שווה בין שווים כנגד כל הסיכויים

שמי מירב טל, אני מתגוררת באשדוד. נולדתי לפני 31 שנים, בבית-החולים "אסף הרופא", כאשר אימי הייתה בשלהי החודש השישי להריון. פגה עם שיתוק-מוחין, במשקל 1 קילוגרם ו-300 גרם, "רבע עוף" כדברי הוריי האהובים, שסבל מאינספור בעיות: הגידים בשתי רגליי היו קצרים מאוד (כל פעם היו צריכים להאריך / להרחיב לי אותם), דבר אשר הקשה בעבר ואף מקשה כיום על הליכתי, ריאות לא מפותחות מספיק שמנעו ממני נשימה עצמאית. חמישה חודשים שהיתי באינקובטור בסכנת חיים מיידית.

אני

הרופאים היו פסימיים ולא נתנו לי סיכויים רבים לחיות. הם אמרו לאימי: "אם התינוקת שילדת זה עתה, תשרוד 72 שעות זה יהיה בגדר נס". אימי כמובן לא התייאשה, לילות כימים במשך כחמישה חודשים, הייתה מגיעה למחלקת הפגייה רק כדי להסתכל עליי באינקובטור, ובהמשך הייתה נוסעת איתי מדיי שנה עד גיל 18, לביקורות ב"אסף הרופא". לאורך כל ילדותי ונעוריי הוריי מימנו בעבורי, ניתוחים, טיפולים, ותכשירים יקרים. הכל כדי שאהיה ככל הילדות.

התחלתי ללכת רק כאשר מלאו לי 3 שנים. את הניתוח השני, כבר עברתי בגיל 7. מלבד הקשיים הקבועים בהליכה נתקלתי בקשיים רבים בביצוע פעולות הכרוכות במוטוריקה עדינה כדוגמת, ציור והשחלה. כל ילדותי טופלתי על-ידי מרפא בעיסוק לשם שיפור המוטוריקה העדינה ועברתי טיפולים פיזיותרפיים עד גיל 18, לשם שיפור הליכתי.

על-אף הקשיים הרבים, למדתי תמיד בבתי-ספר רגילים לחלוטין, כי לאימי היה חשוב, שיתפסו ויראו אותי כילדה רגילה לכל דבר, בעודה משרישה לי ערכים כדוגמת, לא לוותר, לא להרים ידיים, לא לחפש קיצורי דרך, תמיד להילחם לעשות הכל כמו כולם, כשווה בין שווים.
השתדלתי לדבוק בחינוך שלה. לא תמיד זה היה קל, בעיקר מבחינה חברתית. הילדים "הרגילים" לא עשו לי חיים קלים, ופעמים רבות הפכתי למושא ללעג לחבריי לכיתה, שהיו זורקים לעברי הערות מעליבות כמו, "למה את הולכת ככה"?, "יא עקומה", "יא נכה", "יא צולעת".

לא היו מזמינים אותי לימי הולדת וכך מדיי יום ביומו, מכיתה ב' ועד כיתה ד' הייתי חוזרת מבית-הספר בוכיה, כאשר זולגות הדמעות מעצמן.

יום אחד, אימי החליטה לשים לזה סוף, היא הגיעה לבית-הספר, ללא ידיעתי, ובזמן שנשלחתי למזכירות להביא גירים ודפים, היא נכנסה לכיתה ואמרה בקול רועד וחנוק לכלל הילדים: "אתם לא יודעים כמה נתינה יש בילדה הזאת, אתם לא יודעים כמה קשיים היא עברה בחיים. הילדה הזאת, היא אוצרי ואני לא אתן לאף אחד מכם להמשיך להכאיב לה, לפגוע בה ולהעליב אותה." יום למחרת, כמות ההעלבות ירדה במקצת וככל שעליתי לכיתות גבוהות יותר, היא המשיכה לרדת. אבל, התופעה לא נעלמה כליל, למדתי לחיות איתה והיא לא ייאשה אותי, הודות לבני משפחתי הגרעינית, המצומצמת והמורחבת כאחד בה זכיתי: משפחה תומכת, עוטפת, מעודדת ואוהבת ללא תנאים, וללא אינטרסים. אהבה טהורה, ללא גבולות.

בחלוף הזמן, בהיותי בכיתה י"ב, הגיעה יומה של בחינת הבגרות בספורט, ולי כמובן היה ברור כשמש, שאני לא מתכוונת להוציא פטור, אלא לעשות את בחינת הבגרות, תוך השקעת מירב המאמצים כדי לעבור אותה על הצד הטוב ביותר, וכך באמת היה. לא אשקר, היו לי הקלות מטעם המורות לספורט, אך, בכל זאת, עברתי את הבגרות כמו גדולה.

לאחר שסיימתי י"ב כיתות בהצטיינות, הגיע תורי גם להתגייס לצבא. גם כאן, חשוב לי לציין, עברתי מערכה לא פשוטה, נלחמתי בכל הכוח להתגייס כחיילת מן המניין ולא כמתנדבת, ולאחר ועדות רבות הסכימו לגייס אותי. שירתתי במשך שנתיים מלאות, שירות צבאי סדיר, בחיל התקשוב, יחידת חושן-"אבן יקרה", כמפקחת בקרת רשת.

במהלך כל שנות חיי, לא הרמתי ידיים, לא חיפשתי קיצורי דרך, אלא תמיד נאבקתי ונלחמתי כדי להשיג את מטרותיי ומבוקשי, לרבות, לימודים אקדמיים-בוגרת תואר ראשון בתקשורת, יצירה וביקורת מטעם המכללה האקדמית ספיר.

לסיום, אני חושבת שחינוך למען קבלת האחר והכלתו, צריך להשריש ולהטמיע כבר מגיל אפס, בבית, "כי הכל מתחיל בבית".

שילובו החברתי והלימודי של הילד מתחיל עוד הרבה לפני הגעתו לגן. ילד זה יכול להיתפס בעיניהם של ילדי הגן כ"שונה", "מוזר" ואף "חריג". הילדים עלולים לפחד מן הילד, לפתח כלפיו סלידה או לחשוש שמא הם "ידבקו" ממנו אם יתקרבו אליו. מן הראוי לתכנן את הכנת הגן לשילובו בצורה רגישה במיוחד, ובכך להוביל להיווצרותה של חברה טובה, נאורה, מתוקנת, מכילה, משלבת ושיוויונית יותר. חברה אשר תחרוט על דגלה ערכים כדוגמת, שילוב, הכלה, צדק, מוסר ושיוויון ותשלב את "השונה", "החריג", "האחר", בחברה כשווה בין שווים.