיצוי כספי בעקבות אותו אירוע.
⇔
⇔ 
