יוסי קטני והענתיקות

לא לאספנים בלבד

חג הסוכות הוא הלוא גם חג האסיף. יצאנו לבדוק אם האוספים המסורתיים עוד באופנה, אילו חידושים יש ובכלל מה מאפיין את האספן, שעבורו האוסף המוקפד הוא לא פעם הרבה יותר מעוד תחביב. אז האם האוספים כאן כדי להישאר או שמדובר בעולם הולך ונעלם? רמז: מוקדם לדבר על קרב מאסף

פורסם בתאריך: 6.10.17 12:47

משחק החיים

ז’קי אבוחצירא, בן 47 מאשדוד, נשוי ואב לשלושה, לא רק אוסף מכונות משחק ישנות, אטרי וארקייד, הוא גם בונה אותן ומשחזר בעצמו עד שהפך ל”משוגע לדבר” וסוג של גורו בתחום

שחקן נשמה, אבוחצירא. צילום: אורי קריספין

אם תבקשו מילד לתאר לכם כיצד נראה בית החלומות שלו, סביר להניח שזה יהיה תואם לתיאור ביתו של ז’קי אבוחצירא (47) האשדודי, נשוי ואב לשלושה, רכז טכנאי המחשבים של עיריית אשדוד. סלון ביתו מאפשר גישה למכונות משחקי ארקייד — מכונות משחק אשר מופעלות על ידי מטבעות או אסימוני משחק — אשר לרוב מותקנות במקומות ציבוריים כגון מסעדות, פאבים ומשחקיות וידאו. רוב משחקי הארקייד הם מכונות אשר מכילות משחקי מיומנויות שונים, מכונות שבהן צריכים “לדוג” חפצים מתוך המכונה, משחקי וידאו ומכונות פינבול. “אני בונה אותן בסגנון וינטג' של שנות ה-80-70. זה בלעדי בארץ, אין משהו כזה לאף אחד בארץ, אפילו לא משהו שמתקרב”.

מתי התחלת לאסוף, מה היה הפריט הראשון?

“לפני כ—15 שנה. זה התחיל כשהטכנולוגיה במחשבים התפתחה, המשחקים שדרגו את עצמם טכנולוגית לרמה מאוד גבוהה, ואז זה היה כבר 'יותר מדי יפה', אז רציתי לחזור לפשטות של המשחקים הנוסטלגיים. וזה הוביל אותי לשמר ולחזק את המשחקים של פעם ולשמר את אותן קונסולות ישנות שהולכות ונכחדות. אנשים זורקים את זה כי מתקדמים הלאה”.

חתיכות, נכון? צילום: אורי קריספין

כמה פריטים יש לך באוסף?

“עשרות מכל דבר, יש לי קונסולה של אמיגה שהיא די נדירה בארץ. ממש קשה להשיג אותה, ואליה אני הכי מחובר למעשה, וגם האטרי 2600 הראשון שלי שקיבלתי שהייתי בן 12”.

בניגוד לאספנים אחרים, אתה מציג את הפריטים לעיני כול בביתך. אילו תגובות אתה מקבל?

“האוסף לא מוצג כולו לראווה, מה שמוצג לראווה זה המכונות משחק שאותן אני משחזר ובונה, מכונות משחק שנזרקו בעבר – אני מתקן. יש לי קבוצת פייסבוק בלעדית עם מאות חברים בשם 'הארקייד של ג’קי'. הקמתי את הקבוצה הזאת במטרה אחת בלבד, והיא לעזור לאנשים להגשים את החלום ולבנות מכונת ארקייד או קונסולות משחק ללא מטרת רווח. כל יום כמעט אני מקבל הודעה בפרטי לבנות לאחד כזה או אחר מכונה. הסיפוק שלי זה לראות אנשים כמוני בונים ארקייד”.

מכונות הארקייד הן לתצוגה בלבד או שממש ניתן לשחק בהן?

“בטח לשחק! אני כל הזמן מחליף כבלים, כי הרכיבים מאוד ישנים, וזה מצריך תחזוקה. יש באיביי חלקי חילוף למשחקים הללו, ובזה אני נעזר”.

מה הייחודיות באוסף שלך?

“וינטג'. האוסף שלי מורכב ממשחקים שכבר לא עושים אותם היום. קשה למצוא אותם ברשת, אבל הם לא אותנטיים כמו שאצלי יש, כיוון שאני משתמש בטלוויזיות ומוניטורים ישנים בני 20 ו-30 שנה, מה ששומר על איכות הפיקסלים. אם אני מחבר את זה למסך LCD, זה נראה חדשני מדי, וזה מפספס בעצם את כל העניין”.

 

כל השנה חנוכה

עזרא כהן, בן 55 מאשדוד, נשוי לצופיה, אב לשלושה, מהנדס בחדר הנקי של אינטל קריית גת ואוסף הסביבונים שלו מונה כ-500 חתיכות

אוסף מסחרר. עזרא כהן וחבריו

בביתו של עזרא כהן מאשדוד ארון גדול עם תצוגה מרהיבה של סביבונים תופס מקום של כבוד. וחוץ מכ-350 פריטים מגוונים שיש בו, עוד כ-150 סביונים נוספים נמצאים בחדר העבודה שלו. את הסביבונים הוא אוסף באמצעות החלפה עם אספנים אחרים ובקנייה.

איך הכול התחיל?

“איסוף הסביבונים החל לפני כ-30 שנה, עוד בהיותי חייל שהוקסם מיופי הסביבונים בשווקים של ירושלים העתיקה. בתחילה האיסוף התמקד בסביבונים מכניים (לא אלקטרוניים על בטריות) העשויים מעץ, מתכת, פלסטיק, זכוכית וחומרים אחרים. עם הזמן אחי גיל הצטרף לעזרתי ,והאוסף גדל עם סביבונים מכל העולם”.

איזה סביבונים ניתן למצוא באוסף שלך?

“האוסף מכיל סביבונים מרחבי העולם: יפן, פראג, אוקראינה, תורכיה, ארצות הברית, צרפת פורטוגל, תאילנד, פיליפינים. וביניהם ניתן למצוא סביבון עתיק ממזרח אירופה של המאות 19-17 עשוי עופרת, סביבונים עם כתב ברייל, סביבוני נשיפה סביבון העשוי שנהב, סביבונים ממוחזרים, סביבונים מנייר אפייה וכאלו שהודפסו במדפסת תלת—ממד”.

קשה לסובב את הראש

מה הסביבון הכי יקר שלך?

“סביבון מפרוכת (פעמון שנמצא על ספר התורה בבית הכנסת) ושוויו כ-400 דולר. עוד סביבון מיוחד הוא סביבון שהוא עותק של סביבון מתקופת גירוש ספרד, עליו חרוטות אותיות לטיניות”.

יש לך מנהג מיוחד?

“בכל חג חנוכה אני מפנק את עצמי בסביבון שווה, ובשנה שעברה היה זה הסביבון סולטנה (Sultana) של המעצבת והאמנית הישראלית טלילה אברהם למותג METALACEART. היא פיתחה קולקציה של מוצרים לבית ממתכת צרובה בטכנולוגיה חדשנית וכיפוף ידני ויצרה כלים בכסף, זהב לבן ושחור, שמעוררים סקרנות בזכות הניגוד שנוצר בין החומר התעשייתי הקשה ובין העדינות הנוסטלגית של תחרה ווינטג’. כמו כן, אני מעת לעת מסתובב ברחבי הארץ ורוכש סביבונים ייחודיים של אמנים ואמניות”.

 

עניין תרבותי

שמוליק דואק, בן 49 מאשדוד, גרוש: אב חד-הורי לרומיאו בן ה-21, מעצב שיער ופעיל חברתי. משקיע זמן רב ומשאבים כדי לטפח אוסף אשר יקר ללבו עד מאוד, ובו כל דבר שקשור למושא הערצתו משחר נעוריו: בוי ג’ורג’
ברשותו של שמוליק דואק, אשדודי, מעצב שיער, פעיל חברתי ואושיית רשת, אוסף ענקי ומיוחד המכיל דיסקים, תקליטים, קלטות, קלטות וידאו ודי—וי—די, ספרים, מגזינים וכל דבר שקשור לזמר בוי ג’ורג’ ולהקתו “מועדון תרבות”.

מועדון משלו. דואק

לדבריו של דואק, האוסף שלו נחשב לאחד הגדולים בעולם ועלה לו הון תועפות. הוא כולל תקליטי שדרים שיצאו רק לתחנות רדיו ולא למכירה, הוצאות תקליטים נדירים מארצות כמו ברזיל, יפן ואוסטרליה, תקליטי פרומו ומגזינים מכל העולם עם דיוקנו של ג’ורג’ בשער. את כלל האלבומים שלו יש לו בתקליט, דיסק וקלטת – כמעט בכל פורמט שיצאו בו.

דואק מספר כי הכול התחיל בשנת 1982, לפני 35 שנים בהיותו עלם צעיר, בן 14: “אבא שלי חזר מהמילואים בלבנון והביא איתו וידאו הביתה. אני הייתי מקליט באופן קבוע את תכנית הקליפים 'עוד להיט' שהייתה משודרת בערוץ הראשון. באחת התכניות שודר הקליפ של הלהקה החדשה 'מועדון תרבות' שנקרא 'Do you really want to hurt me?'. על החולצה של סולן הלהקה היו כתוביות בעברית' והוא חבש כובע שטריימל חסידי. אלא שאני בכלל הייתי בטוח שזאת זמרת ולא זמר. הוא היה מאופר כאישה עם שיער ארוך' קלוע צמות. כפטריוט ישראלי וציוני נורא התלהבתי מהכיתוב בעברית על החולצה 'שלה' והסתקרנתי לדעת אם 'היא' יהודייה. ואם לא, אז למה דווקא בעברית?
למחרת בכיתה כבר כולם דיברו על הזמר שנראה כמו זמרת ועל החולצה המדוברת. הייתי המום לגלות שמדובר בזמר ולא בזמרת. חזרתי הביתה וישבתי לצפות בהקלטת הווידאו, מסרב להאמין שמדובר בזמר ולא בזמרת, ואכן היה זה זמר.

הו בוי!

כאן כבר הסקרנות לגביו גדלה עוד יותר: למה הוא מתלבש כך? למה הוא מתאפר? מה הקטע שלו עם העברית? ואז בגיליון של 'מעריב לנוער' התפרסמה כתבה גדולה על הלהקה החדשה, כולל ריאיון עם הזמר. הוא הסביר ששם הלהקה 'מועדון תרבות' כי היא מעין מועדון שפתוח לכל התרבויות. הוא תמיד התעניין בדתות ובתרבויות שונות. בתמונות הרבות שלו אפשר לראות אותו לבוש קימונו יפני, תרבוש תורכי, כפייה ערבית, סארי הודי ושילוב של סמלים אינדיאניים, אפריקאיים ואחרים.

ככל שהמשכתי לקרוא ראיונות איתו, ככה נחשפתי לתפיסות עולם מדהימות של איש מאוד אינטליגנט ומבריק, שמטיף נגד גזענות, נגד אפליה, נגד שנאה, בעד קבלה של כל בני האדםי תוך הפצת מסרים של אהבה ושלום”.

כמה זמן אתה מטפח את האוסף הזה?

“מאז שנחשפתי ללהקה בשנת 1982. אני קונה כל תקליט, קלטת, דיסק, ספר או עיתון שיש בו כתבה על בוי ג’ורג’. עם השנים הצטרפתי למועדוני מעריצים מכל העולם ויצרתי קשרים עם הרבה אנשים כמוני. כך זה מסייע לי להחליף בינינו חומרים. אני שולח להם עיתונים עם כתבות בעברית מהארץ (שאגב נחשבות למאוד נדירות בקרב מעריצים בעולם), והם שולחים לי עיתונים מיפן, ניו זילנד, רוסיה, ארצות הברית ואירופה. יש לי שבעה קלסרים משרדיים עבים במיוחד, עם אלפי כתבות מכל העולם!”

כמה פריטים הוא מכיל?

“קשה לספור. מדובר בעשרות דיסקים (שאגב תלויים על קירות חדרי כמו טפט), עשרות תקליטים וקלטות ועשרות ספרים ואוטוביוגרפיות. בנוסף, יש פוסטרים, שערי מגזינים, כרטיסים מהופעות, וכאמור אלפי כתבות מכל העולם”.

זה לא נגמר

לאוסף יש איזשהו ערך ייחודי עבורך?

“יש לאוסף הזה חשיבות מאוד גדולה בעיניי, בעיקר סנטימנטלית. צריך להבין שבמשך 35 שנים אני מלקט כל דבר שקשור בג’ורג’ ובלהקה. יותר ממחצית חיי אני מתעסק עם זה. חוץ מכל הכספים שהשקעתי, מדובר בהמון עבודה, המון התכתבויות עם אנשים מכל העולם עוד בטרם היה פייסבוק או ווטסאפ, אפילו לא דואר אלקטרוני! שבע פעמים נסעתי ללונדון לנבור בחנויות תקליטים יד שנייה, כי רוב הסינגלים שיצאו ללהקה בכלל לא הגיעו לארץ! הסתובבתי בשווקים ובבזארים מיוחדים שעושים שם לתקליטים יד שנייה בסופי השבוע. יצרתי קשרים עם חנויות תקליטים גדולות בלונדון, כמו VIRGIN MEGA STORE או TOWER RECORDS, שהיו שולחים לי כל סינגל שיצא לשוק. זה לקח לי המון אנרגיות והמון משאבים, ולכן אני מחובר רגשית לכל פריט!”

כיאה לאספן וגם מעריץ מושבע דואק מציין בהתרגשות יתרה שהלהקה מגיעה להופעה בישראל ב-7 בנובמבר. ההופעה תתקיים בהיכל מנורה בתל אביב, והוא כמובן מאוד נרגש לקראתה.

מרבה אוספים

לטוהר אביטן, בן 11 מאשדוד, יש הרבה אוספים מכל מיני סוגים. בולים, אנגרי בירדז, גולות, צדפים הם רק כמה מה.

איפה יש מקום בבית? אביטן

אביטן, תלמיד כיתה ו’ בבית הספר נוף-ים באשדוד, מוכיח שהאספנות, גם אם שינתה את פניה, עדיין חיה ובועטת. או במילים אחרות: מוקדם לדבר על קרב מאסף של האספנות ושל האספנים.

אוסף בובות האנגרי בירדז שבו כ-150 פריטים: “הייתי קונה, מחליף, משחק עם חברים, ומי שמנצח מקבל את זה של השני”.

אוסף בולים: “דודה שלי העבירה לי אלבומי הבולים שלה, ואני המשכתי לאסוף חדשים. אימא שלי מביאה מהעבודה בולים שמגיעים על מכתבים". מיטל, אמו של טוהר, מציינת: “היום קשה להשיג בולים מחו”ל, מה גם שעכשיו הבולים הם מדבקות, וקשה להסיר אותם מהמכתבים”.

אוסף צדפים: “הצדפים הם מארצות בעולם. למשל, דודה שלי הייתה בקוסטה ריקה והביאה לי. אני יושב על כל אחד, מנקה, לומד עליו ומכניס אותו לקופסה”.

אוסף מטבעות זרים: “קרובים שמטיילים בחו”ל כבר יודעים שהם צריכים להביא לי מטבע או שניים כשהם חוזרים, ואני אוסף ומסדר לפי ארצות”.

אוסף גולות: “יש לי אח קטן, תינוק, אז האוסף כרגע מוחבא במקום שהוא לא יוכל להגיע אליו. הייתי משחק הרבה בבית הספר ועם החברים. הייתי משחק, הייתי מנצח, הייתי לוקח והייתי בורח”, מציין טוהר בביטחון. אגב, לדבריו, “הגולות יותר באופנה בחורף”.

חברים שלך גם אוספים דברים?

“יש לי חבר שאוסף בלייד-בלייד, זה באופנה היום, מין עיגול מברזל שמתלבשים עליו כל מיני צבעים, יש קרבות, ומי שמנצח זוכה בשל האחר”.

הרדיו הישן

אם כשאומרים לכם "אספן ענתיקות", אתם מדמיינים ערימה של גרוטאות מאובקות וחסרות תועלת מפעם, כדאי מאוד שתחשבו שוב.

"צריך למתוח המושכה וקצת ללכת חזרה"

הכירו את יוסי קטני. הוא בן 72, נהג אוטובוס בפנסיה והתחיל לאסוף דברים כבר בגיל 15. זה התחיל מרדיו ישן, זה ששימש את בני משפחתו. כשיצא מכלל שימוש, היה לו קשה להיפרד ממנו בשל הערך הסנטימנטלי, אז הוא תיקן ושמר, והוא פועל בביתו עד עצם היום הזה. מאז התווספו לרדיו הזה אינספור פריטים. יוסי מנקה אותם, מתקן ומשמיש. ברובם הגדול הוא משתמש על בסיס יומי בביתו. “כל מה שאני אוסף חייב לעבוד, אחרת אין לזה ערך מבחינתי, ואני מעביר אותו הלאה”.

מעביר למי?

“יש המון אנשים ברחבי הארץ שמתעסקים בזה. לכל אחד מאיתנו יש פריטים וגם חלקים. אז אם נניח אני לא מצליח לתקן משהו, אני מעביר את זה הלאה למישהו שיש לו את החלק החסר. יש כאן חוק, ברגע שאני מעביר משהו, אני מקבל בתמורה משהו אחר שאותו אדם לא הצליח לתקן, ולי יש את הכלים לעשות את זה”.

מה אתה מרגיש כשאתה משתמש בדברים הישנים הללו?

“זה מדהים, זאת נוסטלגיה, כי יש כאן המון דברים שגדלתי עליהם. הפתיליות של פעם, פרימוס, המסטינג שלי מהצבא. אני בטוח שיש צעירים שאפילו לא שמעו על הדברים הללו שאני מדבר עליהם. בצאת כיפור הגיעו אליי הילדים עם עשרת הנכדים שלי, והכנתי להם תה בקומקום משנות ה-50 שנמצא אצלי. כולם התפעלו, והנכדים אפילו אמרו שיש לתה טעם אחר. זה מחמם את הלב ומעלה זיכרונות, וזו תמיד תחושה נעימה”.

מאיפה אתה מביא את הדברים?

“יש המון דברים ששמרתי עוד מבית הוריי. במהלך השנים אני גם אוסף דברים. זה יכול להיות משהו שעיני צדה איפשהו, וזה יכול להיות גם מפניות של אנשים שיודעים שבזה אני עוסק. הייתי המון שנים נהג אוטובוס ועשיתי את הקווים של הקיבוצים מסביב, אז נוצרו חברויות, ומתקשרים אליי משם לפני שמחליטים לזרוק משהו”.

יש דברים שאתה אוהב במיוחד?

“הכול. אני אוהב כל מה שישן ועובד טוב. יש דברים שאני גאה בעבודה שעשיתי עליהם. למשל יש לי משקל מאזניים, שכשראיתי אותו, הוא היה כל כך לא יפה ומוזנח שלא ידעתי מה אני עושה איתו בכלל. גם לא היה ברור לי בכלל ממה זה עשוי. התחלתי לנקות ולשפשף, ולפתע נגלו לנגד עיניי צלחות נחושת מרהיבות. הם קיבלו אצלי מקום של כבוד בוויטרינה, ואני מחייך בכל פעם שאני מסתכל עליהם. יש לי כאן טלוויזיה קטנה 24 אינטש, שקנינו בשנת 70' מיד אחרי שהתחתנו, והיא עדיין עובדת. יש קומקום ישן שקניתי במרוקו, כי הוא הזכיר לי את הילדות. יש לי שעון מעורר שהתעוררתי לצליליו לפני המון שנים, ואני מפעיל אותו גם היום. יש כל כך הרבה דברים, באמת שזה בלתי אפשרי לבחור כמה”.

מה אומרים בני המשפחה על התחביב הזה?

“לצערי אשתי נהרגה בתאונת דרכים בדיוק לפני שבע שנים בערב חג סוכות. אני יודע שיש אולי נשים שהיו רוצות להוציא מהבית את כל הבלאגן הזה, אבל היא מאוד אהבה את זה. ההפך, הייתה תקופה שהדברים היו בחוץ ובמחסן, צברו שם אבק ועמדו חסרי תועלת. היא תמיד אמרה שכדאי שנכניס אותם פנימה וניתן להם יחס יותר ראוי כי אין לזה צורה. לאחרונה התחלתי לעשות את זה. רק השבוע קיבלתי ארון שהזמנתי במיוחד מנגר, כזה שיתאים לצרכים שלי, ולאט—לאט אני מכניס פנימה הכול. הילדים והנכדים מאוד גאים ומתלהבים, הם אוהבים לשמוע את הסיפורים שמאחורי כל הפריטים הללו”.

 

 גיליון אספנות

באוסף של סימון לוי מאשקלון יש מאות עיתונים, ובהם כל האירועים החשובים בהיסטוריה העולמית והישראלית במאה השנים האחרונות. יש לו אפילו את הגיליון הראשון של “כאן דרום”.

האיש והארכיון, סימון לוי

סימון לוי, אספן עיתונים, בן 59, נשוי ואב לשלושה ועובד במשרד האוצר. את התחביב שלו הוא החל בעת שירותו הצבאי, כשהעיתון היה מצרך נדיר ומאוד מבוקש. “זה היה לפני למעלה מ-40 שנה. שירתי אז בסיני, ובכל פעם שהיה מתגלגל לבסיס איזשהו עיתון או אפילו פיסת נייר עם כתבה, כולם היו עטים עליהם. מבחינתי, שם למדתי להעריך את הדבר הזה ולאהוב את זה. שמרתי אחד ועוד אחד עד שזה כבר השתלט עליי והתחלתי לחפש דברים אחרים. הלכתי אחורה בשנים, הרבה אחורה, וחיפשתי כתבות על כל מיני אירועים חשובים שעניינו אותי ושמרתי. יש לי עיתונים שלמים מתאריכים חשובים וגם אלפים של קטעים מתוך כתבות”.

איפה אתה מחפש כתבות בארץ ובעולם?

“בארץ יש חנויות בתל אביב, ששם שומרים עיתונים ישנים וספרים יד שנייה. הרבה פעמים זה מגיע אליהם מבתים של אנשים מבוגרים שנפטרו, ומישהו פינה את ביתם והוציא משם את ההיסטוריה הזאת. אני מגיע לשם לעתים די קרובות, מדפדף ומחפש דברים מעניינים. אני מוצא גם הרבה פעמים דברים שקשורים לאשקלון. כשאני בחו”ל אני מביא עיתון מכל מדינה שאני מבקר בה”.

היסטוריה!

אתה הולך לפעמים במטרה למצוא כתבה ספציפית?

“בדרך כלל לא. אני הולך ומדפדף ורוכש את מה שמעניין אותי. ספציפית את העיתון של הקמת המדינה חיפשתי שנים, בסוף מצאתי בחנות בנחלת בנימין. לפעמים אני מוצא תיעודים של אירועים היסטוריים שקרו ממש במקרה. בגדול, אני כל כך מעורב ומעורה שקשה מאוד להפתיע אותי”.

איזה כתבות הכי יקרות לך?

“אי אפשר לבחור, כי באמת יש בידיי תיעוד של אירועים חשובים ומכוננים. יש לי עיתון מ—8 במאי 1945, מהדורה של ‘דבר’ שמכריזה על סיום מלחמת העולם השנייה. יש אחד מ-1969, הנחיתה של אפולו 11 על הירח. ב-1955 מצאו נפט בארץ, וחשבו שזה ישנה את פניה של המדינה כולה, אבל בסוף הייתה שם כמות מזערית”.

אתה מוצא את עצמך יושב ומדפדף בבית?

“בוודאי. לפעמים סתם בלי סיבה, לפעמים יש לזה איזשהו הקשר אקטואלי. למשל לפני מונדיאלים אני הולך אחורה וחוזר שוב למונידאלים של פעם. לא מזמן עלה לכותרות הסיפור של הרצח של אורון שאול בשנת 80', אז דפדפתי בעיתונים ששמרתי מאז”.

איפה מאפסנים את כל העיתונים הללו?

“הם מסודרים, ואני כורך כל שנתיים בנפרד, הכול בצורה מאוד מסודרת כדי שיישמר ויהיה נוח להתמצא. מבחינת מקום פיזי, זה לא תופס הרבה, העיקר שיש מקום בלב”.

גם זה סוג של היסטוריה – הגיליון הראשון של "כאן דרום", 1983, מתוך האוסף של לוי

מדברים על מותו של הפרינט, מה אתה אומר על זה?

“אין ספק שהפרינט ירד, אבל הוא כאן והוא יישאר ולא ילך לשום מקום. אני באופן אישי לא חסיד של האינטרנט. אין שום דבר שיכול להחליף את תחושת הדפדוף באצבעות, זו חלק מהחוויה כולה. העיתונים הישנים הם פיסת היסטוריה, וכשאני מדפדף בדפים הצהובים, אני מרגיש לרגע שאני נוגע בה”.

על גלגלים

רמי קמחי, בן 82 ממושב כפר ורבורג, אב לארבעה וסבא לעשרה נכדים ולנינה, אוסף מכוניות.

קמחי ואחת מידידותיו. צילום: חן טהר

רמי קמחי, לשעבר בעל מוסך, מחזיק ברשותו רכבי אספנות. הוא חבר במועדון ה”חמש” המאגד בתוכו את אספני וחובבי הרכב הקלאסי בישראל. המועדון הוקם בחודש מאי 1985 ונחשב למועדון הרכב המוביל והגדול בישראל. מקור שמו הוא בחמש הספרות בלוחיות הרישוי של מכוניות בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.

מתי התחלת לאסוף כלי רכב?

“לפני 20 שנה לערך. הרכב הראשון הוא טנדר של שנת 1956, התעניינתי תמיד ברכבים, ובמהלך ביקור אצל בני בארצות הברית ראיתי את הרכב, והוא החליט לעשות לי הפתעה, לקנות לי את הרכב מפורק, ושלחו לי אותו לארץ, עשיתי אותו כמו חדש. אחרי זה היה וולו מודל 73’ ואחר כך גם גי’פ”.

הם משמשים גם לנסיעה?

“לא, זה לא מכוניות שאפשר לנסוע בהן, את הטנדר אני מנצל קצת להובלות”.

אלו כלו רכב שדורשים תחזוקה?

“בוודאי. כמו כל רכב יש לתחזק את הרכבים האלה, החלפות שמנים, בדיקות, תחזוקה, בלאי. בלי זה – זה לא עובד. יש לי מחסן סגור בו אני מאחסן את הרכבים על מנת לשמור על הרכבים במצב טוב. אם את תראי את הרכבים, כאילו עכשיו זה יצא משיפוץ”.

מה הערך מוסף שיש לאוסף הזה עבורך?

“תמיד אהבתי דברים מכניים, אני איש טכני. הייתי בעל מוסך שנים רבות, וזה נדבק מילדות. בגיל עשר שיפצתי אופניים, אחרי זה עברתי לאופנוע ואז לטנדרים. התקדמתי עם הזמן”.

 

כן, עוד יש דבר כזה אספן בולים

עדן הר ציון מאשדוד ירש אוסף בולים מהשכן שנפטר והחליט לעבות אותו ולהוסיף משלו. הוא הצטרף לשירות הבולאי, משתתף בכנסים של אספנים ונחשב לאחד הצעירים בתחום.

אוסף בול

עדן הר ציון (33) מאשדוד התחיל לאסוף בולים לגמרי במקרה. “הכול התחיל כשהייתי בן שמונה. הייתה לנו שכנה שבעלה נפטר, והוא היה אספן ידוע שזכה בפרסים. לאחר מותו היא נתנה לי אלבום, וכל יום הולדת או חג היא הייתה נותנת לי עוד כמה בולים כמתנה או מחווה נחמדה. בתור ילד זה היה תחביב, אבל לא הבנתי לעומק את המשמעות של האיסוף. המשכתי בתחביב הזה עד גיל 15 בערך. במהלך הזמן הייתי מסדר, אוסף ומקטלג לפי נושאים ומשמר את האוסף. חזרתי לזה לפני כשבע שנים. ראיתי את האלבום, החלטתי שבא לי שוב ונרשמתי לשירות הבולאי”.

מה זה השירות הבולאי?

“זה שירות לאספנים של דואר ישראל. השירות הבולאי מנפיק בולים כחמש פעמים בשנה. בכל הנפקה מופיעים בולים חדשים, אותם מקבלים המנויים תמורת תשלום. הבולים עצמם מלווים בעלוני מידע אשר מסבירים את נושא הבול והרקע להנפקתו, פרטים המופיעים בבול, ציור חותמת האירוע ולעתים גם פרטים על מעצב הבול”.

כמה בולים יש באוסף?

“אלפים, אלפים. זה כל כך קטן שקשה למנות במדויק. כל פעם אני מוסיף קצת”.

אתה מגיע למפגשי אספנים?

“כן, בטח. יש גם באשדוד וגם בתל אביב. אני בין הצעירים שיש בתחום, אבל זה לא מספיק רציני כמו שהיה פעם. לתחזק את האוסף משמע להשקיע כסף. הבולים של היום שווים את הערך שנקוב עליהם, הם לא שווים הרבה מעבר, מקסימום חצי שקל יותר. בולים של ערכים שלא קיימים היום לא שווים אפילו אגורה. זה לא הולך לפי ותק“.

אז איך מחליטים על בול שהוא ייחודי?

“זה תלוי בכמה עותקים הוא הופץ, כמה השתמשו, כמה יש בשוק, וכמה הוא נדרש. יש ממש קטלוג לבולים. יש בולים ששווים יותר, כמו הבולים הסינים. זה מדהים כי דרך הבולים אפשר ללמוד היסטוריה, גם כזו שלא לומדים בבית הספר”.

מתוך אחד האלבומים

יש לך סיפור מיוחד?

“בחרתי להתמקד לאחרונה בנושא בולים של זמרים ומוזיקה. יש לי למשל בולים של הביטלס, אלביס, בוב מארלי, מוצארט. פעם הלכתי לחנות באשדוד שעוד מכרה בולים לאספנים. שם מצאתי אלבומים למכירה שמסתבר היו שייכים לסבא שנפטר. הנכדים דרשו בעבור האלבומים 3,500 שקל כדי לקנות אייפון. אם בוחנים את השווי של האלבומים, מדובר בעשרות אלפי שקלים. קניתי שם בולים של הולנד הסינית, וכל פעם הייתי מתפנק בעוד כמה בולים ייחודיים”.

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר