ציור על ידי רפי פרץ

פואטיקה בימי קורונה

לא קל להיות סגורים בבית זמן ארוך, בחוסר ודאות, להתמודד בעצמנו עם פחדים ומחשבות, תחת לחצים כלכליים ואישיים. אבל דווקא מתוך אותה מציאות נובע מעיין הכתיבה

פורסם בתאריך: 7.4.20 23:21

השבוע המשכנו לכתוב במסגרת היוזמה של תנועת אשדודים להקל מעט בימים האלה וליצור הפוגה יצירתית. זוהי הזדמנות פז לכותבים – סדנה אישית בטלפון ובמייל בהנחייתי בהתנדבות.

בוגרי סדנאות הכתיבה הקבוצתיות, נענו לאתגר הכתיבה באופן יחידני. התוצאות המעניינות, לדעתי, חרגו הפעם מתיעוד ביומנים כמו בשבוע שעבר ויצאו למרחבי הכתיבה החופשית. קיומו של נגיף הקורונה מורגש באוויר, ההסתגרות בבתים הולכת ונעשית קשה יותר, וההתמודדות המורכבת זולגת לטקסטים המגוונים.

נדמה שזה רגע של אמת בחוויה האנושית של ימי הקורונה. יריעות הזמן שנמתחות פתאום והנכונוּת להשקיע מאמצים מיידיים בעבודה על טקסטים אפשרו לנו דיאלוג אינטנסיבי ופורה. אני גאה בתוצאות, היה שווה!

שבעת המשתתפים הם אלעד גיטלמכר – קולנוען בן 20; דויד קליין – מוזיקאי ואבא; מרגלית ידור – גננת, מדריכה לתנועה ולמוזיקה בגיל הרך, אימא וסבתא; שלי קורסונסקי – בת 21, שחקנית חובבת בתיאטרון ברמוזה, עובדת בחנות חיות גם בימי הקורונה; ויקטוריה לונט-לוי – אימא וסבתא, פנסיונרית של בנק לאומי; נעמה שער – יוצרת, עובדת בתחום הספורט עם ילדים; ואיריס ב' – יוצרת רב-תחומית ואם לשניים בוגרים.

70 בטעם קורונה/ ויקטוריה לונט-לוי

ב-15.3.2020 הזדקנתי, פתאום השתייכתי למגדר “קשישה”. ביום ההולדת ה-70 שחגגתי רק לפני חמישה חודשים הרגשתי הכי צעירה בעולם. ביקרתי אצל חברים יקרים בטורקיה, שפינקו אותי כפי שרק הטורקים יודעים לפנק. חודש קודם נעלי הספורט שנעלתי לקחו אותי לכל האתרים היפים של מרוקו. התהלכתי בקלילות על החולות של סהרה כמו נערה צעירה.

הייתי צעירה עד ההתפרצות של הקורונה. עכשיו אומרים לי שאני קשישה, אני צריכה להיזהר כי יש לי "רקע רפואי". יש מישהו שלא בולע כל יום כדור נגד כולסטרול ונגד לחץ דם? הנה, גיליתי את הגיליון הרפואי שלי.

האם אחרי שנעבור את הקורונה, נצא מהבית ונזרוק את המסכות, נרגיש כמו פעם? כנראה שלא. עוד זמן רב נביט על מי שעובר לידנו בחשד, נפסיק להתחבק ונחשוש מהחורף הבא, שבו אולי חלילה יחזור נגיף הקורונה. נגיף הקורונה לא מפחיד אותי. מפריע לי רק המושג "קשישה" שנדבק אליי.

התחדשות/ נעמה שער

כשהתלמיד מוכן המורה מגיע,
כשלא מצפים זה הכי מפתיע,
בקצה החושך אור מפציע,
והכול מתבהר מסביב.

כשהלב פתוח אפשר לראות פנימה,
זה קורה מעצמו ללא מניע,
כשהזרע בשל הטבע מודיע,
על
בוא
האביב.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשדוד? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשדוד" באייפון 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כאן דרום -אשדוד" 


על כוס קפה/ שלי קורסונסקי

לעבוד בחנות חיות זה כמו להיות חלק מעולם קטן שנפרד מהעולם שבחוץ. עולם בו קורים המון דברים. עולם שהוא פיסה מן הטבע. טבע מדומה. בחודשים הספורים בהם אני עובדת כאן למדתי מספר דברים: טבע זה יחסי, הטבע הוא ברוטלי, האדם משחק עם הטבע כרצונו, וכמעט אף חיה שהאדם בא במגע איתה לא תשרוד בטבע.

זה מדהים איך שהאדם למד לשחק עם הגנטיקה של החיות והכול בשבילו. לפעמים אפילו סתם כדי שיהיה לו יפה בעין. מדהים ועצוב ביחד.

בעוד שרוב בני ה-20 הולכים לעבוד במסעדות או בחנויות בגדים או משהו בנאלי שכזה, אני חיפשתי לעבוד דווקא בחנות חיות. לא יודעת למה היה לי את הדחף הזה, אולי כי אף פעם לא הייתה לי מספיק כריזמה כדי להיות מלצרית. במבט לאחור אני מבינה שהדחף הזה היה מאוד נכון לי. זוהי לא עבודה רגילה. זו עבודה בה אתה לומד כל יום דבר חדש. זוהי עבודה בה יום אחד אתה צופה בלידה של שרקן ויום אחר אתה סופר ג'וקים.

ואחרי העבודה אני מגיעה אליו. הוא מוציא לנו קפה. בשבילו שחור ובשבילי נס. יש לנו 20 דקות. אנחנו צעירים נורא, אני יודעת. אני בת 21 עוד שבועיים, והוא בן 25 עוד שלושה שבועות. אבל שנינו כבר מפנטזים על בית. מפנטזים על ביחד. על ארוחות שישי, על משפחה, על לעשות תיקון גדול לכל מה שלא אהבנו בילדות שלנו.

אני מפנטזת על להכין קוסקוס עם מרק ומטבוחה ודגים ואוכל טעים וחם וחריף. אף פעם לא היה לי אוכל חריף בבית. אימא שלי מכינה מטבוחה שהייתה גורמת לאימהות מרוקאיות לבכות, ולא מאושר.

אז אני מדמיינת איך יהיה הבית שלי. איך תהיה המשפחה שלי. איך יהיה האוכל שלי. ואני מדמיינת הכול איתו. אמנם זה עוד מוקדם, אבל זה נחמד לשאוף לעתיד מקסים כזה.

תכף מגיעים ימי ההולדת שלנו. אצלי ב-12 באפריל ואצלו ב-17. התכנית המקורית הייתה לנסוע לאילת, אבל כמובן שבעקבות המצב זה התבטל, ועכשיו אני לא יודעת איך אחגוג לו. תכננתי פשוט להכין עוגה. אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד ולהראות לו.

הוא אחד כזה שיודע להביע במילים את מה שהוא מרגיש, ועל המשפטים הפואטיים המטורפים שהוא אומר לי הדבר היחיד שיש לי להגיד זה "גם אני". הלוואי ויכולתי להראות לו מה אני באמת מרגישה כשאני אומרת "גם אני".

אבל אני מניחה שהוא פשוט אדם שמדבר, ואני אדם שכותב. בעבר הייתי רושמת לי כל משפט יפה שהוא היה אומר לי ומסתכלת על הרשימות האלה כשהייתי רוצה קצת להיזכר בנו. אין יותר טוב מגבר שמרגיש כל כך בר מזל על זה שיש לו אותי, והאמת, גם אני.

ברוח התקופה/ נעמה שער

בשקט, בשקט
זורם ממני לתוכי,
ים תובנות, תחושות וידיעות
הנסחפות עם הרוח, מאיזו ארץ רחוקה
סוערות
מטלטלות
מנפצות.

וכשהכול שוכך
אני נרגעת
אוספת צדפים –
רסיסי כוכבים שהים הביא איתו.

הלב הענק שלי/ מרגלית ידור

פעם היה לי לב חזק
יפה ומיוחד ענק
עד שבא המלאך הרע
דפק על דלתי
לקח את אישי
פצע את ליבי

הלב שלי שונה משאר הלבבות
מיוחד במינו
יש הפרעות בקצב שלו
הדוקטור אמר:
"נסדר לו את האק"ג
אבלציות נעשה".

אל תיקחו את הצחוק שלי
לא יודעים אתם
מה בליבי

רגיש הוא ליבי
נשבר לא פעם
או פעמיים
אל תנסו שוב לשבור אותי
את הלב הענק שלי.

קורבנות/ דויד קליין

ערבי בעזה מביט בקנאה בערבי שברמאללה,
שמביט בקנאה בערבי שביפו,
שמביט בקנאה ביהודי שביפו,
שמביט בקנאה ביהודי שבתל אביב,
שמביט בקנאה ביהודי שבהרצליה פיתוח,
שמביט בקנאה בשגריר הצרפתי שבהרצליה פיתוח,
שמביט בקנאה בשווייצרי שבלוצרן,
שמביט בקנאה באיל ההון ההוא שבמונאקו,
שמתגעגע לחברים ששיחקו איתו כדורגל פעם במכה כשהיה ילד, וביחד חלמו על להיות
איל הון במונאקו.
יש לה סטייל לקורבנוּת הזו, מפשפשת בתוככי הפער ומעמידה פני לוחמת צדק.

ואצלי, הכעס מתגבר, לא להרגיש כאב,
רק לא להרגיש,
שיעבור מעליי,
פחד,
מקנא בעצמי מלפני חודשיים –
חסר פחד מבידוד עצמי עם עצמי.

 

סדק/ דויד קליין

פתאום הבנתי שבירות מהי,
איך נפלו כל המבנים שעל הקמתם עמלתי,
איך מילים חדרו פנימה.
הרעידו שורשים, הפתיעו גזעים,
איך יער שרוף יכול עוד ללבלב שוב?

איך יער שרוף יכול עוד ללבלב שוב?
רק כמיהה לדשא ירוק ליד אגם,
להתפרקד, לנשום אוויר הרים,
שקט.
קץ למחשבות.

למדוני/ אלעד גיטלמכר

למדוני
מאיזה חומר קורצתי
לעבור זמנים קשים
יהלום
ועיפרון
שניהם אטומי פחמן מתנגשים
אם עיפרון אני
מדוע איני חד
הרי טענתם שאני מיוחד
שיש רק אחד
אבל יש יותר מדי
ואני לא הכי חד
לא הכי במגירה
לא הכי בקלמר
ועד שמצאתי מחדד
גם הוא נפל ונשבר
אך אם יהלום אני
מדוע אינני נוצץ
תלטשו אותי
כמו שמלטשים עיפרון
שנייה לפני שזה גורם לו
להתנפץ

הכול בלי הקרוואן/ דויד קליין

למה אנחנו מתגעגעים:
לפקקים?
לעובדים ממורמרים?
לטילים מהשכנים?
לאיומים איראניים?
אולי לריצות אינסופיות?
או מחשבות כפייתיות על מה מפסידים או מה לא מספיקים
או הג'אגלינג בין כל הדברים לבין החיים?
החיים

ומה באמת חסר לנו?
תחושת הכול אפשרי?
לו רק רציתי הייתי עולה על מטוס ועוזב הכול
ומה אז?

הייתי מנקה את הראש וחוזר אבא טוב יותר?
אולי בעל טוב יותר?

עוזב את העבודה ומצמצם הוצאות?
מחפש קרוואן והופך נע ונד
מגלה עולמות עם המשפחה ונרגע?

אז הנה, הכול כאן
(רק בלי הקרוואן)

שישי אישי/ איריס ב'

שישי, עוד מעט השמש תשקע והשקט שבחוץ וההתכנסות בתוך הבתים יורגשו אולי פחות מאולצים כי שבת… ואולי השקט הזה יהיה צורם יותר כי בכל זאת שבת, וכולם סגורים ואי אפשר להיפגש ואי אפשר להתחבק.

חשבתי להכין עוגה, לנסוע להגיד שלום להורים מפתח המעלית, ויתרתי. גם כי האנרגיה לא משהו וגם המחשבה אחרי כמעט חודש להיות כל כך קרובה ועדיין רחוקה. זה כמו שיחות הטלפון שמתמעטות. מתרגלים לא לדבר.

זה נהיה קשה לי יותר ויותר. להוציא מילים… לדבר… מה יש להגיד? כולם מנסים להיות חזקים, לא להעיק בשליליות. לא לבטא קושי. הלב עורג, אבל המילים יחד עם המגע האנושי מתרחקים. כנראה שזו הסיבה לנסיגה שחשתי ביומיים האחרונים.

אני מתגעגעת, רוצה לתקשר ומוותרת… יותר מדי מוותרת… גם על מה שאפשר. משהו לא טוב קורה לי. אני מנסה לעודד את עצמי. זה כנראה שלב כזה. אחרי ההלם הראשוני, כשלא באמת רצינו להאמין לאן הדברים הולכים, ואז התמסרנו אל הנבואות שמדברות על עולם חדש.

אחר כך הסתגלנו, אפילו קצת נהנינו מהחופש כביכול… לא חייבים לרוץ לשום מקום. קיבלנו מתנה. פסק זמן מהמרוץ, מהצריך, מהחייב. ואז מין פרץ אנרגיה מלאת כוונות טובות, להנעים את הזמן. בתוך החיוביות שרצינו לאמץ מתוך התקווה שהעולם משתנה.

ואחר כך המספרים שהתחילו לעלות וכל המסרים שנטמעו בלי שארגיש בתת ההכרה. החדשות מהטלוויזיה בחדר הסמוך, כל התקנות ומצוקת הרופאים והאחיות וההדבקה והמתים. התורים במרכולים והאבטלה והזקנים והבודדים והחולים והחרדים, והדיבורים על היום שאחרי והכפפות והמסכות והשידורים המיוחדים שמנסים להפיג את מה שמצטבר, אבל רק מחדדים לי את מה שקורה.

יותר ויותר פתאום הכול הציף אותי. ואפילו האנשים הטובים והמדהימים שתורמים ועוזרים והדיבורים על אחדות וההכרה שכולנו שווים והטבע שמשתקם מתאזן מעט. עצב גדול הציף אותי, כאב על איך התנהלנו ולאן הגענו ומה יהיה אם אחרי הכול. שום דבר לא באמת ישתנה, ואז ייפול עלינו מבול אחר כדי לשטוף את כל מה שמקולקל ואת כל מי שמקלקל.

ואפילו שכבר ידעתי וחשבתי בעבר שאין באמת ודאות. הרי שכל המחשבות עכשיו הן המציאות. השמש כבר שקעה ועננים ורודים עוד מרוחים קצת מעל קו האופק. הכול מחובר. עוד רגע גם הוורוד שבשמיים יתפוגג יחד עם העננים ויתפנה מקום למשהו חדש, ממש כמו הכאב הזה שמשתחרר לאט לאט. 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר