רס”ל ירדן מכלוף היא האישה היחידה במחלק הבילוש בתחנת המשטרה באשדוד. את המעבר לכחולי המדים עשתה לאחר שירות סדיר של שלוש שנים כלוחמת במשמר הגבול. בשנה האחרונה הפכה מכלוף, בת ה-22, לחלק בלתי נפרד מהצוות, צעירה אחת בין בלשים מנוסים שמאחוריהם פעילויות רבות ומבצעים שכמה מהם נותרו עלומים וחשאיים.
"הוא מאוד איתי, כמו כל דבר בחיים שהוא היה איתי והיה מעורב, עד שנהרג. אין לי ספק בכלל שהוא עכשיו איתי, סולל לי את הדרך שלו להצלחה שלי". האח, פקד כפיר מכלוף ז"ל
לפעמים קוראים לה בתחנה פשוט “מכלוף”. וזה לא ממש פשוט, כי בתחנת אשדוד השם “מכלוף” הוא סוג של אגדה שנושאת עמה מטען כאוב. אחיה של ירדן פקד כפיר מכלוף ז”ל היה קצין הבילוש של משטרת אשדוד. הוא נהרג בתאונת דרכים בדרכו לעבודה בבוקר 23 ביולי 2013. כפיר רכב על אופנוע, ומשאית התנגשה בו בצומת אמונים. הוא היה בן 36 במותו והניח אחריו אישה ושלושה ילדים.
“הכול בעקבותיו”, מבהירה ירדן, “גם ההליכה למג”ב וגם המעבר למשטרה הכחולה ובפרט לבילוש”. הבחירות שלה, אם כן, כלל אינן מקריות. “כפיר תמיד היה דמות לחיקוי עבורי”, היא מסבירה. “הוא היה לוחם במג”ב, בסדיר ובקבע. החלטתי להתגייס למג”ב כשכפיר היה בחיים. למעשה, הייתי אמורה להתגייס למג”ב יומיים אחרי שקמנו מהשבעה”.
ירדן
בימים אלה היא נמצאת בעיצומו של קורס הסמכה לבילוש במכללה לשוטרים בבית שמש. לאחר שתסיים את ההכשרה הרשמית תשוב לתחנת אשדוד כבלשית מוסמכת. ירדן היא בתם הקטנה של רותי וציון מכלוף. היא נולדה וגדלה באשקלון, למדה באורט רונסון. אחרי הלימודים התגייסה למג”ב ושירתה ביחידת שחר 101 דרום שהבסיס שלה ממוקם בצומת שוקת. היא השתחררה בנובמבר 2016, אך “האזרחות” לא הייתה ארוכה, ובינואר כבר התגייסה למשטרה והוצבה בבילוש באשדוד.
ירדן וכפיר
“גם במג”ב הספקתי לעסוק בבילוש, כך שזה תחום שאיננו זר לי”, מתארת ירדן. “כשהגעתי לתחנה באשדוד לפני פחות משנה, זה היה היישר למשרד של אחי. הרבה מהבלשים שהיו איתו נמצאים שם גם היום. מי שמגיע – קשה לו לעזוב, אם זה דביר, גל, גדי ואחרים”.
הנוכחות שלו מורגשת בתחנה.
“כן, המועדון נקרא ‘מועדון כפיר’, על שמו. התחנה מאוד מעריכה אותו ועושה דברים לזכרו. כשאתה שם בפנים אתה מבין עד כמה אהבו אותו. זה היה התפקיד האחרון שלו, קצין בילוש בתחנה, ולכן היה לי מאוד חשוב לבוא ולשרת באותו מקום”.
מה את זוכרת מיום האסון?
“זה היה יום קיץ, אחרי שסיימתי י”ב, שעת בוקר. בערך בשבע וחצי גיסתי התקשרה לאימא שלי ואמרה לה שכפיר עשה תאונה ושתבוא לבית חולים. התארגנו מהר, אימא, אבא ואני, ונסענו לברזילי. כשהגענו הייתה שם כמות מפחידה של שוטרים, ממש. מי שחיכה לנו בכניסה למיון הוא חבר טוב של אחי ממג”ב. וזהו. ממה שאני זוכרת, כשנכנסנו הוא כבר לא היה בחיים. הייתי ממש לא מאופסת, אבל השתדלתי להיות בשליטה ולהתעשת. אימא שלי מפורקת בצד אחד, ואבא בצד שני מפורק… התקשרתי לדוד שלי שיבוא. נסעתי לתל אביב לאסוף את אחותי הגדולה יחד עם בעלה. בדרך היא כבר הבינה ממה שכתבו בפייסבוק. את אחותי השנייה אספה ניידת עם אח של אימא שלי. כפיר תמיד אהב אופנועים, טרקטורונים. בגיל 19-18 עשה תאונה עם אופנוע עם חבר, והם יצאו מזה בנס. מאז אבא שלי לא הסכים שיהיה לו אופנוע. הוא המשיך לרכוב מדי פעם, אבל לא קנה לו אחד משלו. באותו יום של התאונה הוא רכב על אופנוע משטרתי חזרה לעבודה, ומשאית פגעה בו. יותר לא רציתי לדעת”.
מתוך אלבום לזכר כפיר
מכה נוראה.
“זה אסון מאוד חזק, לכל המשפחה ולי במיוחד, כי למרות הפרש של 17 שנה בינינו, כפיר היה אבא שני שלי. כל דבר שהייתי צריכה, הכול היה דרכו. הייתי הכי קשורה אליו במשפחה, ולכן יש לי צורך להמשיך את הדרך. הוא מאוד חסר, בעיקר עכשיו בדברים שאני עוברת”.
הקשר עם גיסתה איילת והאחיינים נמשך כל העת. “כפיר היה גר לידינו, באשקלון, ותמיד עשיתי בייביסיטר לילדים שלו, הגדולה חושן והתאומים אוריין ואליאן. אני חושבת שמאז האסון הקשר התהדק עוד יותר. הם מבלים אצלנו הרבה, וההורים שלי נמצאים איתם המון, מפנקים ודואגים”.
מה לדעתך כפיר היה אומר לך על הבחירות שעשית?
“למג”ב הוא לא רצה שאלך, כי הוא פחד עליי ודאג שיהיה לי קשה. הוא אמר לי, ‘את לא צריכה את זה’, אבל כשהבין שלא אוותר, אז הוא השלים עם זה”.
ועל זה שהצטרפת למשטרה ועוד לאותו משרד שבו הוא היה?
“אני רוצה להאמין שהוא גאה בי, אני מאמינה שכן. עברתי הכול בלי בכיינות ובלי פינוקים. הכול בא מעבודה קשה, כמו שהוא היה. הוא לא השתמש בקומבינות וכאלה, הכול בכוחות עצמו, וגם אני מאמינה בזה”.
את מרגישה באיזה מקום שהוא שומר עלייך ומדריך אותך?
“אני מאמינה שהוא מאוד איתי, כמו כל דבר בחיים שהוא היה איתי והיה מעורב, עד שנהרג. אין לי ספק בכלל שהוא עכשיו איתי, סולל לי את הדרך שלו להצלחה שלי”.
אפשר לחוש שמאוד אהבת אותו.
“מאוד. הוא היה באמת הבן אדם הכי חשוב לי בחיים, דמות מאוד מרכזית אצלי”.
מתי החלטת ללכת בעקבותיו?
“אחרי שהוא נהרג היה לי צורך להמשיך אותו. במהלך השירות במג”ב החלטתי שאחרי שאני משתחררת אתגייס למשטרה הכחולה ולבילוש. לקראת סוף השירות התחלתי את התהליך. פניתי למפקד התחנה אז נועם שקל, והוא המליץ לי על כמה תפקידים אחרים, אבל הבהרתי לו: ‘רק בילוש’, וכך היה. האפשרויות היו או בילוש באשדוד או בקריית מלאכי, התחנה שבה כפיר עשה את תפקידו הראשון בכחולה. והחלטתי ללכת לאיפה שהוא היה בתפקיד האחרון, באשדוד”.
זו סגירת מעגל מבחינתך?
“מאוד, סגירת מעגל במלוא מובן המילה. המחשבות מה הוא היה עושה במקומי ומה היה אומר לי – זה דבר שהולך איתי שנים”.
לולא האסון כפיר היה ממשיך במשטרה?
“אין לי ספק בכלל, ואני חושבת שהוא היה מגיע רחוק. הוא תכנן להתחיל ללמוד משפטים ולהמשיך להתקדם. זה גם מה שאני מתכננת, להתחיל תואר במשפטים, כמו שהוא רצה”.
רס"ל ירדן מכלוף בקורס בילוש, השבוע. צילום: דוברות משטרת ישראל
בבילוש את אישה יחידה?
“כן”.
החבר’ה מפרגנים לך?
“הם רואים אותי יותר בתור אחותם הקטנה, הם צריכים להתרגל לזה. קשה להם קצת שיש להם בחורה במשרד, הם לא רגילים לזה. אני רגילה שקשה לבנים לקבל את הבנות, ככה גם היה במג”ב. אבל בנים מתרגלים, אין ברירה”.
את שווה בין שווים?
“כן, אני בחרתי בתפקיד הזה, ולא רוצה הנחות. זה תפקיד שנחשב של גברים, אז נדע לעבוד כמו גברים. אין הבדל ביני לבינם”.
בקורס יש עוד נשים?
“כן, יש איתי עוד שלוש בנות מתוך 26 חניכים”.
למה בעצם אין יותר נשים בבילוש?
“ממה שאני שומעת מקובל לומר שזה תפקיד לגברים, אבל לפי דעתי זה לא סותר. אני אהיה בלשית”.
ירדן בימיה במג"ב
מה עם קצונה?
“בעזרת השם, אני רק בתחילת הדרך. אבל כן, אני שואפת. עוד כמה שנים אולי אהיה עם ‘פוגים’ (כינוי לדרגות קצונה, כמו ‘פלאפלים’ בצבא, ד”ג) על הכתפיים, לאט לאט”.
אז לאן את מכוונת בעתיד? נניח, מפקדת תחנה?
“וואו, הלכת רחוק. אבל זה נכון שאני בדרך כלל מתכננת שנים קדימה, ואני אישית רואה את עצמי מפתחת קריירה במשטרה עד הפנסיה, בעזרת השם”.
בילוש זה מקצוע שיכול להיות מסוכן. מעקבים, מעצרים, היתקלויות עם עבריינים שמתעסקים עם אמל”ח וחיסולים, סיכולים. את לא מפחדת?
“לא. אני אוהבת את האדרנלין הזה עוד מהשירות במג”ב, בבילוש. אתה יושב על מישהו ועושה כל מיני דברים… אחרי שטעמתי מזה הבנתי כמה אני אוהבת את זה”.
בילוש זה גם תחום מסווג, יש מודיעין ויש דברים שהשתיקה יפה להם. זו עוד סיבה שמשכה אותך לתחום, ה”שושואיסטיות” נקרא לזה?
“מאוד. אתה יודע דברים שקורים ולא יכול לשתף, דברים שאף אחד לא יודע. אני עצמי שושואיסטית גם בדברים הפרטיים שלי. אז על עבודת המשטרה בטח שאין סיכוי שאדבר. יש סיכון ויש אדרנלין ויש אקשן, בטח, גם במג”ב הייתי בהפרות סדר ובאירועים מסוכנים, אבל אהבתי את האדרנלין, אולי התמכרתי לזה, כי אתה מרגיש שאתה עושה משהו, זה ממלא”.
חשוב לך לתפוס את הרעים?
“בשביל זה התגייסתי למשטרה, לבוא ולתפוס את הפושעים, את הרעים, לעשות צדק ולעשות סדר, זה הסיפוק”.
שואפת להתקדם, מכלוף
מה עם אהבה, זוגיות?
“כרגע אין”.
זה שאת בבילוש מקשה בקטע הזה?
“לא חושבת. אני מרבה להתייעץ עם מי שהייתה מפקדת שלי בשירות, והיא אמרה לי, ‘ירדן, זה מקצוע קשה, ולא תראי הרבה בית. כשיהיה לך חבר, ואת עובדת עם גברים, זה יפריע’. אבל בינתיים זה לא הפריע לי”.
יש לך שם חיבה?
“תראה, אבא שלי אמר לי בעבר, ‘שלחתי למג”ב ילדה, חזרה לי גבר’. עכשיו החברות שלי קוראת לי ‘אבו גבר’ חופשי, אפילו שכולי קטנה למראה. אבל אני זורמת, התרגלתי. החברים בתחנת אשדוד קוראים לי ‘ירדן’ או ‘מכלוף’. הוותיקים לא יקראו לי ‘מכלוף’, כי ככה הם היו קוראים לכפיר”.
