למה לי לקחת ללב: אגדה ושמה מרקו אשכנזי. ריאיון

מרקו אשכנזי בן ה-77 הוא סוג של אגדה. אדם ששמו הולך לפניו. מתרחק סדרתי מאור הזרקורים, גדל על התפיסה של לעשות יותר ולדבר פחות. פיו ולבו שווים, ולא בכדי הוא זוכה לאורך השנים להרבה הערכה גם מצד מי שלא הסכים אתו.

אחרי שהנכדים לחצו, הוא מגלה, החליט להוציא לאור את סיפור חייו. המליצו לו לפנות לד”ר משה דרור, ששימש עד לפני כשנה מנהל מחלקת יחסי ציבור בעיריית אשדוד. אחרי הרבה שעות של מפגשים ושיחות, הגיעה התוצאה בדמות הספר “מרקו, האיש שירה בביבי”.

צחוק הגורל הוא שאשכנזי ודרור התגוררו כמעט בית ליד בית, ברובע ט"ו שבאשדוד, במשך 30 שנה, אבל לא הכירו לעומק עד לעבודה המשותפת על כתיבת הביוגרפיה של מרקו.

"התרגלנו לחיות בשושו"

“עד שנכנסתי לפוליטיקה התביישתי להיחשף”, מעיד אשכנזי בראיון שערכנו אתו השבוע. “התרגלנו לחיות בשושו, זה כנראה מגיע מהיחידה והחינוך שקיבלנו, חיינו מאחורי הקלעים והחשיפה הייתה אחד מהדברים שפחות אהבתי”.

אשכנזי והספר. צילום: משה דרור

אז מה בכל זאת גרם לך להוציא את הספר?

“באו הנכדים שכבר גדלו, אנחנו יושבים מדסקסים על מה שקורה במדינה, והם באמת ישבו עלי, עד שבאתי למשה והחלטתי להתקדם עם העניין הזה”.

מרקו אשכנזי הוא?

"אדם מן הישוב", משיב אשכנזי, ודרור מפטיר: "מרקו אשכנזי הוא דוגמה לכך שיושר כן משתלם, קרא את הספר ותבין".

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

מרקו נשוי לשולה והם הורים לשלושה, שי, אתי והילה וסבים לתשעה נכדים. אחד מהם, נדב מויאל, נפצע קשה במבצע צוק איתן מפגיעת פגז ועד היום מטופל. בן אחותו, טל שבת, נפצע גם הוא באורח קשה בפעולה בעזה.

משפחת אשכנזי היא מהוותיקות באשדוד. ההורים, משה ולונה, עלו מאלכנסדריה שבמצרים עם ששת ילדיהם במרץ 1957 והמשפחה שוכנה בבית “קליפורניה” מקרטון בגודל 38 מטר רבוע באשדוד-ים הצעירה. תשע נפשות חיו בדירה הקטנטנה: ההורים, הילדים וסבתא.

הבת הבכורה, אסתר, נהרגה בגיל 17 וחצי, זמן קצר לאחר העלייה. היא עבדה בגן ילדים בגבעת וושינגטון, הייתה בדרכה חזרה הביתה ונדרסה למוות. “היא הייתה הנקברת הראשונה באשדוד”.

האחות הבכורה, אסתר אשכנזי ז"ל, רק בת 17 וחצי במותה. צילום מהספר

איך האסון השפיע על המשפחה?

“מאוד מאוד קשה, מאוד. אבי הפסיק לתפקד, לגמרי. האווירה בבית הייתה מתוחה. אבא נפטר בגיל 61 מדום לב בעקבות המקרה”.

זמן קצר לפני מותה של אחותו, מרקו, שהיה רק בן 13 וחצי, החליט לעזוב לקיבוץ. “כל הזמן שמענו ‘קיבוץ, קיבוץ’, הקיבוצים אז הובילו, ושלמה לוי מהסוכנות אמר לאבי שיש מקום בקיבוץ מעברות. ההורים התנגדו, אבל הייתי נחוש. עליתי על אוטובוס והגעתי לקיבוץ. היו שם 40 ילדים וכולם חוץ ממני, עם ההורים. אמרו לי שאני חייב לבוא עם ההורים אבל לא ויתרתי וקלטו אותי במסגרת קבוצה של עליית הנוער. בהמשך איחדו אותנו עם שכבת הגיל של בני הקיבוץ”.

התקופה בקיבוץ הטביעה בך חותם?

“בוודאי, לכל החיים. היא עיצבה את האישיות שלי ואת תפיסת עולמי”.

במובן חיובי?

“כן, בהחלט. יש לי פינה חמה בלב למעברות בפרט ולקיבוצים ככלל. עד היום אנחנו נפגשים עם חברי הקבוצה שלנו במשק”.

שקלת להיות חבר קיבוץ?

“כן, רציתי, אבל שולה אשתי, שגם היא הייתה בת למשפחה שעלתה ממצרים לאשדוד, לא הייתה מוכנה בשום אופן”.

דרור שמארח בביתו את המפגש עם אשכנזי מעיר מעמדת הביוגרף: “מרקו ינק בקיבוץ את האידאל השיתופי, הוא תפס עמדות שלא היה יכול להיחשף אליהן באשדוד”.

סוציאליזם.

אשכנזי: “נכון”.

גם חילוניות.

“גם חילוניות, אני אחד הבודדים במשפחה שאני מאוד קיצוני בדת, אבל מכבד כל אחד בהשקפתו. הייתי מעשן כבד ולא היה דבר כזה שאעבור ליד בית כנסת בשבת עם סיגריה ביד”.

לבד בשטח

ממעברות הגיע אשכנזי לסיירת מטכ”ל. “רציתי שייטת 13, אהבתי את הים. אבל בבקו”ם הופיע אברהם ארנן, הוגה היחידה, חיבק אותי, הייתי בשמים. לימים הבנתי שבחור ממעברות כיתה מעלי המליץ עלי. זה היה אז בשיטת חבר מביא חבר”.

אבל שום דבר לא הכין אותו לטירונות שהעבירו אותו, טירונות יחיד. “מרקו הוא אולי האיש היחיד בעולם שעבר טירונות יחיד”, אומר דרור.

חודש וחצי של טירונות מפרכת הוא עבר לבד בשטח וחשב אז שכך עושים עם כולם. אבל הסיבה הייתה הצורך להדביק את הפער עם הטירונים שגויסו ליחידה שלושה חודשים קודם לכן.

אשכנזי השלים את המסלול במטכ”ל והמשיך לקצונה, אחרי שנה בקבע החליט שמספיק לו והשתחרר בדרגת סגן. הוא המשיך בשירות מילואים פעיל עד דרגת רס”ן.

ראה את המוות בעיניים יותר מפעם אחת, אשכנזי. צילום: לירון מולדובן

קיבלת שני צל”שים ועיטור מופת. מה אתה יכול להגיד על הנסיבות?

“אלה דברים סודיים שאי אפשר לדבר עליהם. אני מקווה שגם יישארו חסויים. היינו פורצי דרך”.

דברים שלא היו בגבולות המדינה.

“לא, זה מבצעים מעבר לקווי אויב לפני עשרות שנים”.

והם הסתיימו בשלום?

“כל המבצעים שביצעתי הסתיימו בשלום ובהצלחה”.

כמה אנשים הרגת בחיים?

“שניים בטוח, שניים שהם מפורסמים (צוחק). אחד בשחרור המטוס החטוף סבנה, 72’, ואחד בשדה תעופה בפריז ב-77’, כשהייתי קב”ט השגרירות והיה דיווח על פיגוע בגייט, התקרבתי למחבל והכנסתי שבעה כדורים מהאקדח”.

אי אפשר בלי כמה מילים על סבנה, הפעולה שבה גם פגעת בטעות בלוחם ביחידה, הלא הוא בנימין נתניהו.

“הרימו לי טלפון והגעתי לשדה בלוד. עשינו אימונים. אהוד (ברק, ד”ג), עוד בחור, אני וטכנאי, באנו בלילה ושחררנו את השמן מהבוכנה של הגלגל הקדמי כדי לקרקע אותו. למחרת הגענו לבושים בסרבלים לבנים כאילו שאנחנו טכנאים שבאו "לתקן את התקלה".

"פרצתי את הדלת הקדמית, אחת הנוסעות נפלה לי בין הרגליים ללא רוח חיים", משחזר אשכנזי. "היה מחבל שחרחר, חיסלתי אותו והמשכתי הלאה. ראיתי את ביבי שתפס מחבלת. חששתי שהיא ממולכדת, רצתי אליה ונתתי לה בומבה עם האקדח בפרצוף כדי להמם אותה. אז נפלט לי כדור, פגע בה ודרכה עבר ופצע את ביבי ביד”.

אשכנזי הספיק לעבור לא מעט תפקידים באזרחות. עבד במכס, לאחר מכן היה ממונה מחוז מרכז על אכלוס במשרד השיכון, בהמשך קב”ט שגרירות פריז וקב”ט אל על בפריז.

בתחילת שנות ה-80 הציע לו המפכ”ל הרצל שפיר להיות מפקד היחידה ללוחמה בפשע המאורגן, ולאחר ששקל את ההצעה בכובד ראש, השיב בשלילה. “דיברתי עם כמה חברים שאמרו לי ‘מרקו, אין לך כתפיים מספיק רחבות, ירמסו אותך שם’”.

במקום זה החליט להיענות להצעה להפוך לממונה על מחלקת החקירות של המכס במתל אביב. “באיזשהו שלב הדברים לא הסתדרו כל כך…”. דרור: “שמה התחילה לצוץ מול עיניו בעיית השחיתות”.

במה מדובר?

אשכנזי: “ראיתי שאם אנחנו עושים פעולות מול אנשים פשוטים אז הכל טוב, אבל במקרה מסוים כשעלינו על קבלן שהיה מקושר ניסו להפעיל לחצים, יענו ‘תרפה’. לא התאים לי כל העניין ועזבתי”.

אחרי שהקים את מערך האבטחה של איש העסקים ניסים גאון בשוויץ ועבד אצלו שנתיים, חזר הביתה.

אשכנזי ודרור. צילום: דור גפני

אז החל פרק העסקים בחייו של אשכנזי. הוא פתח באשדוד חברה פרטית בשם שדר ביטחון ושירותים בע”מ. “אחרי חודש-חודשיים ישבתי עם עצמי וחשבתי, זה היעוד שלי בחיים, להרוויח שקל בשעה על חשבון שומר שעומד בשער? זה לא מתאים לי. והתחלתי לחפש דברים אחרים. ראיתי שבעיריית אשדוד חיפשו גורם שיהיה אחראי על תחזוקת מערכת הביוב, התחלתי ללמוד את התחום של תחזוקה, התמודדנו וזכינו בעירייה, בנמל, חברת החשמל, בתי זיקוק, מועצה אזורית תמר. החברה גדלה, הרווחתי יפה, והכל ביושר והגינות”.

היית איש עסקים מוצלח?

“אני חושב שכן, כן”.

מהתקופות הרעות בחיי

אבל שוב חל מפנה בעלילה. אי שם בשנות ה-90 המוקדמות פנה אליו אילן גילאון והציע לו לרוץ ברשימה משותפת למועצת העיר. בתחילה סירב אבל גילאון הצליח לשכנעו. זו הייתה טבילת האש של אשכנזי בחיים הפוליטיים. הם התמודדו ברשימת אומץ, כאשר גילאון בראש ואשכנזי במקום השני וזכו בשני מושבים.

מועמדי רשימת אומץ, 1993. במרכז גילאון ואשכנזי. צילום מתוך הספר

לולא ההרפתקה המוניציפלית שאילצה אותך לשים את העסקים בצד?

“אז הייתי היום עם מלא כסף ומסודר מאוד, אבל כמה צריך בן אדם? הילדים שלי מסודרים, יש לי כמה נכסים ואני לא מתבייש בזה והכל בסדר”.

הימים היו ימי שלטונו של צבי צילקר, ובעירייה כיהן אשכנזי כחבר מועצה מן המניין ובקדנציה השניה כשגילאון נבחר לכנסת (מטעם מרצ) הפך אשכנזי לסגן ראש העירייה במקומו. בין היתר היה יו”ר החברה העירונית לתרבות (‘החברה העירונית למתנ”סים’).

מה גרם לך לבוא בשלב מסוים ולהגיד ‘זהו, מספיק לי’?

“לא בכדי אמרתי לאילן שהפרק הפוליטי שלי הוא מבחינתי אחת התקופות הרעות בחיי. הוא לא הבין על מה אני מדבר, אבל כל מה שחשבתי התאמת ופי 100”.

גילית שחיתויות?

“נלחמתי במה שחשבתי שצריך להילחם, עד כדי כך שהייתי קם בשלוש לפנות בוקר, גומר חצי קופסת סיגריות ושתי כוסות קפה, חוזר לישון ובסופו של דבר, ב-2001 חטפתי אירוע לבבי ועשו לי מעקפים”.

אתה רואה קשר בין הדברים?

“אין ספק בכלל. אני לא השלמתי עם מה שקורה מסביב”.

צילום: לירון מולדובן

ניסו להפיל עליך את פרשת ‘מסלול הטיסנים’.

“זה היה לפני סיום הקדנציה השנייה שלי. נתתי עדות במשטרה ואמרתי שנכון, הבטחתי לקבוצה של חובבי טיסנים, להקים להם. מצאו לנו שטח, לקחתי קבלן של העירייה זכה, פה הייתה הבעיה, אבל זה היה על פי יעוץ משפטי. אני זה שהבאתי אותו, כן. אבל כידוע הסיפור הסתבך. מנהל החווה החקלאית הרים לי טלפון שאבוא מהר, הגעתי וחשכו עיניי. במקום אתר לטיסנים, העמידו שם מאזניים לשקילת משאיות והוציאו משם כמויות מטורפות של חול. באותו רגע עצרתי את העבודה והעפתי את הקבלן קיבינימט”.

וזה היה הקש ששבר את גב הגמל?

“לא. מגרש 111. אין לי עניין להשמיץ היום אנשים, אבל הבנתי שעושים כל מיני קומבינציות, ניסיתי להילחם וגיליתי שאני דון קישוט בקיצור”.

מדובר, למי שלא זוכר או לא יודע, בשטח שנמצא ברובע ז' והיה מיועד למגורים. בין היזם לעירייה הוסכם על העברת זכויות הבניה לרובע אחר ואילו במגרש המקורי הוחלט שחציו יועמד לצרכי ציבור מטעם העירייה וחציו יוקדש למוסד בריאותי או אחר כשהרווחים יילכו ליזם.

אלא שמה קרה? התכנית הגיעה לוועדה המחוזית ולבשה צורה שונה לחלוטין: כל המגרש יועד לבנייה מסחרית. מאז השטח עבר לידיים פרטיות אחרות. ומי הפסיד? הציבור.

אתה איש עקרונות.

“נכון. מאוד. שמע, באתי ונלחמתי כמו אריה. מגרש 111 למשל זה היה, מה אני אגיד לך… השופטת החוקרת קבעה שיש פה שחיתות, מרמה וזיופים והמשטרה גונזת את זה מחוסר עניין לציבור. אתה מבין איפה אנחנו חיים?”. דרור: “זה שבר אותו, זה מה שהבריח אותו מהפוליטיקה”.

"יש לי כאב לב על מה שקורה היום"

בשנים האחרונות הוא מתרכז במשפחה ובתחביביו. יש לו למרקו ידיים טובות, הוא משפץ אופנועים ישנים, עובד בעץ, ואפילו בנה ספינה.

במערכת הבחירות המקומיות האחרונות תמכת בלסרי.

“את יחיאל הכרתי מקרוב כששירתי כסגן ראש העיר והוא היה באופוזיציה. הוא ניהל את האנדלוסית ועזרתי לו בכמה דברים. לפני הבחירות האחרונות אמרה לי דינה בר אולפן (המשנה למנכ”ל העירייה, ד”ג) ‘בוא תגיד ליחיאל שלום’. באתי, הוא ביקש את עזרתי.

מרקו אשכנזי בפתיחת המטה של לסרי, אוגוסט 2018. צילום: אריק ז'ורנו

“העיר עדיין הייתה תחת ההשפעה של נושא השבת ופתיחת העסקים. אמרתי ליחיאל ‘תגיד לי, אתה נפלת על הראש? אתה נותן לסניה כצנלסון את ראשות העיר על מגש של כסף, הרי זה הדגל שלו, איפה אתה חי? למה להיכנס לפינה הזאת בכלל…’.

“זו הייתה שיחה כנה. הוא ביקש שאגיע לפתיחת המטה שלו, אקשיב לדבריו ואחליט. באתי ובאמת בחלק האחרון של הנאום שלו הבטיח לשמור על הסטטוס קוו. הוא קרא לי אליו ואמר לי ‘זה היה בשבילך’”.

למי הצבעת בבחירות האחרונות לכנסת?

“אני לכנסת מצביע רק לאילן גילאון. אילן אומר וצודק ב-100 אחוז, שנכנסו שניים לפוליטיקה כחברים, פרשו ונשארו חברים וזה מקרה ייחודי”.

אתה אוהב את המדינה?

“מאוד. המדינה מאוד יקרה לי, אף על פי שיש לי כאב לב על מה שקורה היום”.

מה למשל?

“בעיקר המנהיגות. מנהיג אחד מצאו אצלו חשבון בחו”ל, לקח אחריות, שם מכתב והתפטר. זה רבין. מנגד, יושב היום מנהיג שאמר אם יהיו כתבי אישום, דברו איתי. בילבל ת’מוח לכולם. כשהוגשו כתבי אישום האשים את כל העולם שזה תפור עליו, במקום לשים את המפתחות. מה אתה מנחיל היום לדור הציבור? לא סתם אתה שומע כל כך הרבה אנשים שאומרים ‘המצב חרא’. יושב מנהיג ומנחיל את זה לדורות הבאים. מה שזורעים היום יקצרו בעוד 20-30 שנה וינקו את האורוות אולי בעוד 50 שנה”.

צילום: לירון מולדובן

אתה נשמע מודאג.

“בהחלט. אני מודאג מאוד”.

אתה מכיר אישית את בנימין נתניהו.

“נכון, הוא חטף ממני כדור ביד”.

רה"מ נתניהו. צילום: מוטי מילרוד

מה היית אומר לו, אם היית נפגש אתו?

“הייתי אומר לו, ‘ביבי, תשמע, אתה ראש הממשלה שלי, אני מכבד אותך. יש לך את הבעיות האישיות שלך, אל תעמיס אותן על המדינה. עזוב ואני מאחל לך שתצא נקי מכל העניין. אל תזלזל בבתי המשפט ובאושיות החוק. זה מנגנון שלם מאחוריו… כואב”.