הם נמצאים בכל מקום. ברחובות, בבתי הספר, בפארקים, בחופים. הם עובדים תחת השמש הקופחת או בגשם הסוער, מקבלים בדרך כלל שכר בסיסי שתלוי משמעותית בשעות נוספות, ומועסקים ללא כל הבטחה לקביעות או המשך תעסוקתי עתידי.
עובדי הקבלן או עובדי חברות כוח אדם במגזר הציבורי מאיישים עבודות מאוד חשובות. יש בהם בין היתר, מאבטחים, עובדי גינון ומנקי רחובות. עבורנו יתכן שהם כמו אוויר. כשיש – הם בבחינת המובן מאליו. כשאין – מתחילה הבעיה ואז גם עולה זעקה. אבל עם קולם שלהם? הקול של המעמד הנמוך, שנמצא שם ובכל מקום וכאילו אינו נראה.
עובדים עבור כולנו. ומה הם מקבלים? צילום: פבל
על עבודה מאורגנת באותם ענפים כמעט אין מה לדבר, היא לרוב לא קיימת. בשונה מעובדי עירייה מן המניין, שיש להם לרוב קביעות והגנה, העובדים הללו שעובדים בשירות העירייה דרך גורם מתווך הם בדרך כלל בודדים במערכה, כל אחד לגורלו. למרות הקשיים, רובם לא ימהרו להתלונן מחשש אולי להתנכלות מצד המעסיק או אף לאובדן מקום עבודתם. כתב “כאן דרום” יצא לרחובות לשוחח עם אותם עובדים, ולנסות לראות איך החיים נראים מבעד עיניהם של אותם “אנשים שקופים”. כל השמות המופיעים בכתבה הם שמות בדויים.
“מתחיל בפטרול”
יהודה, 60, עובד מזה כשלוש שנים כשומר באחד המקיפים באשדוד. לתלמידים יהודה לא שקוף, זה בולט באופן בו הם עוצרים להיפרד ממנו בחולפם בשער המוסד, לפעמים, גם מחליפים איזו בדיחה פרטית. “אני מתחיל את העבודה ב-7:00 בבוקר בפטרול של חצי שעה מסביב לבית הספר”, הוא מספר, “בודק שאין כל סוג של חפץ חשוד. ב-8:00 אני פותח את השער ומקבל את התלמידים, בתלבושת בית ספר בלבד”. יהודה מתאר את שגרת יומו: “במידה והם ללא בגדים מתאימים, הם מחכים בכניסה וההנהלה מטפלת בזה. התפקיד שלי זה שהילדים יכנסו ויצאו. כל שעתיים אני עושה פטרול, עד סיום יום העבודה בשעה 16:00. אני לוקח תעודת זהות מכל אדם שרוצה להיכנס אל בית הספר, אלא אם כן יש מישהו חשוד ואני לא מאפשר. קורה גם שילדים שלא קשורים מנסים להיכנס, אז אני מזמין את הקב”ט של העירייה. כל בעיה או חשד צריך לעדכן את המנהל והקב”ט. אם זה לא מספיק אז גם לדווח למשטרה”.
“שומר צריך שיהיה לו בוטקה ומזגן אבל הבעיה המרכזית זה השכר, זה לא שכר שמכבד את מקצוע המאבטח”, אומר יהודה. “ש פער משמעותי בין עבודות אבטחה שונות, השכר משתנה לפי המיקום אבל הממוצע הוא נמוך, בין 5,000 ל-7,000 בחודש. אדם שבראש ובראשונה מאבטח ילדים ומורים צריך הכנסה מכובדת אבל אין עם מי לדבר כי אין לנו ועד. אם יש לנו בעיות אנחנו אמורים להעביר אותן לקב”ט אבל הוא לא אחראי עלינו מבחינת תנאי העסקה. המשטרה והעירייה מחזיקים למעשה את האבטחה, ולכן הם צריכים להיות אלה שדואגים לנו. במקום לשים שוטר שיאבטח בכניסה, שמים מאבטח של חברת קבלן. זה מכעיס כי בסופו של דבר אנחנו נותנים שירות של העירייה, אז למה העסקה היא דרך קבלן? כשאנחנו מקבלים משכורות זה עובר ארבע ידיים לפחות”.
“נמאס לנו לעבוד ככה, צריך לאסוף את כל המאבטחים ולעשות להם שכר מסודר, חשוב לנו שיהיה שכר גלובלי ולא לפי שעה”, ממשיך יהודה. “למשל בחודשי יולי ואוגוסט השכר יורד בחצי כמעט, לא משלימים לנו את המשכורת. אם אני מבקש יום חופש זה בא על חשבוני. אם לא ישנו בסוף את השכר למשכורת גלובלית אני בטוח שהרבה יעזבו. לבחורים צעירים זה פחות מפריע, הם יכולים לעבוד בזה באופן זמני ולהמשיך למקצועות אחרים, לנו המבוגרים אין אותן אפשרויות. כמעט כולם פה פנסיונרים, מבוגרים ועייפים, הם לא רוצים להתאגד, למה להם?”.
בעיה נוספת שיהודה מעלה היא חוסר הביטחון בקביעות: “מי יכול להבטיח שתמשיך להיות לי עבודה? כל מספר שנים יש מכרז והמעסיק עלול להשתנות. כרגע הקבלן משנה חתום לשלוש שנים אבל מי יודע מי יקרה כשהחוזה יגמר… חברות הקבלן מחפשות עובדים שישתקו, שלא יכולים לדבר, אנשים מפחדים לדבר ושיעיפו אותם הביתה”.
מאבטח בכניסה לבית ספר. (צילום ארכיון, המצולם אינו קשור לכתבה)
קם בארבע, מתחיל לעבוד בשש
רמי, 19, תושב רהט, קם מידי יום בארבע בבוקר כשבחוץ עוד חשוך. הוא מתארגן בזריזות לפני שמנהל העבודה שלו, אוסף אותו ברכבו. בשש בבוקר הוא כבר מתחיל את יום העבודה שלו כמנקה בחופי אשדוד. “אני מנקה את הטיילת והחניות של החופים, מתחיל בשש בבוקר עד שתיים בצהריים, מתי שהמנהל אוסף אותי ומסיע אותי חזרה לרהט”, מפרט רמי כשהוא לוקח הפסקה קצרה בחוף שבו אני פוגש אותו.
“אני בעבודה הזאת כבר שישה חודשים, עובד גם כפולות בשישי ושבת. משלמים לי כל חודש בלי בעיות, בהתחלה זה היה במזומן, אבל עכשיו זה בתלוש משכורת והכסף מגיע ישר לבנק. המשכורת רגילה, בין 5 ל-6 אלף בחודש, לפני ניכויים. מה נעשה, מי שרוצה לעבוד, עובד במה שיש. הרבה פעמים אחרי שאני מנקה נקודה מסוימת ואז הולך וחוזר, הכל שוב מלוכלך, אבל החלק הכי קשה בעבודה זה להיות מתחת לשמש כל כך הרבה זמן.
האמת, אני חושב על לעזוב. קודם כל אין כסף והמיקום נורא רחוק לי. זאת עבודה שצריך לפחות שני פועלים בשבילה, לאדם אחד יותר מידי. דיברתי על זה עם המעסיק אבל כל זמן אומרים ‘מביאים מביאים’ ובינתיים כלום”.
על אף הקושי הרב והרצון לפרוש רמי מסביר שבסופו של דבר אין לו הרבה ברירות. “עזבתי את הלימודים לפני הרבה שנים, כשהייתי בן 10. אמא שלי היא במקור מהשטחים ועם בעיות בגב אז היא לא יכולה לעבוד וגם אבא שלי מובטל. שני האחים הגדולים שלי לא חיים בבית, אחד יושב בכלא והשני נמצא בצבא, אז זה רק אני שעובד ומביא את הכל. ראיתי שלאחים שלי אין אוכל אז עזבתי את הלימודים והלכתי לעבוד בעצמי. אנחנו עשרים אחים ואחיות. אבא שלי התחתן עם שתי נשים אז עשרה ילדים מאמא שלי ועוד עשרה מאישתו השניה”.
אוספים את הליכלוך בחוף המצודה. צילום אסף ליבוביץ'
“אני כמו ציפור”
סימון (64) החליט לעלות לארץ ממערב אירופה לפני שבע שנים, לאחר שאשתו הלכה לעולמה. בעברו הוא היה בעל דוכן, מוכר מזכרות לתיירים, היום, לאחר שעלה וחיזק מעט את העברית שלו, הוא עובד כמנקה רחובות באחד הרבעים בעיר.
“אני אוהב את השמש, את האוויר”, מספר סימון, “אני כמו ציפור, מעדיף לעבוד במקום פתוח וחופשי. יש לי חבר שעובד בסופר כל היום, סגור בפנים, אני לא מסוגל. כשיורד גשם אני מחכה מתחת לבניין שיירגע טיפה. פברואר, למשל בעייתי, כי יש פחות ימי עובדה ואני מקבל פחות. אני עובד מ-6:00 בבוקר עד 14:00 בצהריים כל יום.
“לפני כחודש עברתי צנתור בעקבות חסימה של אחד העורקים ללב, הרופא המליץ לי לקחת מנוחה בגלל המצב הבריאותי שלי, אבל בלי העבודה אין לי כסף, אין לי אוכל ואין לי איפה לגור. אני לא מרשה לעצמי לקחת ימי חופש, כל יום זה 220 שקל. בחודש יוצא שאני מרוויח באזור 4,800. אני מוציא הרבה כסף על תרופות ולוקח שמונה כדורים שונים ביום, ללחץ דם, כולסטרול ועוד דברים”.
סימון שוכר יחידת דיור קטנה בה הוא חי לבד. אין לו טלוויזיה ובוודאי לא מחשב כך שהסמרטפון מהווה כלי מרכזי עבורו לתעסוקה ותקשורת לאחר שעות העבודה. בתו הבכורה, אותה לא ראה כשש שנים, חיה כיום באיטליה. בנו הצעיר יותר חי בבולגריה ומבקר לעיתים רחוקות.
“אני מדבר עם הילדים רק בשיחות סקייפ, אני לא יכול לטוס לבקר אותם בעצמי בגלל הבעיות בלב. יש לי אח בנתניה, אבל גם אותו אני לא מבקר, אין רכב ובאוטובוס זה שעתיים נסיעה”.
על אף הניתוק והקושי סימון הוא אדם חיובי. “אישתו של הרופא שלי היא מאותה מדינה, היא עוזרת לי להסתדר פה עם השפה, פגשתי הרבה אנשים טובים. המנקים האחרים פחות מדברים, אני מדבר איתם קצת באנגלית לפעמים אבל הרבה מדברים רוסית. גם האנשים שגרים כאן בסדר גמור, נחמדים ולא עושים לי בעיות”.
עדי, 30, עבד כנהג רכב פינוי אשפה במשך כחצי שנה, הוא מודה כי לדעתו לא מודבר בעבודה קשה במיוחד או מורכבת, אך המשכורת הנמוכה לא סיפקה אותו והוא החליט לחפש תעסוקה עם פרנסה מכובדת יותר.
“העבודה היא להסתובב עם הרכבים והפועלים, שהם בדרך כלל מהגרי עבודה, אם אנחנו רואים שיש זבל בצדי או ליד הפחים הטמונים אנחנו מפנים כדי לאפשר למשאיות גישה נוחה יותר לפינוי הפחים. אני איישתי תפקיד של כונן ערב, זאת אומרת שבדרך כלל עבדתי במשמרת הצהריים שזה מ-14:30 וחצי עד 22:00 בלילה, ואם היה עובד שלא מגיע בבוקר מסיבה מסוימת, אני מחליף אותו ובמידת הצורף אני גם ממשיך לעשות כפולה. העבודה עצמה היא לא קשה מה שאתה עושה זה לנהוג, יש לך פועלים שמרימים ועושים הכל, לפעמים אתה צריך לצאת מהרכב ולעזור להם.
עובד נקיון באשדוד בפעולה. צילום פבל
“זאת עבודה שבאמת כל אדם יכול לעבוד בה, אתה לא צריך להפעיל את הראש או משהו כזה הבעיה הייתה שהמשכורת, נקרא לזה, ‘לא מפנקת’, זו גם אחת הסיבות שעזבתי”, מנמק עדי.
“בממוצע רגיל של משמרות אתה מגיע ל-6,300 בחודש, זה קצת יותר מהמינימום. אני עבדתי שם בעיקר בגלל הנוחות, יש לי שני ילדים ובחופש הגדול לא היה לי סידור בשבילם. מהבוקר עד הצהריים אני הייתי איתם וכשאשתי הגיע התחלפנו. ברגע שנגמר החופש הגדול עזבתי את העבודה. איך משכורת כזאת תספיק למשפחה עם שני ילדים ודירה שכורה? גם אשתי עובדת אבל זה לא מספיק. לפי מה שהבנתי פעם המשכורת של מפני אשפה הייתה גבוהה יותר, באזור ה-7-8 אלף, בגלל שכביכול זה מבייש לעבוד בזה, היום אין את זה”.
