הוא פצצת אנרגיה מהלכת, אבל הוא רגוע בצורה יוצאת דופן, אמא שלו אומרת לו בטלפון שהוא מזכיר לה את יוסי סיאס בנחת רוח שלו. גם אחרי 35 שנה במקצוע, כספר, הוא מזנק כל בוקר לעבודה מלא תשוקה. הבית שלו מלא תקליטים, cd, ביוגרפיות ותמונות של הזמר בוי ג’ורג’, שלכבודו הקים את מועדון המעריצים שלו והוא נחשב לאספן מספר אחת בעולם שלו.
במספרה החברתית שלו אפשר למצוא גם מפורסמים אבל הם רק חלק מקהילה חברתית מגוונת השוקדת על תרומה לחברה. יש לו אלפי חברים בקבוצות הפייסבוק המגוונות שפתח. הוא גרוש ואב חד הורי לחייל בן 20, העונה לשם הייחודי רומיאו. קבלו את שמוליק דואק, 52. מעצב שיער תושב אשדוד 27 שנים (אבל מרגיש אשדודי מלידה).
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
שמוליק גדל בטבריה. כשהיה בן 18 עברה משפחתו לפוריה הסמוכה. יש למשפחתו מפעל לייצור תערובות אדמה וחנות של מוצרי נוי. עד היום פונים אליו בני משפחתו במטרה להשפיע עליו לנהל את החנות. כל אחיו עובדים בעסק המשפחתי חוץ ממנו. הוא לא מוכן לוותר בשום אופן על עיסוקו וכמובן על עירו אשדוד, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו.
מעריץ מס' 1 של בוי ג'ורג': שמוליק דואק
אהבתו לעיצוב שיער התגלתה במקרה. בהיותו בן 16 בחופש הגדול, התארח שמוליק אצל בת דודתו ברמת גן. היה לה חבר בעל מספרה בחולון. בוקר אחר כשהעובד שלו לא יכול להגיע, הוא פנה לשמוליק וביקש ממנו להצטרף אליו. שמוליק היסס ואמר שהוא לא סַפָּר. החבר אמר: “תכין קפה, תטאטא שיער, תסתדר, תחפוף”. “איך לחפוף?” שאל שמוליק הנבוך ונענה: “כמו שאתה חופף לעצמך”. שמוליק נזכר בגאווה בטיפ השמן שקיבל מהלקוחה לראשונה בחייו, “ביום שבו התחברתי לייעוד שלי. פתאום ראיתי איך תלתלים הפכו חלקים, זה היה מעשה יצירה”.
“חזרתי לטבריה ואמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות סַפָּר, הרעיון לא נראה להם, אמרו ‘קודם תגמור תיכון וצבא’. היועצת בבית הספר ניסתה לשכנע אותי להישאר. אז זה היה מקצוע שלא נחשב. שלחו אותי לייעוץ מקצועי והמבחנים הראו שיש לי כישרון לכל מה שקשור לאסתטיקה ויופי.
כשהועלה הרעיון של פנימייה קפצתי על ההזדמנות לצאת מהבית. חיפשנו פנימייה שבה אפשר ללמוד עיצוב שיער והגענו להדסה נעורים. בהתחלה נאמר שהמסלול הוא רק לבנות אבל ברגע האחרון נרשמו עוד שני בנים והודיעו לי שנפתחת כיתה של 30 בנות ושלושה בנים.
בפנימייה הפכתי לחביב המורות. היינו עושים תספורות לצוות, לעובדות המכבסה ועוד כולם ביקשו את שמוליק או את מרים. בסופי שבוע כשחזרתי לטבריה כבר עברה השמועה והשכנות והחברות של אמא שלי היו באות להסתפר אצלי, זאת שלחה את בעלה, זאת את הבת שלה וככה צברתי ניסיון”.
איך התגלגלת לאשדוד?
“הסבא וסבתא של אשתי לשעבר גרו באשדוד. אנחנו גרנו בתל אביב ואני עבדתי ברמת השרון. הסבתא נפטרה והייתה לסבא הזדמנות לקנות את דירת עמיגור ברובע ב’ ב-70 אלף שקל. הציעו לנו לקנות. היינו זוג צעיר, אני זוכר את הפעם הראשונה שבאתי לאשדוד. ראיתי את הדירה, יש הכול ליד הבית! מרכז מסחרי, דואר, לחמניות, שוק.
החום האנושי דיבר אלי, אחרי הלקוחות העשירות של רמת השרון, קבלת הפנים החמה – ‘שמוליק, הנה הבאתי לך חלות’ – אשדוד הזכירה לי את ימי ילדותי בטבריה, כולם מתעניינים, אכפת להם… לא ידעתי אבל כבר אז התחילה להיווצר בתוכי המספרה החברתית שלי”.
הוא עושה תספורות לצורך תרומת שיער לילדים חולי סרטן, תספורות בחינם לניצולי שואה, תספורות ב-20 שקל בלבד לחיילי צה”ל, מתנדב בסיירת הורים אשדוד מאז פתיחתה לפני 11 שנים וידו עוד נטויה.
ספר על הקבוצות שפתחת בפייסבוק.
“הקבוצה שנקראת ערבים זה לזה באשדוד היא הקבוצה הראשונה שנפתחה לפני שמונה שנים. כיום היא מונה 16 אלף איש וגדלה מיום ליום. הקבוצה מבוססת על עזרה הדדית, תרומות, התנדבויות ובעיקר חיבורים מסוגים שונים בין אנשים בתוך הקהילה.
קבוצה נוספת היא כל מה שמפריע לי באשדוד – קבוצה שנפתחה לפני שבע שנים והיום יש בה כמעט 15 אלף חברים. תנו כבוד לאמני אשדוד – קבוצה שנפתחה לפני שש שנים והתקבלה באהדה רבה. כיום יש בה 8,300 חברים. היא נפתחה מתוך הזדהות עם התסכול של הרבה אמנים מקומיים שמרגישים שהם לא זוכים ליחס הראוי דווקא בעיר שלהם. וישנה גם שאפו אשדוד, קבוצה שנפתחה כדי להדגיש ולהבליט את כל היפה והטוב שקורה בעיר, קבוצה שכל מטרתה לפרגן”.
איך החלה ההערצה שלך לבוי ג’ורג’?
“הכל התחיל מהקליפ הראשון של להקת ‘מועדון תרבות’ ששודר בתוכנית עוד להיט בערוץ הראשון. על החולצה של ג’ורג’ היו כתובות מילים בעברית. כמובן שאף אחד לא הכיר ולא שמע על הלהקה עד לאותו רגע. הייתי בטוח שמדובר בזמרת, ותהיתי ביני לבין עצמי למה דווקא בעברית והאם היא יהודיה.
למחרת בכיתה כבר כולם דיברו על הזמר שנראה כמו בת, והייתי בשוק לגלות שמדובר בזמר ולא בזמרת, מה שעוד יותר סיקרן אותי – למה הוא מתלבש כך ולמה הוא מתאפר.. מדובר בשנת 1982 וזה ממש היה חריג אז.
כמה ימים אחר כך תמונת הלהקה הופיעה על השער של מעריב לנוער, עם כתבת גדולה. קראתי את הכתבה ונדהמתי מתפיסות העולם שלו, מהמסרים החברתיים, מהאינטליגנציה והשנינות שלו.
תליתי את הפוסטר בחדר, ואז הגיע עוד פוסטר שהיה מצורף ללהיטון. בכיתה שלי לכל אחד היה את הלהקה שהוא מעריץ. היה נורא אופנתי בשנות השמונים להעריץ להקות פופ, ואפילו להתווכח אחד עם השני איזו להקה יותר טובה.
מכיוון שלי לא הייתה שום להקה שהערצתי, חשבתי לעצמי שאני אאמץ את מועדון תרבות והיא תהיה הלהקה הנערצת עלי. בתור אחד שאוהב לעשות הכל באופן מושלם, להתמסר לכל דבר שאני לוקח על עצמי, ולעשות אותו הכי טוב, כך גם הקפדתי להיות המעריץ המושלם שיש לו כל כתבה שיוצאת, כל ספר, תקליט, דיסק, קלטת או פוסטר.
מכיוון שהייתי רשום בכמה מועדוני מעריצים בעולם, שמי הלך לפני בתור ‘המעריץ מישראל’ שיש לו את האוסף הכי נדיר, וככזה לא יכולתי להרשות לעצמי לאכזב או לאבד את התואר.
“מה שהשתנה מאז ועד היום”, מציין דואק, “הוא שהיום אני פחות מקפיד לקנות כל מגזין שיש בו כתבה. מזמן כבר לא הולך כל ערב לסטימצקי לדפדף בכל העיתונים שמגיעים מחו”ל בתקווה למצוא משהו על ג’ורג’, לקנות ולתייק בקלסרים. היום אני יותר מתרכז במוזיקה החדשה שהוא מקפיד להוציא כל הזמן, ולנסוע למופעים בחו”ל שבכולם אני גם פוגש אותו”.
