טביעות, דקירות, יריות, תאונות דרכים. רק תגידו. ד”ר איתי זוארץ, מנהל הטראומה בבית החולים אסותא אשדוד, מטפל יחד עם אנשי הצוות במקרים כאלה ובעוד הרבה אחרים. בשנת 2018 לבדה 1,800 חולים ופצועים שטופלו אצלם הועברו לאשפוז בבית החולים.
הוא רופא מומחה בכירורגיה כללית והתמחות על בטראומה וכירורגיה קריטית. היה רופא צבאי ומילא שורת תפקידים בצה”ל במשך 15 שנה עד לשחרורו בדרגת רס”ן. לאחר מכן עבד בשיבא תל השומר והתמקצע גם בדרום אפריקה, עד שנקרא להקים את שירות הטראומה בבית החולים החדש באשדוד.
הכול התחיל די במקרה
זוארץ נולד באור יהודה לפני 44 שנים. הוא נשוי לאנדריאה, עורכת דין במקצועה, שאותה הכיר עוד באותה כיתה בתיכון, והם הורים לשלושה. המשפחה מתגוררת בראשון לציון. “אני הרופא הראשון מהמשפחה המורחבת, וזו הייתה חגיגה גדולה”.
תמיד רצית להיות רופא?
“לא, זה היה חצי מקרי. הייתה הרשמה לעתודה רפואית כשהייתי בכיתה י”א, הגיע היום האחרון. אבא שלי הציע שאנסה והתקבלתי”.
בוא רגע לפני הכול, תעשה לנו סדר. יש מיון, באנגלית ER, יש טיפול נמרץ, מלר”ד, טראומה…
“אז ככה: המיון והמלר”ד הם בעצם אותו דבר. פעם היה מקובל יותר המונח מיון והיום מלר”ד – מחלקה לרפואה דחופה. זה המקום הראשון שאליו מגיע חולה במקרה דחוף ולא מתוכנן. משם הוא מועבר למחלקה המתאימה. טיפול נמרץ הוא המקום שאליו מוכנסים חולים מורכבים, רב מערכתיים, שיש להם מערכות גוף קורסות, והטיפול הנמרץ יודע להחליף אותן.
“טראומה זה סוג מסוים של מי שנפגעים מחבלה חיצונית. כל פצוע טראומה מגיע קודם כול למיון, ושם יטפלו בו אם המקרה קל. למשל תאונות דרכים קלות, שברים ברגליים, חתכים, ופצועים קשה מוכנסים לחדר הטראומה שנמצא בתוך המיון. כשמד”א מדווחים על מקרה קשה, מתארגן צוות של חמישה-שישה רופאים שמחכים לפצוע עוד לפני הגעתו. במקביל שומרים חדר ניתוח פנוי וצוות הרדמה, טיפול נמרץ, סי-טי וכדומה”.
זוארץ בעבודה. צילום פבל
עם איזה סוג של מטופלים אתה ואנשיך מתמודדים?
“הרבה פצועי תאונות דרכים, נפגעי נפילות, גם באוכלוסייה המבוגרת, אנשים יכולים למות מנפילות בבית, כן, וכמובן נפילות מגובה. יש גם הרבה מקרים של תאונות עבודה, אלימות, מכות, דקירות, תקיפות, ירי, פיצוצים. הגיעו אלינו למשל לפני כמה חודשים שני פצועים מאוד קשים בעקבות פיצוץ. היו לנו נפגעי עשן כתוצאה משריפות, פצועים בעקבות נפילת רקטות כמובן, גם אנשים שטבעו בים. יש מה שנקרא טראומה קהה ויש טראומה חודרת”.
יש מקרים שמסתיימים במוות, ואתה זה שמודיע למשפחה את בשורת האיוב?
“כן. זה מגיע עם התפקיד”.
לומדים את זה? זה הופך ליותר קל?
“זה אף פעם לא קל. לצערי, יש לי הרבה ניסיון, אבל לא הופכים להיות חסינים. אתה פחות מתפרק אולי, אבל תמיד לוקח ללב. רופא שהוא קהה חושים הוא לא רופא טוב. אכפת לי. אני לא רק כירורג שיודע לתקן דברים. מגיעה ילדה בת 14 ומתה לך פה, זה נורא. יש לי ילדים בעצמי, ואני לוקח ללב. בתקופת מלחמת לבנון השנייה הייתי רופא בצוות של קצין העיר שמוסר הודעות על נפילה למשפחות. זה תמיד קשה”.
מת לך חולה בידיים – איך מרגישים?
“על הפנים, גרוע. הרבה פעמים אתה צריך לשכנע את עצמך שאתה לא אשם. בשלב הראשון אתה מקבל מכה כזאת. לפעמים רואים בסרטים או בטלוויזיה שרופאים יוצאים ואומרים, ‘עשינו כל מה שיכולנו’. אז באמת, אנחנו עושים הכול, כל מה שרק אפשר, כדי להציל חיים”.
ד"ר איתי זוארץ. צילום פבל
איזה מקרה הכי נצרב בך?
“בצבא, הייתי במשך שנה מפקד בית חולים שדה ברמת הגולן וטיפלנו באזרחים סורים שהגיעו ממלחמת האזרחים בסוריה. אתה רואה שם דברים מזעזעים. אני חושב שהמקרה שהכי נגע לי אי פעם היה כשהגיעה אימא עם שתי ילדות שהבית שלהן הופצץ, והיא מספרת ששני ילדים שלה נהרגו בוודאות, עוד אחד כנראה נהרג, נעלם, ואחד אחר ברח.
הילדה בת ה-5 הייתה עם רסיס שתקוע עמוק בכתף, וילדה בת 7 עם יד שתלויה בקושי ורגל עם פציעות מאוד קשות. הן סיפרו שזחלו במשך שעות בביוב, וירו עליהן כדי למנוע מהן להגיע לגבול עם ישראל. בסוף הן הגיעו אלינו, והיינו צריכים לעשות לשתי הילדות האלה ניתוחים מאוד מורכבים, ולאחת מהן גם לכרות את היד.
“הכול נעשה בעזרת מתורגמנים. האימא ביקשה ממני למחרת הניתוח לבוא ולספר לילדה שנאלצנו לבצע כריתה. לקחתי את יד ימין שלה והנחתי על הגדם. בשנייה אחת הפרצוף שלה התחלף. רק אז היא הבינה שאין לה יד. אני חושב שזה הרגע הכי מטורף שהיה לי. המשפחה הזו נותרה אצלנו עשרה ימים, והודו בנשיקות וחיבוקים עם איחולים וברכות שהלוואי ויהיה שלום והם יארחו אותנו”.
רכבת הרים תמידית
“אני אוהב את האינטנסיביות שבעבודה שלי”, הוא מעיד על עצמו. “אני רוצה להמשיך להיות רופא ממש, באופן יום-יומי, פחות מעניין אותי תפקידי ניהול”.
אתה מנתח, מטפל בפצועים מאוד קשים, המון דם…
“אני מת על זה, אי אפשר להסביר למי שלא בתוך זה. אתה לוקח בן אדם, מרדים אותו, נוטל ממנו את יכולותיו, פותח אותו, עושה מה שאתה עושה, מסדר, מוציא, מחליף חלקים, סוגר חזרה, ולמחרת הדבר הזה צריך לעבוד ולחיות עד 120. אי אפשר להשוות את זה לשום דבר אחר. זה המקצוע הכי אדיר שיש, וטראומה זה הדובדבן שבקצפת”.
מה, זה האדרנלין?
“זה האדרנלין, זה קבלת החלטות. בטראומה מגיע מישהו עם דימום, קודם אתה צריך מיד לטפל בו. רק אחר כך לשבור את הראש מה קרה לו, מה גרם לזה. אתה חייב להיות מאוד מהיר, מאוד יעיל וחד, לשתף פעולה עם רופאים מתחומים אחרים”.
לפחות בשלב הראשון, כשמגיע חולה כזה אתה והצוות שלך חורצים גורלות.
“נכון. נכון. אני תמיד אומר שהמקצוע בוחר אותך. אני אוהב את רכבת ההרים הזאת, לבוא בכל יום מבלי לדעת מה מצפה לך באותו יום. אין לך מושג כמה פעמים הגעתי לכיכר הסמוכה לביתי וקיבלתי טלפון להסתובב חזרה ולהגיע לבית החולים. לא סתם אשתי אומרת שהיא אם חד הורית נשואה. למזלי, היא מאוד תומכת ומכילה”.
ד"ר איתי זוארץ. צילום פבל
תשמח שגם הילדים שלך ילכו לרפואה?
“הם די חווים את המקצוע שלי בגלל הייחודיות שלו, כי קשה לצאת לטיולים משפחתיים בשבת כשאבא כונן או כשבאמצע שיחה צריך לעזוב הכול ולטוס לבית החולים. בהתחלה הם היו כועסים, היום הם די מבינים, ואני חושב שגם די גאים. הבת שלי הגדולה התחילה לגלות עניין, אבל אני לא לוחץ או מכוון לרפואה. אני אשמח שיהיו להם כמה שיותר אופציות, שיהיו פתוחות בפניהם. אני חושב שגם אם יבחרו להיות ציירים, נניח, אז אני אתמוך בהם”.
איך היית מגדיר את מערכת הבריאות בארץ?
“מצוינת, רופאים מעולים, לומדים מאיתנו בעולם. הבעיה היא כוח אדם ומשאבים. יש מחסור ברופאים, מחסור אדיר באחיות וכמובן במיטות. בכל המדינה יש 15 טראומתולוגים – מומחים ברפואת טראומה. חסרים רופאים פנימאים, אנשי רפואה דחופה וגם בתחומים נוספים ברפואה יש מחסור. אנחנו יכולים להיות עוד יותר טובים, בוודאי באשר להרגשה של המטופל”.
חדר הטראומה בפעולה. צילום פבל
זה עלול להגיע לקריסה?
“אני לא חושב שמערכת הבריאות תקרוס, אבל אנחנו כל הזמן מכבים שריפות, כל הזמן. פתחו באשדוד בית חולים חדש עם 300 מיטות, היום כבר יותר, ואנחנו כל הזמן בתפוסה מלאה וחסר עוד. גם קפלן וברזילי מלאים, איך זה יכול להיות? כי יש דרישה, חולים הוזנחו ולא טופלו עד שנפתח בית החולים שלנו. יש אין ספור מקרים שעצם הנוכחות שלנו פה באשדוד הצילה חיים, כי בטראומה זמן שווה חיים. מרגע הפציעה מתחיל לפעול סטופר, שבסופו נגמרים החיים. עד שאתה פוגש מישהו שעוצר את התהליך הזה, בין אם אני עוצר לך את הדימום או עושה אינטובציה, החייאה או מכניס אותך לחדר ניתוח. אם קודם לקח להביא חולים ופצועים דקות ארוכות ולפעמים שעה ויותר לבית חולים קרוב, גם אם זה באמבולנס, ועכשיו לוקח להם להגיע לפה חמש דקות, זה סיפור אחר לגמרי.
“יש המון סיפורים על פצועים שהיו אצלנו ולא היו נשארים בחיים אם היו צריכים לקחת אותם עד תל השומר כבר בהתחלה. הגיעה אלינו לדוגמה אישה צעירה שנפלה מקומה רביעית עם חבלה קשה, במצב של שוק עמוק. מיד בוצעו בה פרוצדורות מצילות חיים, הוכנסה לניתוח תוך 20 דקות וחייה ניצלו. אם היא הייתה מתעכבת בנסיעה בדרך לבית חולים 20 דקות, יכול מאוד להיות שהיא לא הייתה איתנו. יש אין ספור דוגמאות. בעיקר בפציעות המאוד קשות. לזמן יש משמעות והנוכחות שלנו מצילת חיים. לפני זמן מה הגיע בחור עם דקירות מרובות בכל מיני חלקים בגוף, וגם הוא ניצל, טופל ושוחרר”.
