אז כן, חשבתי לכתוב על משמעות וחוסר משמעות, על דיכאון ואיך יוצאים ממנו, אבל תפסתי את עצמי על חם וחשבתי: תפסיקי לקחת את עצמך ברצינות, תהיי קלילה כמו שאת יודעת להיות. הקוראים והקוראות שלך יכולים ליהנות מהצדדים הקלילים שלך לא פחות מהצדדים הרציניים.
תמיד היה בי יסוד של הגל הקל. כתבתי מערכונים, שירים מצחיקים והצחקתי את הסובבים אותי, אבל לא חייתי עם זה בשלום. רציתי להשפיע על אנשים בנושאים רציניים. היום, ממרומי גילי, אחרי שנים של השפעה רצינית על עשרות אנשים לאורך זמן, אני חיה בשלום עם החלק המצחיק שבי. לא רק שאני מכבדת את החלק הזה בתוכי, אלא אני נותנת לו ביטוי. אני פשוט מניחה לחלק הזה לצאת. להצחיק זה כיף.
לא תמיד הרגשתי ככה. לא אשכח איך לפני שנים רבות בארוחה במסעדה חברה ותיקה שמכירה אותי מגיל 16 אמרה לי: “סמדר, תצחיקי אותנו”, וזה החריד אותי. מה, אני ליצן? לא הגבתי, העברתי את זה איכשהו, אבל נצרתי את העלבון בלבי. חשבתי שזה לא מספק להיות ליצן. ובכלל, ליצנים הם עצובים.
היום בעידן הסטנדאפ הכול השתנה. אחותי מיכל מקיימת סדנאות שמחה, היא סטנדאפיסטית ומספרת בדיחות עם חיוך סמיילי ענק הנח על פניה דרך קבע. ההומור המשפחתי מלבלב ומשגשג. בארוחות שבת אצלה ואצל בעלה אני לא מפסיקה לצחוק. מאז שאחותי מיכל התחילה ללמוד לאחרונה יוגה צחוק היא מצחיקה אפילו יותר.
כשהיינו קטנות, מספרים במשפחה, אני הייתי קמה בבכי משנת הצהריים, ואחותי מיכל הייתה מחייכת וצוחקת בקומה מהשינה. איכשהו זאת חלוקת התפקידים המסורתית במשפחה — אני כאובה והיא מצחיקה. בטור הזה אני מבקשת לפרוץ את מעגל לקיחת התפקידים הסטריאוטיפי ולאפשר לעצמי את החופש לצחוק כשמתחשק לי.
אני בטוחה שאתם, הקוראים והקוראות, ממלאים תפקיד כזה או אחר במשפחה או עם חברים. קל להתקבע, קשה להיפרד מתפקיד קבוע של שנים. אבל אם יש מודעות לעניין, אפשר להתגמש.
החיים מלאים צחוק ודמע. לפי קהלת, “עת לבכות ועת לשחוק”, (קהלת פרק ג’ פסוק ד’), אין לערבב בין השניים. המשורר יהודה עמיחי התמודד עם האתגר של קהלת וחלק עליו. הוא טען שהבכי והצחוק יוצאים מאותו מקום בדיוק. “באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק”, כפי שכתב בשירו: “אדם בחייו” (מתוך "שעת החסד", הוצאת שוקן, תשמ”ג).
המשורר יהודה עמיחי ז"ל. צילום אלכס ליבק
אדם בחייו/ יהודה עמיחי
אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לַכֹּל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חֵפֶץ. קֹהלת לא צדק כשאמר כך.
אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידים לזרוק אבנים
ובאותן ידים לאסוף אותן,
לעשות אהבה בַּמלחמה ומלחמה בָּאהבה.
ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד.
אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש,
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.
ונפשו לְמוּדָה,
ונפשו מקצועית מאוד,
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגיו ומכאוביו.
מות תאנים ימות בסתיו
מצומק ומלא עצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לַֹכֹּל.
לדעתי, עמיחי עלה על נקודה חשובה בהתמודדות האנושית עם מצבי נפש, בלי לגרוע מכבודו של ספר קהלת. לפי עמיחי, הנפש מקצועית אך הגוף חובב. עמיחי מתייחס למורכבות הקיום האנושי שבה העיניים משרתות את הבכי והצחוק באותה מידה, ואין להפריד ביניהן. יש בשיר הזה תכנים רבים ומפתיעים. אני מציעה לחזור ולקרוא בו, למרות הסיום המלנכולי משהו.
נחזור אל הקלילות והרצינות. צחוק הוא דבר רציני. תשאלו את כותבי הקומדיות כמה עליהם לדייק כדי לסחוט צחוק מהקהל במקום המסוים שבו ביקשו להצחיק. אנחנו צוחקים על החיים במקום לבכות.
הומור שחור אופייני לרופאים במחלקות אונקולוגיות. זה מציל אותם. ההומור מרפא. בהלוויות יש ז’רגון מיוחד. סיפרו לי פעם על אחד שסיפר בדיחות, ומישהו לא צחק. אז זה שסיפר את הבדיחה אמר לזה שלא צחק: “אתה חושב שאם לא תצחק, יבואו יותר אנשים להלוויה שלך?”
במציאות הקשה והמורכבת שלנו בישראל אין פלא שהאולמות של מופעי בידור מתפוצצים. אנשים בורחים מהכובד האישי, החברתי והפוליטי אל הצחוקים, אפשר להבין.
חנוך לוין, גדול המחזאים שלנו, היטיב להצחיק בנושאים כואבים ביותר. אנחנו תופסים את הבטן בהצגות שלו ומרגישים מבוכה. על מה אנחנו צוחקים? על עצמנו. תחושה מוכרת במופעי הסטנדאפ למיניהם.
החוכמה היא לא רק לצחוק בקומדיות או במופעי סטנדאפ, אלא לייצר הומור משלכם, לשים לב לפרטים, להתבונן בעולם מזוויות חדשות. להיות יצירתיים. כשמאפשרים זרימה אמיתית של רגשות, הכול יכול להיראות מצחיק, אין גבולות בין חשוב ללא חשוב, קטן או גדול, רציני או מצחיק. מותר לצחוק על הכול, כפי שנאמר: “הצחוק יפה לבריאות!” חוש הומור הוא דבר שניתן לפתח, לעולם לא מאוחר!
מינונים נכונים של רצינות וקלילות מביאים לקיום מאוזן ופורה. בכל רגע נתון השאלה אם להיות קליל או רציני. אם מישהו בסביבתכם מתבדח כל הזמן גם במצבים שנדרש להיות רציני, אפשר לקרוא אותו לסדר. הוא לא אשם, ככה זה עובד בשבילו, כוחו של הרגל! אם מישהו אחר נפגע כל הזמן ורואה בכל דבר קטן טרגדיה גמורה, גם כאן צריך להידלק אור אדום, מה עם קצת קלילות?
בתור אחת שלוקחת קשה את החיים, אני ממליצה לעצמי להיות קלילה יותר ולהתייחס לחולשות שלי בהומור. יש לי הרבה קשיים טכניים, אין לי ידיים טובות, בלשון המעטה. אני כועסת על עצמי כשאני נתקפת חרדה בגלל המחשב או כשמכשיר חשמלי מתקלקל. היות שאני חיה לבד קשה לי להיעזר כי אין זמינות של מי שיכול לעזור. זה מקשה עליי להתייחס בהומור למאותגרות הטכנית שלי.
אין לי ספק שאם אתייחס בסלחנות לחולשותיי, אוכל להתמודד איתן בצורה טובה יותר. אפשר לצחוק על הכול ולא להיבהל מכל דבר ברצינות תהומית מוגזמת. זה היתרון והחיסרון שלי. תמיד אמרו לי, “למה את לוקחת כל דבר ברצינות?” אז זהו, שהרצינות הזאת מובילה גם לטור הזה, ניסיתי להיות קלילה הפעם, לא? תודה על ההזדמנות!
