פרידה. נורית כהן ז"ל
פרידה. נורית כהן ז"ל. תמונה מהאלבום המשפחתי

"תיכף אכתוב את השיר הגדול שישנה את הכל". שלום, נורית

חייה ומותה של נורית (נוסה) כהן מאשדוד, שאותה הכרתי בסדנת כתיבה שהנחיתי, ושהלכה לישון בחג שבועות ולא התעוררה. היא השאירה לנו יצירות נפלאות פרי עטה ומכחולה, והכאב אינו מרפה

פורסם בתאריך: 4.6.20 17:33

נורית כהן שהייתה רק בת 48 בלבד הלכה מאיתנו בשנתה, בבוקר חג השבועות האחרון. זה כנראה לא מקרה, העוצמה הנשית של נורית הדהדה כאילו יצאה ממגילת רות. אישה בעלת מסירות נפש יוצאת מן הכלל, המהווה עבור כולנו מודל לחיים ראויים לשמם.

עוד הספקתי לברך אותה בשיחת טלפון בחג שמח בצהרי שבועות. קולה נשמע לי מיוסר אך היא התעקשה שנשוחח על מה שמעסיק אותי והעניקה לי תובנות חדשות, כרגיל. מעולם לא נתנה למצבה הפיזי לקלקל את החגיגה – חגיגת החיים.

היא הייתה אישה אמיתית עם איכויות נדירות שקשה לתאר במילים. נורית כתבה ספר שהתפרסם ב-2013: “חנות התבלינים של ברוך”- סיפורים על הילדות שלה באשדוד ועל חנות התבלינים של סבא ברוך באזור א’.

ב-2008 היא הציגה בהצלחה תערוכה של ציוריה בסגנונה הייחודי במתנ”ס י”א. בתחילת שנות האלפיים כתבה במשך כמה שנים בלוג פופולארי ומצחיק תחת כינוי באתר תפוז, אבל

לא זכתה לחוש את ההד הישיר לו הייתה זקוקה. היא תרגמה פזמונים ושלחה לזמרים אך גם שם לא זכתה להתייחסות הראויה. נורית שנתנה כבוד לכל אדם נתקלה כל חייה בחומות של אטימות.

למרות מצבה הבריאותי הקשה היא שלטה בהמון תחומים. היא כתבה, ציירה, עיצבה, תפרה, בישלה, ניגנה וזה עוד לא הכל.

נורית שפרחה

הכרתי את נורית בסדנת כתיבה שהנחיתי בחודש דצמבר 2018 וינואר 19’. אף על פי שהזדקקה לבלון חמצן ועברה דיאליזה 3-4 פעמים בשבוע, לא נעדרה מאף מפגש. הביאה כיבוד בדרך קבע והפליאה לעשות במופע הסיום בפברואר כשהכינה פריקסה מושלם, שזכה לתשואות מהקהל הרב. אין ספק שסדנת הכתיבה הייתה משמעותית מאד בחייה של נורית, מקור לשמחה ויצירה, הזדמנות לאינטראקציה חברתית, שכל כך חסרה לה.

יסמין גריי, משוררת בתחילת דרכה, חברת הסדנה, עדיין מתקשה לעכל את הפרידה: "לא הספקתי להיפרד ממך, ההודעה על מותך גרמה לי להלם. נשארו לי רק זיכרונות ממך. תמונה משותפת שלנו שמזכירה לי שאת היית קיימת בעולם הזה. את ידעת להתחבר לעצמך ואני שאבתי ממך השראה…

"שתינו ישר ידענו שנהיה חברות טובות. אני זוכרת שהייתי בביתך ואת אירחת אותי היטב, עם הבנה והתחשבות שאני טבעונית. את ידעת לארח ואני עדיין לא מאמינה שאני כותבת את המילים האלו אבל לא לך, אלא לאחרים.

"קשה לי לדעת, להפנים שלא אראה אותך שוב, את קולך המתוק, הצחוק שלך והחיוך המקסים וטוב לב… טוב הלב שלך המיס את ליבי. הבנתי שיש עדיין אנשים טובי לב בעולם הזה… נשארו לי רק זיכרונות ממך התמונה שלנו וספר שאת הקדשת במיוחד לי. דמעותיי זולגות, אם רק היית יודעת שאני בוכה עכשיו, היית מחבקת אותי ואומרת לי לא לבכות. נוסה נורית כהן, את תמיד תישארי בליבי! ".

 

לטור סמדר ציורים של נורית כהן ז ל1

אחד מציוריה של נורית. צילום: פרטי

אוולין זיקרי, יו"ר אמונה, חברת הסדנה אומרת: "אין מילים להגיד כמה שנורית לא רק אישה מקסימה אלא שיאנית ברגשות חיוביים כלפי כל אדם. בסיום סדנת הכתיבה, התעקשה לתת לכל אחת מתנה, כאילו דעו, בבקשה זו דרכי, זו אני, זה דמי, זה ה-די.אנ.אי שלי. כן כך אני הרגשתי במעשה זה, שאלתי אותה: נורית, למה מגיעה לי מתנה כזו ממך? לא עשיתי לך שום דבר מיוחד… והתשובה, כן לכל אחת מאיתנו מגיעה תשומת לב. גם לך, אישה אהובה".

“לפעמים מתחשק”

בשנה האחרונה התדרדר מצבה הבריאותי של נורית והיא סבלה מכאבים נוראיים. הישירות מול החיים, עם ההומור העצמי והראייה הנוקבת הם סימני ההיכר של נורית ושל כתיבתה. כמו בשיר הבא:

מחבואים/נורית כהן
לפעמים מתחשק לי
להיכנס מתחת למיטה
להתחבא עמוק בפנים
שאף אחד לא ימצאני
אבל,
אני גדולה מדי
מלהיכנס מתחת למיטה
ואני חוששת גם
שאף אחד לא יחפשני…

"היתה לנו היכרות קצרה אך עם זאת עמוקה", אומרת הזמרת חנה גור, שהשתתפה בסדנה. "נוסה הייתה שנונה, חדה כתער. בכתיבה שלה היא גרמה לי לחייך. תמיד. היא כתבה על מטעמים ועל ארוחות חג, על אמה והגעגוע אליה, על כמיהה גדולה לאהבה ועל הקושי לחיות את החיים עצמם. היא כתבה בשנינות, בהומור, באהבה גדולה, בכוונה טהורה.

"תמיד מנומסת, תמיד מחייכת. למרות שהייתה מחוברת לחמצן ויושבת על כיסא קטן בכיתה עמנו, נוסה לא התלוננה ולו פעם אחת על קושי או אי נוחות. אני לא מאמינה שאת אינך נורית אהובה… שולחת את תנחומיי לאברהם כהן היקר ולמשפחה, יהי זכרך ברוך".

דבריה של רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, חברה בסדנה: ""ואוו. איך נוסה נעלמה לנו. נוסה, את היית דוגמא למי שנלחם ולא מוותר. כמה חבל שאיבדנו אותך. אני זוכרת איך צחקת איתנו. אבא שלך היה מביא אותך במסירות, מחכה ומחזיר אותך. כמה חשוב בן משפחה. אפשר ללמוד ממך איך שורדים בתנאים קשים מאד. אני מאחלת לך חיים טובים שם למעלה. אף פעם לא נשכח אותך".

עולם פנימי עשיר

היה לנוסה עולם פנימי עשיר ומיליון תוכניות. היא למדה גיטרה בשנה האחרונה. המורה לגיטרה קיבל ממנה תיק מעשה ידיה, הצטלם איתו וגרם לה אושר כששלח לה תמונה.

לאחרונה למדה פסנתר אצל הזמרת ענבל בן משה. "את נורית ז"ל הכרתי במפגש סיום של סדנת כתיבה בהנחיית סמדר שרת", היא מספרת. "הוזמנתי לשיר כמה שירים וזכיתי לשמוע את משתתפי הסדנה מקריאים משיריהם. היה ערב מרגש וייחודי. נורית הקריאה את שירה "הוורד האחרון". השיר עצמו והקריאה שלו נגעו מאד לליבי והתכתבנו אח"כ. כעבור כמה חודשים פנתה אלי נורית ושאלה אם אוכל ללמד אותה פסנתר בביתה. כך נסעתי כמה פעמים מרחובות לאשדוד.

"בכל פעם שהגעתי, המפגש/שיעור היה מפתיע ושונה. כל פעם גיליתי עוד תחומי ענין של נורית, עוד פעילויות ופרויקטים אמנותיים שהיא נטלה בהם חלק, עוד חלומות שהיו לה לעתיד: ציור, תרגום שירים, כתיבת שירים, זמרה, נגינה, היסטוריה, תרבות, ועוד….

"למרות מצבה הבריאותי הקשה נורית הייתה מלאה בשמחת חיים פשוטה, תמה וברה. היא הקרינה חום, אור, טוב לב וחדווה. היה זה מעורר השראה ומאלף עבורי להיווכח כמה אופטימיות ואמונה היו בה, לא מתוך התעלמות מהקושי אלא מתוך אהבת החיים וראיית הטוב.

היא לא נתנה לכאבים הפיזיים למנוע ממנה להתעניין באקורדים ובהבנת התווים. וזה שיעור שאני כמוסיקאית, לוקחת איתי לחיים. היא לא הניחה למגבלות הפיזיות להקהות את החדווה מהבנת המוסיקה ויצירתה. אפילו להיפך. הרגשתי שהיא שמחה מחוויית המוסיקה הרבה יותר מרוב האנשים.

"הייתה לנורית רגישות גבוהה להכנסת אורחים ותמיד דאגה לי לכיבוד ולהרגשה נוחה בביתה. ולא רק לי, היא רצתה תמיד ברוחה הנדיבה לשלוח גם משהו לילדים : תותים, סוכריות, ריבה.

"הפעם האחרונה שבאתי אליה היתה ערב שבועות, יום לפני מותה. היא הייתה לגמרי ממוטטת מכאבים וממשככי כאבים. ביקשה שאתפלל עבורה ואדליק נר וסיפרה על הבדיקה שאמורה להיות לה בראשון בבוקר בקפלן. היא סיפרה לי גם על ערבית מצרית, שהוריה דיברו, שהיא הערבית היפה ביותר שיש. הקריאה לי שיר מצרי שתרגמה ושלחה לקובי אוז לשיר, שיתפה אותי בחלומות שלה להקליט ולתרגם עוד שירים.

"אמרה בחיוך ובענווה שאם אני רוצה שתתרגם עוד שירים ממצרית לעברית היא תעשה זאת בשמחה. ביקשה שאנגן לה שירים שהיא אוהבת וניסתה לשיר אותם. הראתה לי ציורים שלה. ועם כל משככי הכאבים והדאגות לרגל ולצנתור, היא הכינה טארט משמשים לחברה והפצירה בי שאטעם גם.

"נורית הביאה מתנה עבור הילדים, מחזיקי מפתחות. אחרי שבועות שלחתי לה תמונה וסרטון של הילדים עם העוגה והמתנה. "ההודעה הבאה שקיבלתי בוואטסאפ הייתה מודעת האבל.

"נורית יקרה, תודה שהיית. תודה שהכרתי אותך. תודה שנתת השראה להתמודדות עם כאב וקושי. תודה ששרת כל כך יפה. כל כך כל כך יפה ומרגש שרת שעולות בי דמעות עכשיו כשאני נזכרת בקולך. תודה שחלקת איתי את עולמך המרתק והמופלא, בנדיבות, פתיחות כנות, אומץ והומור. תהא נשמתך חופשיה משוחררת מכאבים ומסבל, אוהבת אותך, ענבל ".

ואני מחכה

נורית היתה רווקה ללא ילדים. נקודה כאובה בחייה. היא רצתה מאד ילדים והביעה בפני את התסכול שלה. כרווקה ללא ילדים בעצמי, אמרתי לה: “נורית, בגלגול הזה אין לך ילדים” להפתעתי, זה הניח את דעתה. כבר לפני שנים היא ביררה אפשרות של הפריה אך מצבה הבריאותי לא אפשר לה לעבור טיפולים.

אהבתה לבעלי חיים פיצתה אותה במידת מה. אביה אברהם סיפר לי שארבעת החתולים שלה היו ישנים איתה והיו מתחרים ביניהם מי יישב על החזה שלה. תמיד היו לה בעלי חיים. היו לה בזמנו ארבעה כלבים. אברהם ימשיך להאכיל את החתולים שלה. גם כשחלמה על חיים אחרים, נורית הייתה עם רגליים על הקרקע, חשופה ומלאת אמונה באהבה.

הנה שיר נוסף פרי עטה:

סביונים
חתכת את האוויר באי הדהוד נעלייך
כל הסביונים הלא מחוצים חיכו לבואך
הפלגת
החזקת דגל
ואני מחכה
לא באת
וכמו יטי
איש השלג האגדי
שאין לו יותר את עוצמת הר השלג
להתחבא בתוכו
התמוססתי….

הכל נגמר לפני שהתחיל

יהלי שחם, מדריכה במועדונית לילדים בסיכון, חברת הסדנה: “אזכור אותה כאישה עם לב כל כך ענק עם נתינה אינסופית, מלאת הומור ויכולת מדהימה לצחוק על עצמה ועל המצב שחיה בו”.

לטור סמדר. חברי סדנת הכתיבה. צילום אברהם כהן

נורית עם חברי סדנת הכתיבה. צילום אברהם כהן

הוורד האחרון/ נורית כהן
הכל נגמר
לפני שהתחיל
נגמרו לי הטריקים
בתוך התרמיל
גם את מה שסבתא
שלחה לי בסל
אני, בלי תחמושת
ולו, ארסנל
בפעמים קודמות
היו עוד ברירות
מושווית נצחית לאחרות
ואני לעומתן
מכוסחת גורל,
בפעם הבאה
אני יורה, מחסלת
ויוצאת עם השלל
אבל, בוא נודה,
פעם הבאה
לא תהיה.

הנה דבריו של פליקס דהן, יקיר העיר אשדוד: "זכיתי להכיר את נורית ז"ל בסדנת כתיבה בה השתתפנו שנינו ומיד נוצר קשר דרך נשמותינו. אישה אמיצה ובעלת אישיות עמוקה ורגישה עד מאד. עמדה בסבלה באומץ ובכבוד. לוותה על ידי אברהם אביה, אבא מסור מאד ודוגמא לאהבת אב. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים".

 

שיר השירים

אין ספק שנורית הייתה צנועה בדרישותיה מהעולם. לעומת זאת בכתיבה הרשתה לעצמה לפנטז. כמו בשיר הזה ששלחה לי בוואטסאפ בספטמבר 19’ ונכתב לפני שהכרנו, בספטמבר 2015.

תיכף אכתוב / נורית כהן
תיכף אכתוב
את השיר הגדול
שישנה את הכל
וארגיש ענקית עצומה
גאון מהלך של תקופה
כמו כל שמות המשוררים הגדולים
וישננו אותי בכיתות
וינסו לדלות עוד סודות
ורמזים
בלי להגזים
ועדיף אחד כזה בלי חרוזים
אחד שיעיר את עצמו
בעיני אחרים
שייתן תקוה
או ימליך את עצמו בין צוענים
ולא אהיה צנועה
ואתגאה שאני בעלתו.

מציוריה של נורית. צילום: פרטי

מציוריה של נורית. צילום: פרטי

בשיחה עם הדוד שלה, חיים כהן, הסתבר לי שקיים כתב יד של שיריה המוכן לדפוס. אני מתכוונת להיות לעזר בהנצחת דמותה הצבעונית והבלתי נשכחת.

מי ייתן ולפחות עכשיו אחרי מותה ייעשה עימה חסד ושיריה ויצירתה יראו אור ויהדהדו במרחב הציבורי כפי שכל כך רצתה. אמן, כן יהי רצון. נורית, השארת מאחורייך לבבות שבורים, רק שתדעי… יהי זכרך ברוך!

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר