"ניצחתי לה את המשפט – והיא איימה להתאבד" | סודות מכותלי בית המשפט

זה התחיל כעוד סיפור. סיפור של תביעה שנראתה רגילה לחלוטין.

לקוחה מגיעה למשרד, מעוניינת לתבוע חברת סיעוד. לאחר שנות עבודה רבות, החלטתי להקצות חלק ממשרדי לתיקי פרו-בונו עם אתגר בצידם, תוך עזרה לאוכלוסיות מוחלשות שאף אחד לא ייקח את התיק שלהן בגין הפיצוי שעשוי להיות נמוך.

"למה את רוצה לתבוע אותם?" אני שואלת.

"כי הם אמרו שיביאו לי מטפלת ולא הביאו", היא משיבה.

אני עוברת על מעט המסמכים שהלקוחה מגישה לי. ברקע, ניחוח מהביל של אדי סיגריות מבגדיה מהול בתה הקמומיל שהמתמחה מגישה ללקוחה היושבת במשרדי ומחכה למוצא פי.

"אין פה חוזה"

"תראי", אני פותחת, "זו ממש בעיה להגיש פה תביעה. אין פה חוזה מחייב, יש הסכם להצעת מחיר שם הם ציינו מפורשות שהדלת בפנייך פתוחה להתקשר עם עוד חברות סיעוד".

"אגב", אני ממשיכה, "את ביקשת רק שעה ביום? איך ייתכן שאישה במצבך זקוקה רק לשעה ביום?!"

"ככה!" עונה לי הלקוחה, תוך שהיא טובלת את ביסקוויט הרוזמרין בתה. "אני רציתי רק שעה ביום!"

"אז על מה אני אתבע אותם?" אני שואלת אותה.

"תמצאי דרך", היא עונה לי. "לא סתם הגעתי אלייך, אמרו לי שאת מומחית בתחום! תוכיחי את עצמך! הם אמרו לי שעה ביום והביאו לי מטפלת ביום ראשון וביום שני, כל פעם לשעה בודדת והפסיקו".

"הלב שלי נפגע"

"כן", אני ממשיכה, "אבל זה לא ששילמת מראש או משהו, שילמת רק על השעתיים הללו בלבד".

"נכון! אבל הלב שלי נפגע! הרגשתי שלא רצו אותי בגלל מי שאני".

הלקוחה הורידה את ספל התה השביר, תוך רעידת אצבעותיה. הספל השמיע שקשוק קל עת הקיש בתחתיתו. הלקוחה סובבה את כיסא הגלגלים עליו הייתה יושבת, נתנה בי מבט אחרון ונסעה לדרכה תוך חציית מסדרון המשרד עד דלת היציאה.

במשך זמן מה לא הפסקתי לחשוב על התיק שלה. ניסיתי לגבש עילה, ולילה אחד זה בא לי: הסתמכות. הלקוחה הסתמכה על החברה שהם יספקו לה מטפלת. בשל כך לא התקשרה עם אף חברה אחרת, בעודה סמוכה ובטוחה שאסור לה – שכן לדעתה היא חתומה בחוזה.

שלוש שעות במאבק משפטי

נשכתי שפתיים והגשתי תביעה. הוגשה הגנה כמעט 12 עמודים בדיון מהיר.

הגענו לדיון. השופטת לא מבינה, חוזרת ושואלת: "אבל למה היא לא התקשרה עם עוד חברות?! גם ככה היא רצתה רק שעה!".

"גבירתי!" אני שבה ומסבירה, "אין המדובר במשפטנית! המדובר באישה תמימה שאין לה יד ורגל בתחום המשפטי. מבחינתה היא קשורה בחוזה מחייב! נכון שבפועל היו רק שעתיים של טיפול שבגינן שולמו 110 שקלים בלבד, אך הלקוחה שלי אישה מסכנה שציפתה וחיכתה למטפלת! היכן ההוכחה מטעם הנתבעת להראות שהיא פנתה לתובעת ואמרה לה שהיא יכולה לפנות לחברות אחרות?!"

הדיון נמשך כשלוש שעות, הטחות הדדיות האחת כלפי השנייה. לבסוף סיכמנו תוך הסכמה שבית המשפט יפסוק כראות עיניו בהתאם לסיכומי הצדדים.

הפתעה בפסק הדין

לאחר חמישה ימים, אני שומעת את המתמחה צועקת מתרגשת מהחדר שלה: "עדן, עדן! כנסי לתיק… יש פסק דין".

אני נכנסת מרוגשת, לא יודעת למה לצפות.

קוראת את פסק הדין תוך רפרוף שורות: "מצאתי כי התובעת אכן הסתמכה וחישבה את הצעת המחיר כחוזה. הנתבעת תשלם סך של 4,400 שקלים ועוד 1,500 שקלים שכר טרחת עורך דין".

הלם.

שמחתי כל כך. הנה הצלחתי לעשות חסד עם הלקוחה. אומנם על פי עובדות יבשות לא בטוח שהיה מגיע לה פה משהו, אך תוך כדי "מלחמה" בבית המשפט והבהרת הצד של הלקוחה, הנה גם בית המשפט ראה את עמדתנו.

"אם אני אתאבד – זה יהיה על המצפון שלכם"

התקשרתי נרגשת ללקוחה: "שומעת?" התחלתי את השיחה, "את לא תאמיני, הצלחנו להעביר לבית המשפט ממש את הרגש שחווית, את מה שהרגשת… ובית המשפט פסק…"

שקט השתרר בצד השני של הקו.

חיכיתי כמה שניות שהרגישו כנצח.

"הלו?" אמרתי, "את פה?"

שמעתי מעין שיעול, חייכתי לעצמי בלב. חשבתי לתומי שהלקוחה מתרגשת – הנה הצליחו "לראות" אותה!

"תקשיבי טוב!" היא אומרת לי.

אני עם חיוך מאוזן לאוזן.

"כן…" אני עונה לה.

"אם אני אתאבד – שזה יהיה על המצפון שלכם!" והשיחה נותקה.

לאחר זמן מה שניסינו לחזור אליה והלקוחה הואילה בטובה לענות, אמרה לבסוף: "אני רוצה כמה מאות אלפים ולא שקל פחות!"

אז האם כל סוף הוא בהכרח סוף טוב? תלוי למי ותלוי מתי. הכל בעיני המתבונן.

"סודות מכותלי בית המשפט" – טור חדש שיביא סיפורים אמיתיים מעולם עריכת הדין

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו!
⇔⇔