אור טייכר, מיזמי קולולם, התראיין השבוע וסיפר שההשראה למפעל השירה המרגש שלו הייתה אמירת סליחות בכותל המערבי. אלפים רבים מתקבצים ברחבת הכותל ושרים ביחד “חטאנו לפניך”, אלפים רבים שמגיעים בקבוצות או בודדים מכל הרצף החילוני-דתי. חלקם תיירים בסיור סליחות שרוצים לטעום את הרגעים האלה כשהתפילה מתהווה במרחב הפתוח ועולה עם הלבבות ההומים.
יזמי ומשתתפי תכנית קולולום (הלחם של קולולו+כולם) מדווחים על תחושה חדשה שנמסכת בהם כשהם מסיימים את האירוע. מין חיבור מלא אור ונקי מציניות לסביבה האנושית. מין סוג של ביחד שלא שווה הרבה בלי כל אחד ואחד.
ביהדות לתפילה יש כמה משמעויות. מצד אחד, משמעות הלכתית – ציווי שלא מצריך סיבה ספציפית. מעשה שתלוי בזמן, מעוגן הלכתית עד הפרטים הקטנים ביותר. אך כמו בנושאים הלכתיים רבים תפילה דורשת כוונת הלב. תפילה היא רגש ראשוני, ובניגוד להלכות הנוקשות והדיכוטומיות, תפילה יכולה להיות כל דבר שיש בו התעלות ושאר נפש. ריקוד או בכי או שיר או התבודדות ושיחה פנימית, כל המיה וגעגוע יכולים להיות תפילה.
השבוע ביום ראשון החלו הקהילות הספרדיות באמירת סליחות. אצלנו נוהגים לומר סליחות החל ממוצאי שבת בשבוע של לפני ראש השנה.
החוויה של אמירת סליחות מצמררת אותי, פשוטו כמשמעו. מעבר למשמעות העמוקה של בקשת סליחה וחשבון נפש, נבנתה מסורת טקסית סביב המנהג. בעיירה האירופית בתקופה של לפני 100 שנה היה הגבאי עובר בין בתי היהודים ומעורר אותם לאמירת סליחות.
התקדמנו מאז, והשעונים המעוררים החליפו מזמן את הגבאי המתדפק על החלון, אך הרצון להרגיש את הניחוח הקסום הוליד את הקריאה הרמה בקריית בעלזא בירושלים. לקול השיר המסורתי מתעוררים גם בשנים אלו מאות אנשים מירושלים ומכל הארץ ומתאספים לומר סליחות עם האדמו”ר.
החוויה הזו שמורה ליום אחד בשנה בלבד, הלילה הראשון של אמירת הסליחות. אנחנו נכנסים לרכב כשהלילה עוד שולט, מסביבנו מכוניות בודדות בלבד, רובן של חסידים כמונו. הילדים מנמנמים מאחור, וברקע שומעים מוזיקה של תפילת הימים הנוראים. וירושלים מקבלת אותנו בקור אלולי ידוע, וקצת לפני שהרחובות מתעוררים אנחנו מסיימים את התפילה שלנו בלבבות רחוצים ושאריות דמעות באוויר.
הלוואי שנזכה להמשיך את הרגעים האלה לכל השנה, רגעים של תפילה בידיים מושטות, הנמכת מבט והתנצלות. הכאה על חטא וסליחה.
