צילום: ingimage

דוקורונה: יומני היקר שלום

ארבע נשים משתפות את החוויות שהן עוברות בימים אלו במסגרת יומן אישי שחיברו בסדנת כתיבה מרחוק, בהדרכת סמדר שרת. קבלו את יומני הקורונה

פורסם בתאריך: 2.4.20 16:43

לנוכח המצב הציעה תנועת אשדודים לקהילה הפוגה יצירתית – סדנת כתיבה בהנחייתי דרך הטלפון. שמתי כפפות, חבשתי מסכה ויצאתי לחדר העבודה שלי. רבים פנו אליי והתחלנו דיאלוג כתיבה.

לא ידעתי איך זה יעבוד. איך מעבירים תהליך ללא מבט, שפת גוף, התבוננות ותחושות? מסתבר שהקול האנושי מוליך את תעצומות הנפש, כשאין ברירה, לא פחות מהעיניים שאליהן אנחנו כל כך רגילים.

הרוב ניהלו יומן קורונה ושלחו לי למייל. במשך פחות משבועיים ניהלנו שיחות ונשלחו תוצרים. היה תהליך ממוקד ופורה. כל אחת מהכותבות בחרה טכניקת הישרדות משלה בתקופה הזאת של בידוד והסגר.

לפניכם טקסטים של ארבע כותבות: הראשונה, נעם גדז’אן, צעירה בת 19, העוסקת בשאלות פילוסופיות ועבדה על טקסטים קודמים שלה. השנייה, Aimee, סבתא המתגעגעת לנכד, לבן ולכלה. ההשלישית היא אם לשלושה ילדים, בהם תאומים מתבגרים, המתמודדת איתם לבד, אלכסנדרה קיסיץ, אשר חווה את התסכול המציף אותה ללא הודעה מוקדמת. הרביעית היא ג’סמין גריי, אשר בוחרת לנעול את רגשותיה בבונקר וכתבה על זה שיר שערכתי. כל אחד מכם יכול למצוא את עצמו בין הטקסטים האלה.

הרהורים למגירה/ נעם גדז'אן

אם תשאלו אותי איזו חיה ארצה להיות, אגיד ציפור. למה דווקא ציפור אתם שואלים? ציפור היא החיה היחידה החופשייה בכל העולם. היא חופשייה לעשות כל מה שתחשוק בו, אין לה זמן ואין לה תכנונים. היא אינה ממהרת לעבודה, אינה ממהרת לסיים את המשימות שלה לפני רדת השחר.

אם היא רוצה לראות את השקיעה מבעד לעץ הכי גדול בעיר, אז היא תגיע לשם בלי שום מאמץ. ואז תשב לה שם, תצייץ לעוד חברים כדי שיגיעו לחלוק איתה את השקט והשלווה.

אם חשבנו אי פעם שבני האדם הם המין הכי חכם וחזק, כנראה שטעינו, פשוט לציפורים אף פעם לא היה צורך להוכיח לנו שהן שוות יותר, שהן באמת חיות את החיים הכי משמעותיים שיש. מכיוון שהחיים שלהן ריקים, כל יום הן יעריכו בדיוק את מה שיש להן ולא ירצו יותר מזה. הן לא מתאבדות מהשגרה.

הן לא לחוצות מה הבוס יגיד על איחור לעבודה, מה ירכלו עליהן מאחורי הגב, מה חסר בארון הבגדים, כמה הן צריכות סופגניית שוקולד שאין לה תחליף. הציפור הכי צבעונית לא יודעת שהיא הכי צבעונית, וזה לא מעניין אותה. הן פשוט חיות את הכאן ועכשיו, מבסוטיות מהחיים. אם הייתם שואלים אותי, ״ואם הייתה לך אפשרות לחיות כציפור בנפש, אך בן אדם בפיזי?״ הייתי אומרת: כן, יש אפשרות כזאת, אבל זה עניין של תהליך.

קשה להישאר מאוזן מבפנים כשהרגשות שולטים במחשבות שלך, שאתה היחיד שנאבק עם עצמך ואתה מבלבל את עצמך בלהגדיר מה נכון ומה לא. במקום להבין שהכול פשוט. אין מה לרוץ ומה למהר, אין מה להיאבק וממה לחשוש. הזמן אינו קובע, החיים ממשיכים איתנו או בלעדינו. כלום אינו משנה יותר. אני היחידה שמונעת מעצמי להפוך לציפור בנפש. אך זה עניין של תהליך, ואני לומדת להפוך לציפור יום ולילה, ולא אפסיק עד שאהפוך לכזאת.

ואני אחיה כך, בשקט פנימי בשבילי, מאוזנת מבפנים, כאן ועכשיו, בשביל הרגעים הטובים, בשביל עצמי.

עץ ingimage

עוד הרהורים למגירה/ נעם גדז'אן

אני עץ פורח ששמו אותו בשדה יבש. שם הצמחים נבלו והדשא עייף. שדה תחום בגדרות תיל, ואין דרך יציאה.

יצא לי לשוחח עם העצים שם, והם טוענים שגם אותם שמו פה בשביל מטרה מסוימת, אבל לא משקיעים בהם והם לא בעצמם. הם יודעים שהם יכולים גם לעשות משהו עם המצב ושהם יכולים להיות עכשיו במקום ששם הלב שלהם נמצא.

תמיד הגדירו לי את החיים מראש. ההורים, החברה והסביבה שלי מכתיבים לי את החיים שאני צריכה לחיות. כמו עץ ששורשיו נטועים באדמה, גם אני מפחדת לקחת סיכונים. מפחדת לקחת פניות לא ידועות מראש. אני רוצה לפעול נגד המוסכמות ולעשות מה שבאמת אני אוהבת לעשות, מה שבאמת עושה לי טוב. אני מבזבזת את רוב שעות חיי בהתעסקות בדרך הבטוחה. בה כולם הולכים, מבלי לרצות לדעת מעבר. אך אני לא יודעת מתי תפקידי בעולם יסתיים.

מכריחים אותי להישאר בקרקע שלא פורייה בשבילי. אבל אני עץ אחר, אני לא עץ שניזון מהדברים שהעצים האחרים ניזונים ממנו. אני ניזונה מחופש, מהשראה, אני לא צריכה יותר מדי אהבה בכדי לגרום לי לפרוח. אני מבטיחה שאם אהיה במקום בו הלב שלי נמצא, ניצנים יפרחו מהענפים שלי. כשאני נמצאת עכשיו בשדה הזה, אני נרקבת. אני מתייבשת ונהיית עייפה.

אני נחסמת, נהיית חסרת כול, אני מנסה לברוח, אך איך יכול העץ לברוח למעט גדילת ענפיו?

יומן קורונה/Aimee

30.3.2020, אשדוד.

בוקר טוב. ישנתי הלילה מצוין ומספיק שעות. התעוררתי עם שיר בלב. אני אוהבת את תקופת יום ההולדת שלי. זה באביב, ומתחיל להיות חם, ואני אוהבת קיץ. אביב זאת תקופת ההתעוררות שלי. גם הגעגועים גדלים.

לנוף, לפרחים, לשמש הנעימה המבצבצת בין העננים האחרונים של החורף. השנה יותר מכול אני מתגעגעת למשפחתי המורחבת, שבשלה עברתי לאשדוד. והנה הם 200 מטר ממני, ואני לא יכולה לראותם, אלא רק לשמוע.

אבל היום אני יודעת יותר מכול שחשוב לשמור על ההוראות ולהישמר כדי שאוכל לראות את הנכדה האהובה והבן וכלתי היקרים בבוא הזמן.
רגשות של שמחה ופריחה מעצימים אותי. כמה אני מתגעגעת לפרחים חיים.

באשקלון הייתי מחובקת בפרחים בגינתי הפרטית. עם בואי לאשדוד מצאתי מוכר חמוד בכניסה לסימול, וממנו תמיד רכשתי או רכשו עבורי פרחים.
כולם יודעים שיש לי אהבה לפרחים וכרטיסי ברכה אמיתיים. אני שומרת את כולם. גם את כלתי לימדתי שזה מה שאני אוהבת. עכשיו אני לא מעוניינת להכניס פרחים הביתה כי אולי הם נגועים.

מצחיק, היום אני מלאת תקווה, בעוד אמש הייתי קצת שפופה. שינה טובה עושה רבות. יש לי שמחה בלב. אין כמו חודש אפריל, חודש ניסן…

יומן קורונה/ אלכסנדרה ק.

הסגר הזה קשה לכולם, אין אחד שלא סובל. כולנו באותו מצב. מצב של חוסר ודאות, לא נעים ולא קל. מנסים לשמור על שפיות. מנסה ליצור שגרה. מזל שהילדים אוהבים לישון עד מאוחר. לפחות הם פיתחו לעצמם מנגנון הגנה, אני מקנאה.

חייבת להיות חזקה למען עצמי, למענם, למען המשפחה. חייבת להודות שאני מתפקדת טוב ביחס למצב. בבוקר פותחת את היום עם דייסת הקוואקר האהובה. עד הצהרים נחה… פשוט נחה. מחכה שהילדים יתעוררו ונתחיל את היום.

יום יפה היום, מתגעגעת לטיול בחוף הים, לדרוך על החול, לשמוע את הגלים מתנפצים על כפות הרגלים. מתגעגעת לחיפוש צדפים מעניינים, לגעת בחול הרטוב ולריח אוויר הצח.

מרגישה רגעים של משבר. זה חייב לחלוף מהר, ומתי איש לא יודע. מנסה לזהות קושי, איפה זה שוכן. רציתי לכתוב שם במשחק, אבל אין פה משחק, זו מציאות שנכפתה לא רק עליי, אלא על כולם. לא אישית. אולי למישהו יש תועלת מהמצב, מישהו נהנה להפחיד אותנו, מישהו אוהב לשחק בפחד האנושי. אדם מפוחד נכנע מהר, הוא מוכן לעשות הרבה רק שיהיה לו שקט.

אני חייבת להיות חזקה. חייבת להאמין בעצמי, לפרגן לעצמי, להאמין שאני אדם טוב. אני תותחית, אני חכמה ומוכשרת. יש לי מספיק ידע וניסיון, ואני כן מסוגלת להיות בשליטה על מה שנעשה בעבודה. העבודה נותנת לי תחושה של חיוניות. מישהו צריך אותי, מישהו זקוק לידע שלי, לניסיון שלי. היום זה השתנה, היום נשארים בבית לשמור על החיים, זה הצורך, בעידן קורונה זו המהות. פשוט להישאר בבית, להישאר בחיים.

כן, מקווה שכל זה ייגמר מהר, ובמהרה נחזור לשיגרה. מתחילה להרגיש מתח, הבן שלי מתעטש עם נזלת. זה מעצבן, מתסכל שהוא לא מקשיב. כמה פעמים אני יכולה להגיד לו לא לדרוך יחף על הרצפה? למה הוא כזה עקשן? נתתי לו סירופ לנזלת. הראש מחשב מסלול איך כמה שיותר מהר להתפטר מנזלת. לא לעניין עכשיו, אימא גרה איתנו, היא בגיל – לא חשוב, לא צעירה. גם הבן השני מנוזל, גם הוא חושב שיכול להסתובב בבית לא לבוש בהתאם. לא מבינה, רואים שמש בחוץ, בבית קר.

אני נכנסת ללחץ, כנראה שכל דבר מלחיץ אותי. לא עומדת בזה.

יושבים לארוחת בוקר. אני לא מצליחה להתאפק. מתפרצת מתסכול. למה הם לא מקשיבים לי? למה הם לא מבינים את גודל העניין? למה הם לא לוקחים ברצינות את מה שקורה בעולם? נרגעת אחרי דקה. ממשיכים בארוחה שקט בשולחן. יותר מאוחר מארגנת את השולחן.
שוטפת כלים, עדיין לא מרגישה רגועה. יוצאת לסיבוב, להירגע.

שמש חמימה אבל רוח קרה. עוברת במכולת לקנות כמה מצרכים להכנת ארוחת צהריים.

אין לי חשק לכלום. מה שבא לי לעשות זה רק לשכב על הספה. הילד מבקש שנכין עוגת שוקולד מחר, אין בעיה, ודווקא ברגע הזה התחשק לי להביא עוגה פשוטה בלי שום קשר למחר.

מזמינה את הבן לבוא איתי, וגם זה נגמר בפיצוץ. תחושה של תסכול ממלאת אותי. למה גם כשאני רוצה לעשות משהו כיפי, זה יוצא לי מהאף? חייבת לשנות גישה.

בסוף הוא מצטרף אליי במהלך ההליכה, מתנצל ואומר שזה לא עושה לו טוב כשאנחנו רבים. אני מבליגה, בוחרת לא לענות, רק מקשיבה. ההתנצלות עוד תגיע, אני בטוחה (לא טעיתי. יותר מאוחר זה הגיע). מגיעה הביתה. מתחילה להכין ארוחת צהריים פשוטה, כדורי עוף עם ירקות עם תיבול עדין וקל, משהו שכולנו אוהבים, אבל משום מה זה לא יוצא כמו שחשבתי. שום דבר לא טעים לי. אני מתוסכלת, משהו חייב להשתנות.

בינתיים אני יוצרת קשר עם מנהלת מועדון הגיל השלישי, כדי להבין אם היא צריכה עזרה או מתנדבים. מסתבר שיש צורך בשלושה מתנדבים ליום שלישי לחלוקת מזון מדלת לדלת, בבית דיור מוגן. מגייסת מתנדבים ובעזרת חברים מגיעה לעוד אנשים טובים. זה כיף.

שעת ערב. אימא מתעקשת לראות חדשות. מחכים להצהרה של ביבי.

הבן מתפרק ובוכה. כבר לא יכול לראות ולשמוע את כל הזוועה. זה לא עוזר להרגיע ולומר שיתעלם. הוא פשוט לא מסוגל.

בין כל הטירוף הזה בצהריים הייתה לי הפוגה. יצאתי החוצה. אני יודעת שאסור, אבל די. לא יכולה, חייבת לנשום אוויר, להתחבר לטבע, לשמוע ציפורים, לשאוף אוויר. רק כאן אני נזכרת כמה אני אוהבת את עצמי.

 

בונקר/ג'סמין גריי

נראה ככספת אטומה עם מנעול
בצבע אפור,
עשוי ממתכת
בגודל שני מטר-
הבונקר.

כל רגשותיי העזים:
כעס, עצב, תסכול, חוסר אונים
נעולים בתוך בונקר.
רגשותיי מוגנים
אין פרצי בכי, אין צעקה,
יש רק בונקר.

מתנהלת בדירתי מבלי רגשות.

כל רגשותיי
מונחים
בכספת הבונקר,
שתיפתח
בבוא העת.

Jessie

צילום: ingimage

הרהורים נוספים למגירה/ נעם גדז'אן

מסתובבת, מסתחררת, לא מוצאת את המקום הנוח עבורי. אני מנסה בכל פעם פינה אחרת זווית שונה. מתנפנפת לי כמו עלה של דאגה, שנושף ברוח מהדאגות שלי.

מה יחשבו עליי אם אני אתנהג באופן מוזר, שונה מהשאר, משהו לא דומה לשאר. כאילו כולם שומעים את המחשבות שלי, את מה שאני מרגישה. הם יודעים זאת על פי איך שאני פועלת, שפת גופי, האנרגיה שאני משדרת, מבט פניי.

הם משום מה מסתכלים לעברי, ואני חשה כאילו חשפו אותי ואני ערומה כולי. גוף ערום מלא בשלטי אזהרות, בשלטי דאגה, ואני כולי מתמלאת בדם, הלב שלי דופק בקצב מהיר, והדם ממשיך לזרום לגופי בכמויות. מפלצת המה יחשבו עליי חזרה לראשי. אני מקצינה כל תגובה שאני עושה, בטעות. אני רק רוצה שהחייזרים האלה יורידו ממני את העיניים.

אני רוצה להיעלם או לפחות למצוא את המקום הבטוח. לכי, שם את תרגישי אהובה, את לרגע לא לבד.
***

נותרו עוד מקומות פנויים לסבב של השבועיים הבאים, אשמח להמשיך להתנדב. אפשר לפנות אליי, סמדר, בטלפון
052-4780426.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר