המפ"מניק הכמעט אחרון: אילן גילאון סוגר חשבונות בדרכו

דומה שלחבר הכנסת אילן גילאון מאשדוד קצת נמאס מפוזת השורד. אחרי שעבר שני אירועים מוחיים, שבעקבות הראשון שבהם נקטע המירוץ שלו לראשות מרצ, ולאחר האיחוד עם ברק ושפיר הוא נדחק למקום החמישי ברשימת המחנה הדמוקרטי ונכנס לכנסת בעקבות הבחירות בשבוע שעבר, כמעט בקושי.

הוא עדיין לא יודע, בעצם מי כן, איך תיראה הקואליציה הבאה, אך אינו ממהר לבנות תילי תילים על כך שמפלגתו תהיה חלק מהממשלה. סביר יותר, לדעתו, לפחות נכון לזמן הריאיון עמו השבוע, שתוקם ממשלת אחדות, והוא וחבריו שוב יישארו באופוזיציה.

גילאון, בן 63, מוכר כשותף בכיר במרצ, מי שגדל על ערכי מפ”ם, כזה שאינו חושש להשתמש בטיעונים מרקסיסטים ולחלוק עם האחרים את דעותיו. לו ולאשתו יהודית יש ארבעה ילדים ועשרה נכדים.

אתה חושב שהאיחוד עם שפיר וברק עזר לכם בבחירות?

“בחשבון הסופי אם המפלגה לא הייתה מתאחדת, היא לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. עלינו במנדט. דבר שני שחשוב להבין שלא הייתה שום ברירה. אנחנו לא רצינו שזה יהיה ככה. אנחנו רצינו שיהיה איחוד עם מפלגת העבודה, אחרי זה יבואו ברק, אורלי לוי אבקסיס, הירוקים. כל הגורמים שיכולים לתת סינרגיה. השלם יהיה גדול מסכום החלקים שלו. זאת יכלה להיות מפלגה חברתית סוציאליסטית לגמרי”.

"לא השתניתי", גילאון. צילום: פבל

גם האיחוד עם סתיו שפיר?

“נחכה ונראה. הכול עניין של בחינה מעשית בחיים. כמו שאמר לי איש מפא”י ותיק, ‘חבר’ה, אנחנו מפלגה של פועלים’. אם השמאל יצטרך להפוך ל’לגליזם טבעוני’ זה לא מעניין אותי. אני לא בעניין. אני בעד להחזיר את המדינה לבעליה החוקיים, אלו הם מרב אזרחיה”.

אז למה בעצם לא היה איחוד שלכם עם העבודה?

“יום לפני שעמיר פרץ הודיע על הצירוף עם גשר אנחנו עוד ידענו שאנחנו הולכים איתו. כנראה שהוא, בטעותו, רצה להקים את עם אחד יותר מאשר את איחוד השמאל. ברגע שהוא ראה מה הוא עשה הוא התחיל לתרץ את זה. מה שהציל אותו ביום האחרון זה שהרבה אנשים שהיו מצביעי מרצ החליטו שהם לא יכולים לתת למפלגת העבודה להיעלם. אני חושב שזה היה מנדט או שניים, אחרת מרצ הייתה מקבלת שבעה—שמונה מנדטים במקרה הטוב”.

האשם: עמיר פרץ. צילום אליהו הרשקוביץ

ציפית ליותר מנדטים הבחירות הנוכחיות?

“כן, חשבתי באזור השישה—שבעה מנדטים. זו בהחלט הייתה הציפייה שלי. במקום זאת, העבודה קיבלו חלק מהקולות האלה. למען האמת, היה חשוב לי שהם יישארו בחיים. נכון, הם עשו הרבה שטויות וטעויות, אבל בכל אופן יש שם אנשים שהם יקרים לי, חבר'ה טובים. עמיר היה פה בשבת בערב, אנחנו חברים. עכשיו צריך לחשוב על העתיד, לשים את הקולות של מפלגת העבודה ושלנו ביחד”.

המחנה הדמוקרטי נשאר עכשיו ללא נציג ערבי בכנסת. אתה חושב שמישהו צריך לפרוש המרשימה כדי שמספר 6, עיסאווי פריג’, ייכנס?

“מה פתאום, הוא לא נבחר. אף אחד לא נבחר בגלל שהוא ערבי. כל מי שנבחר נבחר בגלל העמדות שהוא מציג. למה נבחר הומוסקסואל במקום ראשון? אז אולי הוא צריך לפרוש ולתת מקום לערבי? מה זה שייך? אם יש חמישה ערבים, והם הכי טובים, הם יעמדו בראש הרשימה, זה בכלל לא משנה”.

צילום: פבל

גם אתה ירדת ברשימה ממקום שלישי למקום חמישי אחרי האיחוד.

“אני זה סיפור ארוך. אילו הכול היה בסדר, הייתי היום יו”ר מרצ. באתי להיבחר, ואז לפני שנה לקיתי באירוע המוחי ועזבתי את המרוץ. הייתי לוקח את זה בהליכה, ואני לא הולך מי יודע מה, אבל היה לי סיכוי טוב. בסופו של דבר זה לא קרה, ונהייתי שני ושלישי אחרי העימות של הורוביץ ותמר זנדברג. הוא נבחר, ואני בהחלט חושב שזה נכון שהוא נבחר. אין לי בעיה לעשות מקום לעוד אנשים בניגוד לאנשים אחרים. היום אני נמצא במרצ כי אני תוספת אלקטורלית ואני מביא קולות”.

יש עוד סיכוי לאיחוד מפלגתי בין העבודה למרצ?

“כן, ואני חושב שהרבה כוחות, גם חלק מכחול לבן, צריכים לעבור אל תוך הקבוצה הזאת. עכשיו, יש לך כמה קבוצות שאתה לא מבין מה הקשר ביניהן. אבל הקשר האחד והחיובי הוא זה שהם רוצים להפיל את נתניהו. וזה נכון. בצרפת בשנות ה-30 של המאה הקודמת היה מקרה דומה כשלאון בלום נבחר להיות ראש ממשלה, והם ניצחו את הפשיזם. זה התאפשר על ידי אנשים שלא היו אמנם שותפים טבעיים אחד לשני, אבל היו חזית הצלה לאומית. ובעניין הזה יש תפקיד חשוב מאוד ליהודים ולערבים וגם לחרדים”.

אז ממשלת אחדות זה הפתרון?

“זה הפתרון היחיד כרגע. אני לא מבין מה המשחק הפוליטי פה. הם רוצים לעשות ממשלת אחדות? בסדר. נניח לא ייקחו את מרצ. ייקחו את כחול לבן וישראל ביתנו. הבעיה המרכזית זה להעלים את ביבי החוצה. אותו ושכמותו. אני לא יכול להגיד לך שמלחכי פנכתו הם טובים יותר. אמסלם, ביטן וכל האנשים האלה”.

אתה חושב שעידן ביבי נגמר?

"דה-לגיטימציה", נתניהו. צילום אוליבייה פיטוסי

“אני מקווה מאוד. ומקווה שמה שלא יצליחו לעשות הפוליטיקאים יעשו הסנקציות. ז’אן ז’אק רוסו היה אומר ש'הבושה היא היכולת להבחין בין טוב לרע'. אם היו אומרים עליי פחות מאחוז ממה שאומרים על נתניהו, הייתי מסתתר 30 מטר באדמה ולא יוצא 50 שנה מהבושה שמא השכן שלי יצחק עליי. ביבי לא מתבייש. ה'ביביבנט' והתופעה הזאת של הפוליטיקה המודרנית — ‘אני יותר חשוב מהכול’, האנשים הסוליסטים, הם לא יותר מ'פרזנטורים'.

“הייתי פעם בלשכתו של הח”כ לשעבר ויקטור שם טוב, הוא היה בולגרי זקן, ומאוד אהבתי אותו. שם ראיתי שהוא תלה קריקטורות של עצמו המגחיכות אותו. שאלתי אותו, ‘למה אתה שם את זה?’ והוא אמר לי, ‘כדי שלא אקח את עצמי יותר מדי ברצינות’, כי אני חושב שהשליחות שלי יותר חשובה ממני ולא אני ממנה”.

למה אתה חושב שהשמאל בירידה בארץ?

“משום שראש הממשלה הצליח בדה-לגיטימציה שלו, משום שקושרים כאן את העניין של שמאל עם העניין של שטחים. בצרפת או בכל מקום אחר הקשר היחיד לשמאל זה הקשר לקארל מארקס, אין את הבעיה של השטחים. מדינת ישראל בהתחלה הייתה מדינת מהגרים, והיה צריך לקיים לאום ומדינה לפני כל דבר אחר. ואחרי זה פרצה מלחמת ששת הימים ובאו השטחים, ולא התאפשר לחשוב ברמה של מעמד. הדברים האלה יחד יצרו שמאל שלומיאלי, שלא יודע בדיוק מה המשמעות של שמאל. המשמעות האמיתית של שמאל בארץ היא אמונה בשלוש חלוקות: חלוקת העושר, חלוקת הארץ — שתי מדינות לשני עמים — והפרדת דת ומדינה”.

אשדוד היא עיר עם רוב בולט של ימין. אתה חושב שזה יכול להשתנות יום אחד?

“בוודאי, למה לה לא? זה נכון שזה קיים היום, אבל לא נכון שככה זה חייב להיות. אשדוד היא עיר פועלים. אני מאוכזב מאוד ממה שאשדוד נהייתה מהבחינה הזאת של השמאל. מהבחינה של הדת, בהחלט יש בה הרבה מאוד חרדים, וזה משפיע על ההתחזקות של הימין. איך זה ישתנה? המשוגעים של הדור הצעיר. הם לא רבים, אבל לא רבים עושים את המהפכה. זה ישתנה ביום שכל אדם יעמוד וישאל את עצמו 'מה מגיע לי?'”

אתה גדלת בעיר באשדוד. זה לא קשה לך?

“קשה מאוד, הייתי גם סגן ראש העיר תחת צבי צילקר. אני חי 55 שנים בעיר הזאת. והיום אני לא יודע מה יהיה. תמיד האמנתי שהיכולת שלך להזדקן במקום של נופי ילדותך זה הביטוי הכי חזק לשורשים. היום אני כבר לא משוכנע”.

אילן ויהודית גילאון בביתם השבוע. צילום פבל

מה השאיפה הפוליטית הכמוסה שלך?

“בחיים האלה אני חושב שעברתי הכול ועשיתי הכול בתנאים שיכולתי. אני אדם שחי עם אותה אישה, אותה מפלגה ואותן דעות, לא השתניתי משאני נער. אני לא יודע אם עשיתי הרבה. אני יודע שמיהרתי כל החיים שלי כדי לנסות לתקן את מה שנראה לי מקולקל. אבל דבר אחד לא עשיתי: לא עשיתי שום קיצורי דרך. אמרתי את האמת בכל מצב. אני רגוע ושקט עם עצמי ושילמתי מחירים על כך. אני מאמין שרק כשאנשים שלא מתאימים לפוליטיקה יעסקו בה, הפוליטיקה תהיה מתאימה לבני אדם. פוליטיקה צריכה להיות בין בני אדם, בין חברים”.

במרץ האחרון עברת אירוע נוסף. איך אתה מרגיש היום?

“אני משתקם, זה לא קל. אחרי אירוע כזה זה הרבה יותר קשה מהראשון. שכבתי בתחילה ארבעה חודשים, וברגע שיכולתי לבצע את התפקיד, תפקדתי. כל הזמן הייתי או בכנסת או בבחירות, יחד עם השיקום. הייתי מגיע מוקדם לבית החולים ואחרי זה יוצא לעבודה. אני עדין הולך לאשפוז יומי שלוש פעמים בשבוע, ושם אני עובר טיפול שקומי לפתור את הקושי בהליכה, את היד, את הדיבור. כמובן שהכול בסדר בסך הכול, אין בעיות”.

ואיך אפשר בלי? הריבה של אילן גילאון. צילום פבל

לא היה רגע בתהליך ההחלמה שחשבת אולי לשים את החיים הפוליטיים בצד?

“זאת מחלה שקשה לצאת ממנה, תמיד יש את התפקיד ואומרים, ‘עוד פעם אחת וזהו’. השאלה היא כזאת: האם אני מועיל יותר ממישהו אחר? האם אני יכול להיות יותר טוב מהנורמה שצריך או פחות? ברגע שאני אהיה פחות ממה שאני דורש מעצמי — אולי. אני אתן לך דוגמה, כשליח ציבור כל אדם שמתקשר אליי בטלפון, אני עונה לו. אני מקבל כ-30 אלף פניות בחודש ואני עונה לכולם לפי התור. הם יושבים ונערמים. זה דבר שהמשכתי גם כשהייתי חולה. כשיצאתי עם הכתבה הגדולה ב'ידיעות', שסיפרתי שהייתי חולה, אנשים היו בהלם, הם לא ידעו”.