"בישרנו על מאות הרוגים": ראיון עם הקצינה שאחראית על ההודעה הקשה מכל

"אף אחד לא אוהב לתת בשורות קשות, וזו בשורה שצריך לתת ברגישות ובאיתנות", כך אומרת אל"מ במיל' חמוטל זוזוט צדקה, ראש מערך הנפגעים במחוז דרום.

היא מפקדת על צוות של 200 קציני נפגעים, שמשימתם היא לבשר למשפחות על נפילתם ילדיהם בצה"ל. "כמות ההודעות שמסרנו הייתה גדולה מנשוא. בהתחלה, כשקיבלנו שמות בודדים של חיילים, חשבנו שיותר גרוע מזה לא יכול להיות, ואז השמות המשיכו להגיע. בישרנו על מאות הרוגים".

זוזוט צדקה מילאה מגוון תפקידים במהלך שירותה הצבאי. היא הייתה קצינת משאבי אנוש באוגדת מילואים, ראש מדור כוח אדם בחיל השריון, שלישת מיטב, ראש ענף תורה והדרכה של חיל משאבי אנוש, שלישה של יחידת מורן ועוד, עד שפרשה בדרגת סא"ל. לתפקידה כראש זירת דרום במערך הנפגעים נכנסה בשנת 2016, בדרגת אל"מ במיל', ומאז היא אחראית על צוות של מודיעים, כולם במילואים, מאילת ועד אשדוד.

בשגרה היא סמנכ"לית מינהל הון אנושי של משרד התרבות והספורט ומשרד החדשנות והטכנולוגיה, ובחצי שנה האחרונה היא גם ממלאת מקום ראש מינהל הספורט.

אך בבוקר ה-7.10, כמו כל המדינה, היא התעוררה לאזעקות, ואז הטלפונים החלו להגיע. "ב-9:00 גויסתי למילואים, ובשעה 11 בבוקר כבר עמדנו עם חלוקה לגזרות, הצוותים היו פרוסים, וההודעות החלו להגיע. אם בדרך כלל אנחנו מבשרים ל-12 משפחות, הפעם זה היה שונה".

בשגרה – סמנכ"לית ההון האנושי במשרד התרבות והספורט. צילום: דובר צה"ל

מה בעצם התפקיד של המודיע?

"מודיע הוא זה שדופק בדלת ומוסר את ההודעה, כשמאחוריו צוות נוסף, בדרך כלל של שלושה אנשים. מודיע הוא הפנים הראשונות שהמשפחה רואה. הוא צריך להיות מסוגל לעמוד מול משפחה ולמסור לה את ההודעה, כשהוא חזק, איתן, מאוד ברור ורהוט, מבלי להתבלבל. לאחר ההודעה הצוות אחראי ללוות את המשפחה, לארגן את ההלוויה, את השבעה, את האזכרה בסיום השבעה, ובסוף, למסור את התפקיד של למחלקת נפגעים, כל אחד והחיל שלו. אם מדובר במודיע שמבשר על פצוע קשה, הוא מגיע לבית המשפחה. מבשר למשפחה, מחכה איתם שהם יתארגנו, ולוקח אותם לבית החולים שבו החייל או החיילת מאושפזים".

ואיך מתמודדים עם הקושי הרגשי של התפקיד?

"צריך לבנות את עצמך רגשית. יש גבול דק בין לגרום למשפחה לסמוך עלייך לבין לגרום לה לכעוס, וצריך להיות מאוד רגיש כשמבשרים בשורה כזאת. קציני נפגעים עוברים תהליך מיון קפדני לפני שהם מקבלים את התפקיד, והמערך מורכב מחיילי מילואים בלבד. אי אפשר להיכנס לתפקיד הזה אם אתה מתחת לגיל 30".

אל"מ במיל' חמוטל זוזוט צדקה, ראש מערך הנפגעים מחוז דרום. צילום: דובר צה"ל

"יש כאלה שלא מצליחים להתמודד עם הקושי"

בשל רגישות התפקיד, המודיעים צריכים להיות מספיק בוגרים לבשר כזו בשורה, וגם לדעת להתמודד עם חוויה כזו. "הם אנשים שחייבים להבין מה זה להקים משפחה, להיות הורה לילד, כאלה שהספיקו לחוות כמה דברים בחיים, להבין מה זה אובדן. קציני הנפגעים עוברים תהליך של למידה, הכשרה מקצועית, תדריכים, התלוות לצוותים, הם צריכים להיות צופים מהצד לתקופה. יש כאלה שכבר בתצפית הראשונה מתכווצים ואומרים שזה לא מתאים להם, ויש כאלה שמצליחים להתמודד עם הקושי. לכן, יעברו בין חמש לעשר שנים, עד שחבר צוות יהפוך למודיע, לזה שדופק על הדלת. הוא צריך להיות מסוגל למלא תפקיד כזה, ולהבין את הסיטואציה כחבר צוות מהצד, במשך שנים".

מה שונה במלחמה הזו מאירועי לחימה קודמים?

"אנחנו מורגלים לתת הודעה שתיים, אבל לא 14 הודעות ביחד. אנחנו רגילים לשלוח צוותים של עד 6 אנשים, אבל כאן כבר היינו צריכים 16 צוותים במקביל. צוות בד"כ מורכב משלושה אנשים, אבל במלחמה הזאת הוצאנו זוגות מרוב כמות ההודעות. רק לאחרונה חזרנו לצוות של שלושה. בדרך כלל, כשאנחנו מודיעים אנחנו נשארים אצל המשפחה, תומכים בהם, אבל כאן נאלצנו להיפרד בכאב, ולומר להם שנחזור בהזדמנות הראשונה שתהיה, שאנחנו זמינים 24/7, כי אנחנו עוברים לבית הבא. כמות ההרוגים הייתה אדירה וכל פעם שחשבנו שלא יכול להיות יותר גרוע מזה, אנחנו מבינים שיש עוד הרוגים ושזה לא נגמר. והמחשבה שלנו היא גם איך ניתן לשמור על המודיעים פסיכולוגית ולשמור אותם כשירים להמשיך להודיע.

"יש לנו מודיעים שחוזרים מהתופת, שראו גופות, היו תחת אש, או שמעו סיפורי זוועה ממשפחות שסיפרו להם כל מה שהם עברו, ואנחנו שמים לב למודיעים שמאבדים את זה, לא מסוגלים להמשיך וצריכים להתרענן, ותומכים גם באלו שאוספים את עצמם ומוכנים לצאת להודעה הבאה. היו לנו 4-5 ימים שלא הפסיקו להודיע, ואז עברנו ללוויות וקיימנו 6 הלוויות במקביל".

הכניסה לבית העלמין הצבאי באשדוד. צילום: דור גפני

"שידרנו טקס קבורה בזום כדי שכל המשפחה תוכל לראות"

זוזוט צדקה אומרת כי גם נושא הלוויות היה שונה הפעם מכל המקרים הקודמים. "היו שני דברים מאוד חזקים שנגעו בנו: למשפחות היה חשוב לקבור את היקירים שלהם ביישובים, אבל מאחר ומדובר באזורי לחימה, היינו צריכים למצוא פתרון. יחד עם הרבנות מצאנו מתכונת מתאימה במסגרתה הלוויות התקיימו במקום אחר יחד עם כל המשפחה והחברים, ואל הקבורה הוצאנו רכב ממוגן עם המשפחה מקרבה ראשונה, צוות מצומצם שכלל גם את נושאי הארון וכוח אבטחה שאיפשר להם לעשות קדיש ובזמן ההטמנה דאגנו שיהיה מניין.

"אירוע נוסף שריגש אותנו היה כשרוב המשפחות והחברים שרצו להשתתף בהלוויה, היו באילת כמפונים, והרבנות הצבאית עשתה טקס עם כל הברכות ושידרה אותו בזום, ואפילו בזום הם הצליחו להביע כאב ולהתרגש כאילו היו ליד חלקת הקבר של הילד. זה היה התפקיד שלנו במלחמה הזאת, עם כל האתגרים והמורכבויות – לאפשר למשפחות לקיים את השבוע של הכאב הכי גדול שלהן בצורה הכי מכבדת ועוטפת, ולגרום להם להרגיש שהם עשו הכל כדי לחבק את היקר להם מכל".

בתפקיד שלך, את גם חלק מהמודיעים?

"אני לא הקו הישיר שמודיע למשפחה, אבל אני כן נכנסת לתמונה אם אחרי ההודעה יש סוגיה מורכבת שמצריכה התערבות. אני מאמינה שכשהמשפחות מדברות עם איש בכיר זה נותן בהם אמון, עם כל הצער שבדבר".

בית העלמין הצבאי באשדוד. צילום: דור גפני

קרה שקיבלת שם של הרוג שאת מכירה?

"אחד הפחדים הגדולים שלנו זה לעמוד במצב שצריך לתת הודעה למודיע, או שמודיע מקבל שם של הרוג שהוא בן משפחה. יש לנו הרבה מודיעים שיש להם בעצמם ילדים מגויסים, והפחד הזה קיים אצלם. במלחמה הזאת הוא התממש אצלי. קיבלתי לבנות צמד מודיעים כשההרוג הוא עידו הרוש, בן של בת דודה שלי. הוא התגורר במצפה רמון, נלחם בחטיבה 7 ונהרג במלחמה.

"הפנטזיה שלו עוד מימי המכינה הייתה להגיע לשריון ולהיות שריונר. הוא היה גאה במה שהוא עושה, היה גאה בטנק שבו הוא נלחם, ולצערי, גם הוא מאלה שבמתקפת הפתע מצא את מותו. הוא רץ לש"ג כדי להגן על מש"קית ת"ש שהייתה בעמדה, הצליח להוריד כמה מחבלים בדרך, אבל זה לא הספיק לו אל מול כמות המחבלים שהוא פגש, והוא נפל בקרב. וזה היה אחד הרגעים הקשים עבורי. אני כמובן לא ביצעתי את ההודעה בעצמי, כי כשאתה מעורב רגשית אתה עשוי לעשות טעויות מרוב שאתה רוצה לחבק. זה לא קל.

"אם יש משהו שלמדנו על החללים שלנו זה שמאחורי כל אחד מהם עומד סיפור גבורה. אנחנו שומעים כל כך הרבה סיפורים עליהם והם באמת גיבורים".

סמ"ר עידו הרוש ז"ל

היה רגע שזכור לך במלחמה הזאת שהיה קשה במיוחד לבשר את הבשורה?

"היה לנו קשה מאוד למסור את ההודעות בבתי המלון באילת. יש שם ריכוז מאוד גדול של אוכלוסייה שפונתה מהעוטף, ולכל אחד שם יש ילד חטוף או ילד בצבא, וכשצוות המודיעים הגיע למלון כולם עמדו בדריכות ולא ידעו למי המודיע הגיע. רואים אותנו עם מדי א', שרוך בצבעים צהוב ותכלת, והחשד עולה מיד.

"בדרך כלל, כשמודיעים, יש בית להגיע אליו. כאן לא היה. יכול להיות שהמשפחה בחדר מלון, ויכול להיות שהם בכלל בלובי, אבל בעזרת צוות ההנהלה של המלון, הצלחנו לבודד את המשפחה. הם אירגנו לנו חדר צדדי כדי להביא את המשפחה לשם, ונעזרנו בנציג מהישוב שידע לאתר את המשפחה".

"מרים פרץ כתבה לנו שאנחנו לא הרעים". odrey- שירן ויאיר אלדרי

"הנשק שלנו זה הלב"

אתם מצליחים לשמור על אופטימיות בימים קשים כאלה?

"סיפורי הגבורה שאנחנו שומעים על החללים שנפלו, הם אלו שמחזקים אותנו. כולם היו גיבורים. ובמקביל, אנחנו מקבלים המון עוצמות מאנשים בחוץ שתומכים בנו. מרים פרץ שלחה לנו הודעה וכתבה שאנחנו לא הרעים בסיפור. אנחנו האנשים הטובים שנותנים את הבשורה הרעה בחיבוק ותמיכה.

"במאמץ המלחמתי, אין לנו נשק להילחם בו, הנשק שלנו זה הלב שלנו, והמילים שאנחנו מוציאים מהפה. כל מילה יש בה או לעורר כעס וזעם, או לרתום לתחושה שאנחנו איתה".

ספורט לשיקום הרוח

ביום שאחרי המלחמה, חמוטל תחזור לתפקידה בשגרה. "אנחנו צריכים להסתכל על היום שאחרי ולראות איך באמצעות הספורט בונים חזרה את הנפש של הילדים. גם של המבוגרים.

"יש לצערי פצועים שיחזרו נכים ואנחנו צריכים לראות איך נותנים להם את התחושה שעדיין אפשר להשתלב באולמות הספורט. דרך הספורט ניתן לשקם אותם, את הבריאות. ובהובלת השר מיקי זוהר ומנהלת התקומה עושים הרבה כדי שאזור הדרום והעוטף וכל המרחב ימצא את הספורט כמשהו רלוונטי לשיקום הרוח. משקיעים בזה המון משאבים, מתקני ספורט ייחודיים וענפי ספורט חדשים".

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"