עבודה בימי קורונה: פרויקט מיוחד – האנשים בחזית

רעיה שרון 

קופאית ראשית בסניף ויקטורי בגן יבנה

אף ששתי בנותיה הקטנות נמצאות בבית, רעיה שרון, 47, עובדת ברשת ויקטורי 18 שנה, ועדיין לא מוותרת על יום עבודה אחד. תוך כדי עבודה היא משתדלת להיות גם אוזן קשבת עבור לקוחות מודאגים ותמיד לתת להם גם סיבה לצחוק בין רגעי החרדה והפחד. את הדרך מהבית שבאשדוד לסניף שבגן יבנה היא עושה ברכבה הפרטי, כדי לא לקחת שום סיכונים מיותרים.

רעיה שרון בסופר

איך התחושה לצאת לעבוד כשהבנות נשארות בבית בהסגר?

“הלב לא במקום כשאתה משאיר ילדים קטנים בבית. אבל בגלל שאני אוהבת את העבודה, אני באה. תמיד צריכים אותנו. אני גם אוהבת את העבודה שלי מאוד וממש לא רוצה חופש. אבל אם לא אנחנו נעשה את זה, אז מי?”

את מרגישה שזו שליחות?

“כן, בטח. גם רוב הלקוחות פה מכירים אותי וסומכים עליי ואפשר לומר אוהבים אותי, אז כן, מאוד חשוב לי להיות פה”.

ואין פחד, להידבק?

“אם שומרים על כל האמצעים ועל ההיגיינה, אני מאמינה שאין שום סיבה שנידבק. אנחנו שמים כפפות, מחטאים הכול, לובשים מסכות. מנקים כל הזמן את העמדות שלנו”.

איך ההתנהלות בסניף עצמו? יש עומסים?

“יש עומס. אנשים מגיעים מתוחים ולחוצים, אבל אנחנו פה בשביל להרגיע אותם”.

איך את עושה את זה?

“קודם כול מחייכת. לפעמים צוחקת איתם, לפעמים מתבדחת בקטנה, והם זורמים כי מכירים אותי. ממני הם יוצאים עם חיוך ורגועים”.

יגאל בן כליפה 

בקר ראשי מכולות בנמל אשדוד

יגאל בן כליפה החל כסוור בנמל אשדוד וכיום הוא בקר ראשי במחלקת מכולות. הוא בן 50 ומחצית שנותיו עובד בנמל. נשוי ואב לשלושה, תושב אשדוד.

יגאל בן כליפה. צילום: יח"צ נמל אשדוד

“בימים האחרונים מתקשרים הרבה עמילי מכס ויבואנים שמודאגים לגבי הסחורות שלהם”, הוא מספר, בעיקר "אוכל, אם זה דגים טריים, פירות ודברים נוספים, שמוחזק במכולות עם קירור וחייב להגיע תוך שעות לרשתות השיווק”. 

אתה עובד עם אמצעי מיגון?

“הנמל השקיע המון בנושא הזה, ויש הקפדה מלאה על הכללים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע למצב שיהיה פה מישהו חולה, זה עלול יהיה ליצור בעיה רצינית, ואנחנו לא שם. הבריאות שלנו משפיעה על המשק הישראלי”.

יש חשש להידבקות מאנשי צוות על אניות או גם ממגע עם משטחים?

“כן, ולכן העובדים מקבלים כפפות, מסכות וג’ל חיטוי. אנחנו מאפשרים כניסה של מטענים מכל הארצות, אבל ההנחיה היא שעובדי הנמל פורקים את הסחורות בלי שום מגע עם הימאים. הם נכנסים לתאים עד שאנחנו לא מסיימים”.

מההתרשמות שלך התפוקה נפגעה?

“אם נרגיש את זה, אז זה יקרה עוד שבוע-שבועיים. בגדול, אין ירידה בתפוקות לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה, וההתייצבות של עובדי הנמל ראויה לשבח”.

מה אומרים במשפחות?

“יש לחץ מצד בני המשפחה לא לעשות משמרות נוספות, אלא לסיים ולחזור הביתה. ואני רצה להגיד שאפו גדול לעובדים שלנו. הם מבינים שההשפעה של נמל אשדוד על המשק היא קריטית. לכן אם תבקר היום בנמל ההבדל היחיד שתראה מזמן של שגרה זה שהעובדים עם כפפות ונשמיות, חוץ מזה הנמל עובד כרגיל”.

מה עם חדר האוכל?

“סגור למעט סנדוויצ’ים, העובדים באים, מקבלים את המנה שלהם והולכים”.

מה אתה אומר על מה שקורה בארץ? מדברים על 20% אבטלה.

“התמזל מזלי שאני עובד במקום כמו נמל אשדוד, אני מעריך ואוהב אותו אהבת נפש. ליבי עם אלה שפוטרו ושהוציאו אותם ממעגל העבודה. לדעתי, מדינת ישראל צריכה לפתור את הבעיה הזאת ומהר. אני לא יודע איך הם יעשו את החג”.

טטיאנה לוקצ'בסקי

סגנית אח אחראי טיפול נמרץ כללי, בי"ח אסותא אשדוד

השבוע תפסנו את טטיאנה (טניה) לוקצ'בסקי מאשדוד כשהיא בביתה, בבידוד, רגע לפני שהיא חוזרת לעבודתה.

מאז פתיחתו של בית החולים באשדוד, לוקצ’בסקי, אחות מוסמכת במקצועה, משמשת בתפקיד סגנית אח אחראי טיפול נמרץ כללי בבית החולים אסותא אשדוד. לפני כן עבדה במשך עשור בטיפול נמרץ באסף הרופא.

טטיאנה לוקצ'בסקי. צילום: אינה בוז'נסקי

היא נולדה בסיביר שבברית המועצות ב-1980. סיימה בית ספר לסיעוד ברוסיה ב-2001 ועלתה לבדה לישראל. בישראל הכירה את מי שהפך לבעלה, גנדי, ויש להם שני ילדים, יגאל, בן 15 וחצי, ואליס, בת 10. לפני כחצי שנה עלו גם הוריה, והם מתגוררים באשדוד גם כן.

“היינו בחופשה בגאורגיה, ויום לפני שחזרנו הודיעו שכל מי שחוזר מכל מקום בחו”ל חייב להיכנס לבידוד, ולכן אנחנו בבית”, היא מספרת.

“אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, תמיד רציתי להיות אחות טיפול נמרץ כללי, נמשכתי לאקשן, ובכל משמרת אני לומדת משהו חדש. כל יום בעבודה שונה מקודמו”, היא אומרת. “אנשי הצוות שלנו בטיפול נמרץ הם מדהימים בכל המובנים, מקצוענים ויודעים לפעול במצבים הכי קשים, אנשים עם המון ידע ולב ענק. עם צוותים כאלה אנחנו ננצח בלי שום ספק”.

את כבר רוצה לחזור לעבודה?

“בטח, אמנם אני עושה חלק מהעבודה שלי מהבית, למשל סידור עבודה במחלקה וסגירה של פנצ’רים, אבל אני רוצה להיות חיונית ולחזור”.

יש עובדים שנדבקו בקורונה?

“לא שידוע לי, אבל יש כאלה שנמצאים בבידוד, בעיקר שחזרו מחו”ל”.

ואת לא מפחדת להידבק?

“אני יודעת לאן אני חוזרת, ויש אמצעי מיגון. יש הנחיה לצוות להסתובב עם מסכות בבית החולים”.

יש דיווחים מבתי חולים בארץ על מחסור בציוד מיגון.

“אצלנו לא שמעתי שיש מחסור”.

במה שונה העבודה בבית החולים כיום מאשר בימי שגרה?

“סביר להניח שהעבודה תלך ותגדל ושנצטרך לקבל החלטות הרבה יותר מהר. אני לא יודעת כמה חולים עוד נקבל וכמה המגפה עוד תתפשט. בטיפול נמרץ יש לנו 10 מיטות, והתפוסה משתנה. ברגע זה, למשל, חמש מיטות תפוסות. הדברים מאוד דינמיים. תראה, בטיפול נמרץ הכללי אין כרגע חולי קורונה, מאשפזים אותם במחלקת התפרצות, אבל אנחנו שולחים צוות טיפול נמרץ לעבוד שם יחד לצד צוותים ממחלקות נוספות בבית החולים”.

הילדים שלך רוצים ללכת בדרכך?

“הבן שלי כן, אני לא חושבת שזה מקצוע רע, להפך. הילדה עוד קטנה”.

איך אתם שומרים על קשר עם ההורים?

“אנחנו כל הזמן בקשר בטלפון ובוואטסאפ, לפעמים הם מניחים לנו משהו על הדלת. אני מתייחסת למצב ברצינות, אם חס וחלילה נהיה חולים, בחיים לא הייתי לוקחת אחריות על עצמי להדביק מישהו”.

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

בן לוי

קצין סיור ומפקד יחידה בתחנת המשטרה באשדוד

מפקח בן לוי. צילום: דוברות המשטרה

 מפקח בן לוי נמצא בשטח ובחיכוך מתמיד, פשוטו כמשמעו, עם האזרחים. כך גם השוטרים בתחנת אשדוד, שעליהם הוא מפקד. הוא בן 29, מתגורר באשקלון, נשוי ואב לילדה.

העבודה עכשיו שונה מבזמנים רגילים?

“כן, הימים האלה מאוד מאוד שונים. בימים רגילים אנחנו מתעסקים יותר באירועי סדר ציבורי, לדוגמה קטטות במועדונים ופאבים. היום זה לא קיים. עכשיו הרחוב הרבה יותר שקט, אבל כשקורה משהו, הוא יכול להפוך תוך זמן מאוד קצר לאירוע משמעותי ובולט”.

למשל?

“לכל אירוע, מהקל אל הכבד, אנחנו צריכים לגשת במשנה זהירות. יש לי נורית אזהרה מול העיניים”.

שמה, שאתם יכולים להידבק?

“חד משמעית. אנחנו נלחמים היום מול אויב בלתי נראה, ואם לא ניזהר, אנחנו עלולים להשפיע בצורה שלילית על חיי התושבים. אם לצורך העניין נמצא את עצמנו בסוף עם תחנה שכולם נדבקים ונכנסים לבידוד, זה יכול להשליך על תפקוד המשטרה, ואנחנו גם צריכים לשמור על עצמנו.

“אנחנו חייבים לעשות הערכת מצב לקראת כל אירוע. יש כאלה שהיינו צריכים לעלות על מסכה. ביום שישי שוטרים שלנו עלו על חליפה ועשו ביקורי בית כדי לבדוק שאנשים בבידוד. היה גם אירוע של הקמת רעש, שבמהלכו שוטר גילה שיש שם בחור שאמור להימצא בבידוד. הוא קיבל קנס של 5,000 שקל וחזר הביתה".

יש מקרים ששוטרים פחות ירצו לבצע עיכובים ומעצרים מתוך חשש מהידבקות?

“מי שמכיר את המשטרה מקרוב יכול לדעת שזה אחד הצדדים היותר יפים שלה – כשיש משימה לבצע, לא רואים ממטר. השוטרים אמיצים ברמות שאי אפשר לתאר. יש חששות, זה נכון וזה טבעי, אבל אנחנו חותרים למגע, זאת העבודה שלנו, וכשצריך גם מבצעים מעצרים”.

אשתך מודאגת?

“כן. כשאני נכנס הביתה, אני מקפיד להתקלח, להחליף בגדים ורק אז מחבק את הילדה”.

יש שוטרים שביקשו לעבור לתפקידי מטה?

“בדיוק הפוך”.

יצא לכם לאכוף התקהלויות אסורות?

“בטח. גם בתוך בית כנסת ובפארקים. יש לנו עכשיו כלי של אכיפה. עד היום לא נתקלנו באירוע שבאנו לפזר אנשים וסירבו להתפנות”.

 יוני וקנין

מנהלן במקיף ו', משתתף במבצע חלוקת מזון של עיריית אשדוד

ביום-יום יוני וקנין, בן 45, עובד עיריית אשדוד, הוא מנהלן בתיכון מקיף ו’. גר בעיר עם אשתו וארבעת ילדיהם. אף שכעת בית הספר עומד ריק מתלמידים והמורים כבר חדלו ללמד, יוני עדין מגיע לבית הספר לפעמים.

מימין: רן גאבר אב הבית במקיף ו' ויוני וקנין

כחלק ממבצע חלוקת המזון שקידמה עיריית אשדוד בימים האחרונים יוני מגיע לארוז את החבילות. הן מועברות באמצעות מתנדבים נוספים לבתי קשישים שנתונים בימים אלה בבדידות רבה.  

“ביום ראשון האחרון קיבלנו 350 מנות לקשישים בעיר”, הוא מתאר. “היום, שלישי, קיבלנו עוד 500 מנות לחלק לקשישים. אנחנו מקבלים את המנות אל בית הספר, פה אנחנו אורזים אותן. לאחר מכן מגיעים עוד מתנדבים, חלקם עובדי עירייה, חלקם ממקומות אחרים, ויחד אנחנו מחלקים את המשלוחים לבתים. התפקיד שלי הוא לקבל את כל הסחורות ולארוז בקרטונים לפי המקבצים. איתי עובד גם אב  הבית של בית הספר ועוד שני אנשי אחזקה”.

אין לכם חשש להסתובב כך?

מה פתאום, אנחנו מרגישים תחושת שליחות, עושים את זה בשביל עם ישראל באהבה גדולה".

ודאגה שתידבק או תדביק קרובים אליך?

לא. אני שומר על הכללים, משתמש באלכוג’ל כל פעם שאני מחליף כפפות או נכנס לרכב. כשאני מגיע הביתה אני ישר מוריד את הבגדים ונכנס להתקלח”. 

יצא לך להגיע לבית של אזרח קשיש בעצמך?

“כן, הגעתי לבית של קשישה שלקח לה זמן רב להגיע לדלת, כשהיא נעזרת בהליכון. כשהיא הגיעה ופתחה לי את הדלת, היא ממש שמחה והיה לה אור בעיניים. עזבה את ההליכון ורצתה לחבק אותי. אמרתי לה: ‘גברת, תודה רבה, זה בשבילך שיהיה לך’. אנשים מאוד מאוד שמחים לקבל את  זה. אלו אנשים שאף אחד לא מגיע אליהם, והם לגמרי סגורים בבית”.

דורית שוקרון

דוורית ברובע י"א, אשדוד

היא עובדת בדואר ישראל כבר 28 שנים, כולל בימי מלחמות והסלמות, וגם בימים אלה מסתובבת ברחובות ומביאה את המכתבים והחבילות עד אליכם.

קבלו את דורית שוקרון, בת 47, תושבת אשדוד, שמחלקת דואר ברובע י”א, ברחובות נחל שניר, כנרת, כנען, מצדה, נחל לכיש וכינור.

דורית שוקרון בפעולה

העבודה בימים אלה שונה מבימים רגילים?

“מרבית הלקוחות נמצאים בבית גם בשעות היום, ולעיתים אנו הדוורים הם הדמות היחידה שמגיעה אליהם. זה מאוד רלוונטי לקשישים, שלא נפגשים כעת עם בני משפחתם, וכך אפשר לוודא שהכול בסדר עם מישהו בצד השני של הדלת. אנחנו עובדים במשנה זהירות ומוסרים דברי דואר רשום וחבילות לנמענים בבתיהם, אך לא ישירות לידיהם. אני מקישה על הדלת וממתינה שהנמען ישיב לי, אני מודיעה לו שיש עבורו דבר דואר שאני משאירה בדלת ביתו ומצלמת את דבר הדואר שהנחתי כאסמכתא למסירה. רוב האנשים מודים לי מאוד ושמחים על כך”.

את מרגישה חשובה יותר ומועילה יותר כעובדת חיונית?

“אני בהחלט מרגישה חיונית. גם בימים שלקוחות שוהים בבית, הם מצפים לקבל את דברי הדואר שלהם ושמחים כאשר אני מגיעה כדי למסור אותם”.

את לא חוששת להידבק בזמן העבודה?

“החשש קיים בכל מקום, אבל זאת העבודה שלי ואני אוהבת אותה ומבינה את חשיבותה דווקא עכשיו, כשאנשים יושבים בבית, מזמינים חבילות ומצפים לקבל אותן או דברי דואר רשום ששלחו להם”.

מה עם המשפחה?

“יש לי שני בנים, אורי בן 14 והראל בן 11. בתקופה הנוכחית גם הם יושבים בבית ועד לא מזמן למדו במסגרת למידה מרחוק. היום הם מרשים לעצמם להתעורר מאוחר יותר, ואז אורי מכין ארוחת בוקר ובעיקר משחקים. הם מבינים שהעבודה שלי חיונית, וגאים בי מאוד על העבודה שאני עושה”.

מוטי ביטון 

מפקד משמרת בתחנת כיבוי אש באשדוד

להב מוטי ביטון, בן 37, גר באשקלון, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, שעכשיו כמו כל ילדי ישראל יושבים בבית ומחפשים תעסוקה. במערך הכיבוי מוטי עובד כבר מעל 12 שנים.

להב מוטי ביטון. צילום: אסף ליבוביץ'

לטענתו, על אף ההיסטריה הגוברת סביב וירוס הקורונה, התפקיד של לוחמי האש לא השתנה במיוחד.  “כל התפקיד שלנו הוא בחירום, אז זה לא משנה באיזו הסלמה מדובר, בין אם זה הקורונה או מלחמה, אנחנו חיים את החירום ורגילים לזה”, מסביר ביטון. “מה שכן השתנה זאת כמובן ההתייחסות לנגיף.

“אנחנו נזהרים מאוד, והחיים בתחנה נראים אחרת. התחנה עוברת חיטוי פעמיים-שלוש ביום, אין ימי קהילה, אזרחים לא יכולים להגיע, ואנחנו גם לא יכולים לבקר בתחנה בזמן הפנוי שלנו. אין כבר את הבוקר טוב הרגיל שיש לנו בין החלפת משמרות, רק כיף באוויר וממשיכים".

ומה אתה עושה בזמן שאתה לא עובד?

“ב-48 שעות המנוחה אני ואשתי מנסים לא לצאת מהבית. אני בבית עם הילדים בהסגר, מנסים למצות מהמשחקים, הטלוויזיה והיצירות את מה שרק אפשר.”

אין לך חשש להידבק ממישהו ולהמשיך להפיץ את הווירוס, גם למשפחה?

“לא, אנחנו מאוד שומרים על עצמנו. לא מסתובבים סתם, אלא רק כשמחויבים לכך. רוב הפעילות היא עם מסכות וכפפות. לפעילות בשטח אנחנו יוצאים ממוגנים ומנסים כמה שפחות להיות במגע עם האוכלוסייה, בסופו של דבר אם כבאי יחלה, אין לו תחליף”.

 דוד תורג'מן

מאבטח בתחנת הכוח של חברת חשמל באשדוד

דוד תורג'מן, בן 27, מתגורר ביבנה. הוא התחיל לעבוד כמאבטח בתחנת הכוח באשדוד רק לפני חודש. תקופה לפני כן עבד כמאבטח בנתב”ג ואף שירת כלוחם ביחידת גולני בזמן שירותו בצה”ל. אבל התפקיד החדש עדיין מציב בפניו אתגרים, שבדיוק כמו כולנו, לא נאלץ להתמודד עמם בעבר.

“הפכנו להיות מאחראים על הביטחון לאחראים על הבריאות”, הוא מספר, “אנחנו עומדים בעמדת השמירה שמונה שעות, כל הזמן לבושים ציוד מגן מלא: חלוקים, משקפי מגן, ונישמיות (מסכות), כמו אלו שמשמשים את הרופאים בבתי החולים. לאור ההגבלות שנכנסו לאחרונה, התחלנו למדוד חום לכל מי שנכנס למתקן, חום מעל 37.8 מעלות לא רשאי להיכנס. כרגע המשמרות שלנו פועלות על מתכונת חירום, כך שמבחינת עובדים גם מגיעים הרבה פחות, כל מי שיכול עובד מהבית”, מציין תורג’מן.

דוד תורג'מן. צילום: אסף ליבוביץ'

אתה מפחד?

“אני מאוד דואג. אנחנו צריכים לבדוק באופן קבוע את כולם, להיות בטוחים שכולם בריאים ושלמים. מדובר בסופו של דבר במתקן של חברת חשמל, היא עוזרת לנו לייצר חשמל לכלל האוכלוסייה. במידה וזה ישבות ולא יהיו עובדים, מי יספק את החשמל? אז צריך לדאוג גם לביטחון שלהם וגם לבריאות שלהם”.

ולעצמך אתה דואג? אתה בכל זאת נשאר פעיל בזמן ההסגר.

“כמובן, כל פעם שאני מוריד את הכפפות אני שם אלכוג’ל. את הנישמיות אני מחליף כל שעתיים, אני לא מעז לשחק בזה”.

אילו אתגרים שלא היו לך בשגרה נוצרו עקב המצב החדש?

“בבוקר יש עומס בכניסה למתקן. מגיעים הרבה אנשים ביחד ולבדוק כל אחד ואחד מהם לוקח זמן, אבל אנחנו מנסים ליצור סדר ומסבירים לעובדים שאנחנו עושים את זה בשביל לשמור על הבריאות שלהם ושזה חשוב מעל הכול. אנשים בסך הכול מבינים את זה ולא עושים בעיות”.

מוטי סופר 

מנהל מרכול יינות ביתן באשדוד

מוטי סופר, 57, שמנהל את הסופרמרקט של יינות ביתן בסיטי מספר ש”קודם כול פועלים לפי ההנחיות, שומרים על היגיינה, יש אלכוג’ל בכל עמדה של קופאית, כל העובדים עם כפפות או כיסוי פנים ודואגים גם שהלקוחות ישמרו מרחק אחד מהשני. לפני שבוע כשהייתה בהלה ציבורית של הקניות. היה באמת לחץ רציני בקופות והיו דחיפות. כרגע אנו נותנים לאנשים להיכנס לפי ההנחיות שלכל קופה יש עד ארבעה לקוחות, אבל למזלנו בימים האחרונים אין הרבה לחץ, הפאניקה ירדה והשיגעון פחת”.

אתה עוקב אחר מסלולי ההדבקה שמתפרסמים?

“כן, זה מפחיד. אני קורא על כל דיווח של חולה באשדוד ודואג. אולי הוא נכנס לסניף? אולי הוא היה באזור? יש כל מיני מחשבות. אני אישית משתדל לדאוג לעצמי, שותף ידיים, שומר על מרחק מאנשים. לא נשאר יותר מ-10 דקות ליד לקוח”.

מוטי סופר. צילום: אסף ליבוביץ'

והמשפחה דואגים שאתה יוצא?

“יש לחצים מהמשפחה לכל העובדים פה בסניף, אבל אנחנו בכל זאת באים כי מרגישים שזאת שליחות. אם זה לא אנחנו, מי יהיה? אנחנו חייבים לתת שירות לאנשים שיהיה להם מה לאכול ועושים את זה באהבה. לי יש שני ילדים ושלושה נכדים, אני גם דואג להם מאוד, אבל הם נשארים כרגע בפנים, שומרים על ההסגר.  אני עדיין כן מוגדר בסיכון קל בגלל הגיל, אז יש חששות ופחדים, אבל נחכה שזה יעבור, נקווה שיהיה טוב”.

דניאלה בכש

מתנדבת במד"א ונוטלת דגימות לבדיקות קורונה, בשגרה עובדת בעיריית אשדוד

דניאלה בכש

דניאלה בכש, בת 48, תושבת אשדוד, אם לשתי בנות. בשגרה דניאלה עובדת כעוזרת חשב בעיריית אשדוד, אך התשוקה האמיתית שלה היא מתן עזרה ראשונה. במד”א היא מתנדבת זה שלוש שנים כחובשת ונהגת אמבולנס. 

“אני לגמרי מכורה, וזה לגמרי בדם שלי”, היא מודה, “זה חלום שלי עוד מאז שהייתי נערה בבית הספר”. בימים אלה כחלק מהגיוס הכולל נגד הנגיף היא נוסעת לבתי אנשים החשודים כחולים ולוקחת מהם דגימות לבדיקת מעבדה.

מה גורם לך כמתנדבת לסכן את עצמך ולהתגייס לתפקיד?

“זה חלק מההירתמות שלי והנתינה. אני לא מפחדת. עברנו השתלמויות ולמדנו להתמגן כמו שצריך. אנחנו יודעים אילו פעולות צריך לעשות ובאיזה סדר, ואם שומרים עליהם, אז אנחנו בטוחים ואין לי מה לחשוש. מי שצריך לחשוש זה מי שיוצא החוצה בלי מסכה ומסתובב בין האנשים”.

אבל בנסיעה רגילה לחולה את עוד יכולה להיות חשופה לא?

“במוקד בודקים טוב טוב לפני שאנחנו מגיעים מה מצב החולה, גם לכל מקרה אנחנו מגיעים לפחות עם מסכה”.

וכאן ממוגנת מכף רגל ועד ראש

איך התחושה למלא תפקיד שכזה ברגעים גורליים אלה?

“קודם כול זה סיפוק עצמי גדול, ואני גם נהנית מזה. אני מרגישה שאני נותנת מעצמי בזמן הכי חשוב שאפשר. גם להציל חיים וגם להירתם למערך הלאומי של המלחמה בקורונה”.

את דואגת למשפחה?

“אני דואגת לבנות, אבל יש להן משמעת עצמית, הן לא יוצאות סתם בשביל להסתובב. יהיה נחמד אם בתקופה הזאת אנשים ייקחו את הנושא ברצינות ולא יסתובבו, אני נוהגת ואני רואה הרבה אנשים בחוץ, משחקים ומטיילים, קצת אחריות עצמית לא תזיק”.