קצת לאחר חצות, 17 במרץ 2014, נשמעו דפיקות בדלת הדירה של משפחת טורפיאשוילי באשדוד. ההורים כבר ישנו ובנם ניגש לפתוח. בכניסה עמדו שלושה אנשי צבא על מדים. אביב איננו, בישרו לרותי וישראל.
"זה היה שנה אחרי שאביב התגייס, פורים, החג שהוא כל כך אהב", משחזרת רותי. "מאור העיר אותנו, וברגע שיצאנו וראינו אותם למעשה הבנתי מייד. מאז פורים הפך עבורנו מחג של שמחה לשם נרדף לאובדן ויגון".
שעתיים לפני בשורת האיוב האם שוחחה עם בנה. "לא האמנתי שזה קרה. בסביבות 22:15 דיברתי איתו בטלפון ושעתיים אחר כך דפקו אצלי בדלת. למחרת הייתה ההלוויה באשדוד.
רב"ט אביב טורפיאשוילי ז"ל והוריו רותי וישראל. התמונה באדיבות המשפחה
"הבנתי", אומרת רותי, "שהחיים כבר לא יהיו כמו שהיו והכל השתנה, אבל צריך להתמודד. החלטתי שאני לא מוכנה להישבר ואכבד את הבן שלי. רציתי להיות בשליטה, במודעות, הייתי חייבת להחזיק את עצמי, אחרי הכל יש לי בעל ושלושה ילדים".
פורים הפך לחג היגון
אביב נולד אחרי תמר הבכורה ומאור. מתן, הבן הצעיר של רותי, אחות אחראית בקפלן וישראל, עובד באדמה אגן, חגג בר מצוה חודש לפני האסון. "מתן מאוד דומה לו, הם היו קשורים מאוד, אביב והוא. היום מתן כבר חייל. משרת בחיל התקשוב. נורא חששתי מרגע הגיוס שלו".
רותי, אביב ז"ל ומתן, היום בעצמו חייל בסדיר. התמונה באדיבות המשפחה
אביב למד בבית הספר ארזים וסיים את לימודיו במגמת מחשבים במקיף ג'. החליט להיות לוחם והתגייס לחטיבת כפיר, גדוד נחשון. "חששנו אבל הלכנו עם הבחירה שלו", מספרת אמו. "הוא סיים את המסלול בהצלחה, אבל בעקבות פציעה במהלך השירות, הורידו לו פרופיל והעבירו אותו לתפקיד עורפי בבסיס אחר. הוא היה מאוכזב, לא היה שלם עם זה".
על פי הדיווח שנמסר למשפחה אביב, שהיה רק בן 19 וחצי, נמצא ללא רוח חיים. הוא נהרג בעת מילוי תפקידו.
"אביב היה חייכן, טוב לב ויפה מראה, אהב את המשפחה, ואהב ללכת לים עם החברים ולעזור לחברים, לזולת, לנזקקים", אומרת רותי.
קברו של אביב היום, ערב יום הזיכרון. צילום: דור גפני
השנה בגלל משבר הקורונה הם לא יפקדו את בית העלמין ביום הזיכרון והבית לא יתמלא במבקרים. "אתמול עלינו לקבר עם בעלי ושלושת הילדים בצורה אינטימית. בשנה רגילה באים אלינו הרבה בני משפחה וחברים הביתה, יושבים, מדברים, נזכרים, מספרים. השנה זה יהיה אחרת. יש לי אבא בן 88 שלא פגשתי מקרוב כבר חודש וחצי בגלל הקורונה".
למרות האסון שנפל עליה כרעם ביום בהיר, רותי היא אישה מלאת שמחת חיים: "אנחנו אנשים מאוד אופטימיים ולא מאפשרים לשכול ולאובדן לנהל לנו את החיים 24/7. מבחינתי להיות בשמחה ולבחור בחיים זו דרך חיים. החוויה המפוקפקת של להיות אם שכולה היא קשה, אבל אנחנו לא מפסיקים לחיות. חיים ומתגעגעים, חיים עם תחושת הפספוס".
"והיי לי אם ואחות"
רותי היא אחות במקצועה עם 37 שנות ניסיון, 32 מתוכן בבית החולים קפלן של הכללי, שם היא משמשת בשנים האחרונות כאחות בכירה, מנהלת הסיעוד במחלקת ניתוחי חזה לב ביניים. אם עברתם התקף לב יש סיכוי טוב שתגיעו אליה, גם אם אתם לפני ניתוח לב או מעקפים.
אחות זה ייעוד: רותי טורפיאשוילי. צילום: בית חולים קפלן
"אני חושבת שנולדתי לתפקיד הזה שנקרא אחות, אימא שלי המליצה לי ואמרה שזה תפור עליי, תמיד הייתי כזאת שעוזרת לכל העולם ואני מאוד אוהבת את העבודה.
היא לא רק אשת מקצוע מנוסה ביותר, אלא גם נדמה שהמונח אחות רחמניה הומצא בשבילה. "אני מזהה בקלות סבל, מתח, פחד. קשה לי מאוד לראות אנשים כאובים וסובלים".
היא סבורה גם שהמערכת והציבור לא מספיק מעריכים את אנשי הסיעוד, "גם חסרים עובדים בענף, צריך לשים אותו כמקצוע מועדף. בחודשיים האחרונים מאז התחיל משבר הקורונה נראה שהיחס קצת השתנה. חשוב לי להגיד, זה מקצוע מדהים ואחרי כל כך הרבה שנים אני לא מרגישה שחוקה".
רותי, אם אביב היה בחיים, איפה הוא היה היום לדעתך?
"כל הזמן חשבתי שהוא יישאר בקבע, הוא אהב את מה שהוא עשה בצבא, אהב את המדינה ואהב לעזור לחברים, בחור עם המון התינה ושמחת חיים. אני חושבת שהוא היה עוסק במשהו שהיה עושה לו טוב ומשמח אותו".
רותי היא אישה טמפרמנטית וחמה, מלאה בעשייה ונתינה. עזרה לזולת זה לא סתם מטבע לשון, אצלה זה אורח חיים.
"לאבד בן", היא מעידה, "זה כאב שאין דומה לו, זה לא דבר שהוא כדרך הטבע. זו חוויה שמשנה את התפיסה שלך כאדם לגבי מה חשוב בחיים ומה פחות, ומשפחה זה הכי חשוב. למרות הכל, אפשר וצריך להמשיך עם הכאב הגדול, כי מי שהלך אף אחד לא יחזיר. כל יום אני בוכה על האובדן שלו אבל יודעת לקום ולחיות. נכון שאומרים שיום הזיכרון מתחלף בשמחת יום העצמאות במעבר חד? אז אצלי זה לא יום אחד בשנה, זה כל יום. שמחה ועצב שזורים זה בזה".
