"די לאלימות כנגד נשים" הוא אירוע כלל ארצי המעלה לתודעה את התופעה המדאיגה של רצח נשים.
היום, בשעה 11:00, סיעת הלביאות המתמודדות למועצת העיר, לקחו בו חלק וקיימו אותו גם באשדוד, בארגון של ענת לב אדלר.
מדובר בארוע מחאתי הקורא להרים קול הן ברשתות החברתיות והן ברחובות במסר ברור: ״די לאלימות כנגד נשים״.
שרון מרק" יור הלביאות: "השנה נרצחו 20 נשים באכזריות. עכשיו עוצרים את הרצח הבא, שמעת מישהו ממועצת העיר מעלה את הנושא לדיון? זו רק דוגמא קטנה אחת לצורך של יותר ויותר נשים במועצת העיר. זה לא אירוע לנשים, זה אירוע לכל מי שאכפת לו ולמי שנדלק אור אדום".
אירוע "די לאלימות כנגד נשים" באשדוד, בהנחיית הלביאות.
באירוע עצמו, שהתקיים במטה הלביאות בקניון לב העיר, עשרות נשים הגיעו להשמיע להזדהות ועלתה מישהי אחת להשמיע את קולה ואת סיפורה המצמרר. שירז, בת 20, אשר נולדה בארץ וגדלה בצרפת, חוותה אלימות בין הוריה, סיפור שהתחיל מהיותה קטנה, ונגמר ברצח אמה לפני 7 שנים. לאחר הרצח היא עברה לגור אצל סבתה באשדוד, והגיעה היום לספר בפעם הראשונה את סיפורה.
שירז ואמה ג׳קלין רוזנהפט בת שושנה ז״ל. צילום: ELIBACROM
הסיפור המלא:
"היי שמי שירז, אני חייבת לציין שאני לא אחת כזאת שכותבת פוסטים, אבל כשראיתי ושמעתי על ההפגנה הזו החלטתי שאני חייבת להגיב לזה.
ההורים שלי הכירו פה בארץ. אמא שלי הייתה בת 19 פחות או יותר. הם התחתנו, שנה לאחר החתונה נולדתי, וכשהייתי בת שנה וחצי עברנו לגור עם בצרפת.
מגיל קטן ידעתי שאני בחורה שונה מהאחרות… תמיד חשבתי שמשהו בי לא בסדר, שאני לא עושה את הדברים הנכונים.
כשעליתי לכיתה א׳ הבנתי שזה לא בא ממני, שזו לא אשמתי.
יש לי עדיין את התמונה הזאת בראש, אמא שלי שוכבת על הריצפה, ואבא שלי עומד מולה, לא מגיב, כאילו הכל רגיל כאילו היא סתם נפלה. כשבאתי להרים אותה ולעזור לה לקום הוא לקח אותי מהשיער דחף אותי אחורה וצעק עלי ״תראי מה עשית!!! איך את יכולה לעשות דבר כזה לאמא שלך?! תתביישי!״
הלכתי להסתגר בחדר שלי בוכה. הייתי בסך הכל ילדה קטנה בת 5 וחצי. לא הבנתי למה הוא התכוון, רק רציתי לעזור לה! ומפה זה רק הדרדר…
לא הייתי התלמידה הכי חכמה בכיתה, ועל כל ציון היה נכשל אמא שלי הייתה משלמת את המחיר, וזה היה על מצפוני. בחו"ל יש דבר כזה יום האב, כל הכיתה הכינו לכל האבות מתנה- כל ילד לאבא שלה. אני הכנתי את 'הכי יפה', הייתי כל כך גאה בעצמי, שסוף סוף הוא יהיה שמח ואמא שלי לא תבכה שוב פעם בגללי…
כשהגעתי הביתה והבאתי לו את המתנה שלו, הוא זרק את זה לאמא שלי על הראש ואמר: ״תראי מה הבת שלך עושה במקום ללמוד! מטומטמת!״
הייתי אבודה כבר לא ידעתי מה לעשות.
יום לאחר מכן בבית ספר כל ילד היה צריך להגיד מה הוא עשה עם אבא שלו ליום האב.
התביישתי לדבר, הייתי ילדה מאוד ביישנית.
כשראיתי שכל הכיתה כבר עברה ושהייתי חייבת לדבר אם לא הייתי מקבלת עונש אז קמתי, ודיברתי. סיפרתי שאבא שלי לא אהב את המתנה, ושהוא זרק את זה על הפנים של אמא שלי. סיפרתי שאמא שלי כל הזמן נופלת. ושאבא שלי לא עוזר לה לקום ושהוא לא מרשה לי לעזור לה לקום. לא ידעתי מה זה אומר, לא הבנתי מה זה אישה מוכה.
המורה שלי זימנה את אמא שלי לבית ספר ושאלה אותה אם זה נכון. אני לא יודעת למה אמא שלי הכחישה, היא התביישה. אחרי האסיפה אמא שלי תפסה אותי מהכתפיים ואמרה לי זה סוד אסור לך לספר לא לסבא לא לסבתא לא לדודים או הדודות אפילו לא לבני הדודים שלך, אמרה שזה שקר מוחלט ושיש לי דמיון יותר מידי מפותח.
לא התווכחתי. השנים עברו והמצב לא השתנה.
ב-2003 נולדה לי אחות קטנה, האושר שלי!
הייתי בטוחה שזה יביא אושר בבית!
וזה נכון, המצב השתפר במשך 4 שנים בערך…
זה היה יום אחד בקיץ, אני וכל המשפחה שלי עשינו על האש בני דודים שלי שהייתי רואה פעם בשנה הגיעו. והייתי הילדה הכי שמחה בעולם עד שאבא שלי החליט שאני לא אוכלת מספיק. לקח לי את הראש דחף לי אותה לתוך הצלחת. אני זוכרת את הכאב, את הדמעות ואת הדם שנוזל לי על הפנים.
אמא שלי רצה להביא אותי לבית החולים.
התוצאה 12 נקודות תפירה, הייתי בת 9.
שנה לאחר מכן אבא שלי הסכים לתת גט וחזר לארץ.
הוא היה מתקשר כל יום לבקש סליחה!
כל יום הוא היה מטריד אותנו הוא היה מתקשר ומתקשר עד שמישהו היה עונה.
ב-2009 הוא הגיע פתאום, הוא ישב אצלינו בסלון ראה טלוויזיה עם הרגליים על השולחן כאילו זה הבית שלו! הוא בא להתחנן לאמא שלי שהיא תחזור אליו! מצד אחד שמחתי כי זה היה אבא שלי ואבא יש רק אחד. אבל מצד שני לא הבנתי. הייתי בת 12 לא ידעתי את כל מה שקורה, לא ידעתי מה זה אישה מוכה.
הם חזרו, התחתנו, כאילו כלום לא קרה.
02/09/2011, יום שישי, חזרה ללימודים בצרפת, אני עולה לכיתה ט׳ ואחותי לכיתה ג׳.
יום רגיל, אמא שלי הייתה ישנה איתי ועם אחותי בחדר, ואבא שלי היה ישן לבד בחדר אחר.
אני לא אסביר לכם שהמצב חזר לעצמו.
שעה 4 בצהריים אני אמא שלי ואחותי באוטו כשאבא שלי מתקשר. ״אל תחזרו הביתה! אני שובר את כל הארונות והרהיטים! ואני זורק את הבגדים שלך מהחלון!״ אמא שלי עצרה בצד ואמרתי לה שהגיע הזמן ללכת למשטרה! שזהו, אי אפשר כבר להתמודד עם המצב הזה, שזה כבר יותר מידי כבד!
הלכנו, ישבנו, חיכנו, נכנסנו לדבר עם איזה שוטר.
אמא שלי הביאה לי ולאחותי 5 יורו ונלך לקנות נשנושים במכונה. כשחזרנו ליד אמא שלי הבנתי מהקמת שיחה ששמעתי שהם לא יכולים לעשות כלום כי ״הרהיטים על שמו והבית הוא גם על שמו״. אמא שלי קמה והלכה. חזרנו הביתה, אני ואחותי נכנסנו לחדר לראות סרט. אחותי יצאה לקחת שתייה מהמטבח ושמעתי צעקה ״אבא די!!!״
צעקה של ילדה קטנה עם קול חלש שמנסה לצעוק יותר מידי חזק.
הגעתי למטבח ראיתי את אמא שלי בוכה נשענת על השיש, ומסתכלת עלי במבט שאמר הכל – 'תצילי אותי'.
רצתי לחדר לקחתי את הטלפון שלי להתקשר למשטרה! לא הספקתי לחייג שהוא לקח לי את הטלפון מהידיים ופירק אותו על הרצפה.
למזלנו שכנה שמעה את הצעקות ובאה לשאול מה קורה? רצתי אליה הביתה והתקשרתי למשטרה! היא נעלה אותי בבית שלה ולא יכולתי לצאת.
העולם שלי התפרק, הייתי לבד השארתי את אחותי ואת אמא שלי למעלה עם משוגע!
אחותי הגיעה אל השכנה ואמרה לי שהוא הרביץ לה עם סכין, לא הבנתי מה זה אומר.
נפלתי על הריצפה והתחלתי להתפלל.
השוטרים הגיעו, שאלו אותי שאלות. לא ידעתי מה לענות.
לקחו אותנו לבית חולים. הכניסו אותי ואת אחותי לחדר. היה שם רופא, עובדת סוציאלית, אחות, פסיכולוגית.
הרופא התחיל לדבר ואמר ״אני הרופא של אבא שלכן, הוא במצב טוב. לצערי הרב, לא הספקנו להגיע בזמן בשביל אמא שלכן".
חיכיתי, חיכיתי שאמא שלי תכנס בחדר ותגיד שהיא עשתה לנו בדיחה! חיכיתי, התאפקתי מלבכות, כי אין מצב שאמא שלי הלכה! היא עושה לנו בדיחה היא צוחקת עליי. אבל כשעברה דקה אחת ושהשהייה חלפה והבנתי שהיא כבר לא תכנס לחדר, הבנתי שזה לא קורה רק לאחרים!
הסיפור הזה, הוא הסיפור שלי!
אמא שלי, ג׳קלין רוזנהפט בת שושנה ז״ל, היא הדוגמא שלי.
לצערי הרב יש המון נשים כמו אמא שלי! זה יכול להיות קרוב משפחה שלכם, שכנה שלכם, אפילו אמא שלכם.
אף אישה לא צריכה להתבייש שהיא התאבה בבן אדם הלא נכון! כולם עושים טעויות! אל תעשו את הטעות שיכולה לפגוע בקרובי משפחה שלכם!
בנות תרימו את הראש שלכן".
