המצב מורכב. מורכב כל כך ונוגע כמעט לכולנו. ביום שלישי המתינו כ—50 אלף אזרחים ישראלים שעות ארוכות בפקקים מורטי עצבים, ונדמה שזו רק יריית הפתיחה. נכון לכתיבת שורות אלו המשטרה מאפשרת ומכילה את ההפגנות כל עוד אינן אלימות, אך נראה שכל הסיפור יצא משליטה.
בתוך כל הסיפור המורכב הזה קשה לתפוס צד. קשה להיות הישראלי הלבן שלא מבין מה זה אומר להיות החשוד המיידי, שלא חווה מעולם את הפחד שמתארים בני העדה ממפגש אקראי עם שוטר שאמור להגן עליך ועל ביטחונך.
אני לא קונה את המשפט שחזר שוב ושוב במהלך השבוע: “בעקבות האלימות האתיופים איבדו את התמיכה שלי” — בואו ספרו לי על התמיכה המטורפת שהייתה לכם לפני כן בקהילה האתיופית. בואו ספרו לי מה עשיתם כדי להבין מה עובר על אימא לילדים אתיופים בגילאי 18-15 שמפחדת פחד מוות ממש שהבן הנורמטיבי והטוב שלה, זה עם החלומות הגדולים וברק הנעורים, לא יחזור הביתה.
קשה לתפוס צד, כי במהלך ההפגנות ביום שני הייתי אימא חרדתית וחסרת אונים. הבת שלי, בת 14, נסעה ליישוב ליד בית שמש להשתתף באירוע מסוים. היא נסעה עם חברותיה בהסעה מאורגנת, נתקעה בפקק והפסידה את רוב האירוע, וזה לאחר שהלכה עם הקבוצה הליכה של כחצי שעה בדרך בינעירונית כדי להגיע למקום יישוב. בשעה 23 בלילה היא עדיין הייתה שם. עם סוללה חלשה ועם נהג שעדיין לא הצליח להגיע אליהן כי הכבישים עדיין לא נפתחו לתנועה. לא יכולנו לצאת אליה כי חששנו שניתקע גם אנחנו, וכל אותו הזמן הסוללה הולכת ומתרוקנת, וקבוצת בנות ממתינות באזור שומם בלילה לבד.
אחרי שעתיים של מתח מטורף וחרדה היא התקשרה להגיד שהן על האוטובוס, והטלפון השתתק סופית כי הסוללה התרוקנה.
בתוך כל המהומה צפים סרטונים קשים לצפייה שמראים פריקת זעם בלתי נשלט גם על אזרחים חפים מפשע, שרק הזדמנו למקום האירוע, וגם אלימות קשה כלפי כוחות הביטחון. תחושה של אפוקליפסה. של טרום מלחמת אזרחים.
חקירת המקרה שהבעיר את האש עדיין מתנהלת, אין קביעה מוחלטת על דרכו של הכדור, האם כוון ישירות לסלמון טקה או ניתך מהקרקע לעברו.
אחות של סלומון טקה ז"ל מחוץ לתחנת משטרת זבולון עם תמונתו. צילום אמיר לוי
אנשים רבים מסתובבים עם תחושות מבולבלות, ואני ביניהם. ברור לי שההתנהגות האלימה שהייתה לא משקפת את הקהילה כולה, ברור לי שהתחושות שהם מתארים הן קשות, ואין לי אפשרות להבין אותן עד שלא אחווה אותן בעצמי. יחד עם זאת, תחושה קשה מאוד של מסרים שהתפספסו. תחושה קשה מאוד של חוסר רצון לסולידריות מצד החברה הישראלית הלבנה, וזה לא קרה רק אחרי התמונות האלימות, זה זלזול מתמיד וגזענות שעדיין מפעמת בליבנו עד כמה שננסה להסתיר.
