נורית טופז. צילום עדי זלק וינר

האישה בעלת אלף הזרועות

נורית טופז מאשדוד היא מפעל חיים מהלך של דאגה לכל מי שיש לו צרכים מיוחדים. היא לא מתכננת זוגיות בעשור הקרוב, יש לה דברים יותר חשובים לעשות. וכן, גם היא לפעמים מתפרקת. עכשיו היא עומדת לצאת עם הרצאה חדשה על סיפור חייה

פורסם בתאריך: 16.1.20 16:56

היא נמצאת בכל מקום, ושמה השני הוא צרכים מיוחדים. היא אימא יחידנית לאמילי, ששינתה את חייה, ויחד הן מגדלות את ניסים החתול (עם עיוורון).

היא עברה מעיסוק בכימיה שבין חומרים לכימיה בין אנשים. היא לא דוחה אף פנייה. המוטו שלה הוא: “להיות בכל מקום שבו אני יכולה להוביל לשינוי”. היא משדרת עוצמה נדירה, נמצאת כל הזמן בריכוז, יש לה סבלנות של ברזל, יודעת להעריך צעדים קטנים, עצרה את החיים שלה לעשר שנים כדי לקדם את בתה (עם אוטיזם) בת ה-16, הנמצאת היום בתפקוד גבוה.

היא לא מתכננת זוגיות בעשור הקרוב, יש לה דברים יותר חשובים לעשות. אין שבוע שהיא לא בוכה, חשוב לה שידעו שגם היא מתפרקת.

יש לי העונג והכבוד לארח את נורית טופז בטור שלי, האישה שזמינה לכל פנייה בכל נושא בעירנו ומחוצה לה. בתה היקרה אמילי לא נוכחת פיזית בעת שיחתנו, אבל ניתן לחוש בנוכחותה בשיחות הטלפון הזורמות לאורך המפגש. היא מקפידה לבדוק אם אימה עומדת בלוח הזמנים שקבעה לעצמה.

נורית עונה לה בענייניות ללא טיפת מרירות ומבקשת שתתקשר בשמונה וחצי, אך היא יודעת שעוד כמה דקות יבוא עוד טלפון. קבלה מוחלטת, הכלה טוטלית, סבלנות אין קץ, ועם זאת הצבת גבולות ברורים והצגת עמדה עקבית ודרישה לעמוד בזמנים שנקבעו.

אני מנסה לפענח מאיזה חומר קורצה הג’ינג’ית הזאת, מנהיגה עטורת פרסים שלא ניתן לשבור אותה. אל תיתנו לחיוך הרחב והצחוקים להטעות אתכם. קשה לעקוב אחר פעילותה המגוונת של נורית. אני מנסה בכל זאת.

לפני קצת יותר משנה מונתה נורית לרפרנטית (ממונה) הצרכים המיוחדים בתחום תרבות הפנאי בחברה העירונית מטעם תנועת אשדודים בהתנדבות מלאה. היא מובילה בתנועה את המטות: צמ”א (צרכים מיוחדים אשדודים), בעלי החיים ומטה הנשים אשדודיות. היא העבירה לאחרונה תקציב לפיתוח מענים לצרכים מיוחדים בשיתוף עם נעמי אדר, סמנכ”לית החברה העירונית ומנהלת מוסדות התרבות והאמנות בעיר. הכול נעשה הודות לתמיכת ראש העיר ד”ר יחיאל לסרי.

כך ייפתח בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה מסלול תלת שנתי של המשך לימודים לסטודנטים עם צרכים מיוחדים, לגילי 18 ומעלה. בקרוב יוקם צוות היגוי, ונורית מציעה לכל מי שרוצה לקחת חלק לפנות אליה. הישג נוסף הוא העובדה שגלריה דואט תהפוך לגלריה משולבת.

טופז היא סטודנטית למדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה. היא קיבלה לאחרונה תעודת ציון לשבח על מעורבות חברתית מטעם האוניברסיטה; קיבלה את אות אשת השנה ל-2019 של מועדון ליונס, אשדוד; לקחה חלק בשינוי תקנה ארצית שאסרה על קשישים לעבור לדיור ציבורי מוגן עם חיות המחמד שלהם; עבדה כרכזת תעסוקה במרחב אשדוד-אשקלון לאנשים עם צרכים מיוחדים במרכז הישראלי לתעסוקה; ניהלה את המרכז להכשרה של אנוש, סניף אשקלון; ממייסדי תנועת אשדודים ויו”ר תנועת יש עתיד בעיר.

לשאלתי איך זה להיות נורית טופז, היא עונה: “חתיכת אתגר. זה מעניין. את נוגעת בכל כך הרבה תחומים, זאת בחירה”.

אחרי חיים שלמים כשכירה יוצאת עכשיו נורית לדרך חדשה כעצמאית. היא עובדת על הרצאה שתרוץ ברחבי הארץ על סיפור חייה. כבר שנים שלוחצים עליה לחלוק את תובנותיה ולעורר השראה באמצעותן. עכשיו היא מרגישה שהגיע הזמן לעשות זאת.

הכול התחיל כשאמילי הייתה בת שנתיים. נורית, האם הצעירה, שמה לב שהיא לא מדברת כמו כולם. “עצרתי את הנוירולוג ואמרתי לו, 'רגע, תגיד לי מה לעשות…' האבחנה הייתה אוטיזם, והנוירולוג אמר לי, 'אני בטוח שתביאי אותה הכי רחוק שאפשר'. רוב המשפחות שמקבלות את הבשורה עוברות תקופה של אבל. אצלי זה נמשך לפחות שנה.

“אני זוכרת את עצמי יושבת ליד המחשב שעות ובודקת כל טיפול בארץ ובחו”ל. למזלנו, השתלבה אמילי בגנים רגילים, בגלל העובדה שהיא מאד חברותית, ונפלנו על נשות מקצוע מדהימות: כוכי כהן וגילי ואזנה. אמילי עברה בין סל הטיפולים גם טיפול במוזיקה וברכיבה על סוסים”.

נורית הקדישה עשר שנים לכל טיפול אפשרי בארץ ובעולם, כולל טיפול בחמצן בלחץ גבוה בתא לחץ באסף הרופא, ששיפר מיומנויות אצל אמילי.

לפני כמה שנים יצאו נורית ואמילי לטיול בת מצווש ללונדון, ועל הדרך אמילי עברה שם טיפול אורות וצלילים. זהו טיפול ייחודי המשלב מוזיקה ואורות של צבעים מסוימים ומגיעים אליו מכל העולם.

המיזמים צומחים מהשטח. יום אחד אמרה אמילי לאימה שאין לה חברים. “למחרת בבוקר קמתי עם הדבר הזה: 'יש לי חבר מיוחד' — סדנאות מיוחדות לשיפור כישורים חברתיים בשיתוף "שביט- מרכז למידה”'. לומדים לדחות סיפוקים, להקשיב לאחר ועוד במסגרת עשרה מפגשים וכן מפגשים גם עם ההורים. בימים אלה נפתח המחזור השישי של הפרויקט".

הפרויקט משלב אמנים אשדודים, כך נחשפים המשתתפים לשלושה מפגשים עם הסופרת ורדה גינזך, שבמפגשים איתה הם יוצרים בעצמם שיר. במחזור האחרון הולחן שיר על ידי המוזיקאי אסף איינהורן, “בפרויקט משולבים בני נוער במסגרת מחויבות אישית”, אומרת לי נורית בסיפוק.

“לפני חודשיים קעקעתי את מסע חיי על היד”, מספרת לי נורית. אצל שחף-קעקועים, האמנית המוכשרת. הכיתוב הייחודי שנוצר הוא ש=ים עם התצרף במקום ה-ם ועם לב קטן בתוכו- סמל האוטיזם. ואכן, מעבר לשבוע העלאת המודעות לצרכים מיוחדים מתרחש גם באמצע השנה הפנינג 'תושווים' בין השאר בבית אריה קלנג – 'תושווים שרים'. הקעקוע של נורית עובד.

נורית טופז אלבום משפחתי

“עסקתי כהנדסאית כימיה במשך 15 שנה, מתוכן 12 שנה במחלקת פיתוח תרופות בכ.צ.ט תעשיות.

"חייתי חיים רגילים- בית, עבודה, שגרה. התגרשתי כשאמילי הייתה כבר בבטן. תמיד הייתי עצמאית. להיות חד הורית זה היה טבעי בשבילי. למדתי לטפל בעצמי ולתת לעצמי כוחות. כל מה שהיה כבוי התעורר. הייתי זקוקה לעוצמות — הכול נהיה קיצוני, את צריכה להפעיל כל כך הרבה כוח. אני מקבלת כוחות מזה שאני עושה טוב לאנשים. זאת בחירה. כל בוקר אני בוחרת לקום ולא לשקוע.

“המטרה שלי היא להזיז את כוחות הבירוקרטיה האטומים, שאחרים לא יעברו את מה שאני עברתי, שההורים לא יהיו נתמכים אלא מנהיגים. להמשיך להוביל לשוויון זכויות והזדמנויות. הראייה המצומצמת שלי השתנתה, היא הפכה להיות רחבה יותר בעקבות החיים המיוחדים. צורך קהילתי מהווה סוג של אור עבור ההורים”.

איזו מין ילדה היית?

“תמיד הייתי אחראית, אני בת בכורה. דאגתי לכולם. קראו לי ‘אימא קטנה’. הייתי עמוד השדרה של הבית. באוטובוס הייתי מבחינה בקשיש מ-100 מטר ומיד שמרתי לו מקום. כשהחלטתי להוביל ולעזור למשפחות אחרות, נתקלתי בלא מעט בתגובות: ‘משעמם לך בחיים? מה כבר תשני? איזה כוח יש לך כדי לשנות את הדברים המסובכים כל כך?’ עם השנים בהתמדה רבה ורצון עז צמחה לה קהילה ענקית שיחד מובילה לשינוי הן מקומי והן ארצי”.

נורית אחראית בין השאר למיזם נוסף שהייתה לי הזכות לקחת בו חלק בשנתיים האחרונות: “זיכרון בסלון”, מיזם ארצי של אירוח ניצולי שואה בבתים פרטיים ובמוסדות ציבוריים בערב יום השואה בלווי מוזיקלי ובאווירה אינטימית. יצא לי להנחות אירועים מסוג זה במרכז כיוונים, בבית פרטי ובארומה סימול. זה מרגש ביותר. באשדוד מתרחשים למעלה מ-60 ערבי זיכרון כאלה לאורך השבוע של יום השואה. נורית מסתובבת בין כולם. פה נותנת עציץ, שם תעודת הוקרה. תמיד בחיוך.

ההומור השחור עוזר לה, לדבריה. “החלטתי להיות עם חיוך גם כשלא בא לי לחייך”, אומרת נורית בחיוך הממס שלה. זה כ— 15 שנים שהפכתי לקול של מי שלא יכול להשמיע את קולו, לפעמים אלה גם ההורים”.
ואנחנו יוצאים נשכרים. תודה לך, נורית, על עשייתך האינסופית! 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר