חנה מנור עם כמה מהסטודנטים שלה לעברית במסיבת הסיום שערכו לה. צילום פרטי
חנה מנור עם כמה מהסטודנטים שלה לעברית במסיבת הסיום שערכו לה. צילום פרטי

מיליארד ו-400 מיליון סינים לא טועים

במהלך שהות ממושכת במדינה הכי מאוכלסת בעולם מנהלת מקיף א’ באשדוד לשעבר חנה מנור התאהבה בסין ובסינים. היא עוקבת בדאגה אחרי התפשטות מחלת קורונה ונמצאת בקשר עם תושבים מקומיים: “הרחובות ריקים, והם ממעטים להסתובב בחוץ”

פורסם בתאריך: 24.2.20 08:19

“אני מתגעגעת לסין. לחברים ולאנשים, לאורח החיים הבלתי לחוץ, הנעים, הנימוסי והנינוח, לניקיון ששורר בשכונות המגורים ובשווקים ולשירותים שמקבלים התושבים: מזמינים בחצות קנייה בסופר, והמשלוח מגיע בתשע בבוקר. נשרפת נורה בדירה, תוך חמש דקות מגיע עובד תחזוקה בבניין ומחליף אותה”.

כך אומרת חנה מנור, המנהלת לשעבר של מקיף א’ באשדוד (שהיא גם אגב בוגרת שלו), שבגלל נגיף קורונה ביטלה בימים אלה את ביקורה בסין. מנור התאהבה בסין כשעשתה ב-2015 רילוקיישן לבירתה בייג’ין יחד עם בעלה צבי למשך ארבע שנים. זאת בעקבות מינויו של צבי למנהל קבוצת מפעלים בסין בבעלות החברה הסינית אדמה, שרכשה את המפעל אגן כימיקלים באשדוד, שאותו הוא ניהל. כשהם שבו לאשדוד, הוא חזר לנהל את המפעל באשדוד ונוסף לו גם ניהול מפעל מכתשים בבאר שבע, שגם אותו רכשה החברה הסינית.

סין זה לא רק קורונה

“זו הייתה תקופה מיוחדת במינה והתנסות בחיים שונים”, מעידה מנור. “זה הדבר שהייתי מייחלת לעצמי פעם שנייה, ואם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת”.

חנה וצבי מנור בסין. צילום פרטי

חנה וצבי מנור בסין. צילום פרטי

עד לנסיעתם לסין היא, שבזמנו טיילה כמו צעירים אחרים לאחר השירות הצבאי בדרום אמריקה, נרתעה מביקור במזרח הרחוק ולא טיילה לשם מתוך בחירה, ולכן גם לא היו לה ציפיות מסין. דעתה השתנתה לחלוטין, והיא נשבתה בקסמה של המדינה לאחר טיול מכין וממוקד בן שבועיים שעשתה עם בעלה בבייג’ין ובחבל יונאן בדרום סין.

“זו הייתה חוויה צבעונית, ריחנית ויפהפייה לעיניים, לחך ולחושים, והלכתי שבי אחרי סין ושאלתי את עצמי איך לא עשיתי את זה קודם”, היא אומרת.

את אזור חוביי, שבו פרצה מגפת הקורונה ושהעיר הגדולה בו היא ווהאן, עיר תאומה של אשדוד, היא מכירה כי מפעם לפעם הייתה מצטרפת לבעלה בנסיעותיו למפעל במחוז המדובר: “היינו טסים שלוש שעות מבייג’ין לווהאן ונוסעים עוד שעתיים ברכב לג’ינגו, שם נמצא המפעל”.

מנור משוכנעת, מהיכרותה את הסינים, שהם יצליחו לבלום את התפשטות המגפה בארצם. “זו מדינה קומוניסטית, והסינים ממושמעים. אני בקשר עם חברים סינים, והם מקפידים על כל ההנחיות. רובם מושבתים מעבודה, וחלקם של אלה שהם בתפקידי ניהול עובדים מהבית”, היא מספרת.

מה מספרים לך סינים שאת נמצאת איתם בקשר על המצב והאווירה ברחובות?

“הסינים שאני בקשר איתם סומכים על הממשלה שלהם. הם מספרים שהרחובות ריקים, והם ממעטים להסתובב בחוץ שלא לצורך. עד אתמול, שני, הם עבדו מהבית, ואתמול חזרו לעבודה. הושיבו אותם כשהם חובשים מסכות במרחק של מטר זה מזה. חבריי הישראלים לא נשארו בסין וחזרו לארץ. האחרונים שבהם כבר יצאו בסוף השבוע האחרון מההסגר הביתי אליו הכניסו עצמם על פי הוראות משרד הבריאות הישראלי”.

התפרצות הקורונה בעיר ווהאן, עיר תאומה של אשדוד. צילום: _Gemunu Amarasinghe_AP

התפרצות הקורונה בעיר ווהאן, עיר תאומה של אשדוד. צילום: Gemunu Amarasinghe_AP

ומה דעתך על היחס שלנו, הישראלים, לכל מי שנראה סיני בימים אלה?

“זה מפחיד, ואנשים מן הסתם פוחדים. צריך אמנם להיזהר, אך אני לא הייתי נכנסת ללחץ. כמה שהיה לי נעים בסין, אני שמחה שעכשיו אני לא שם”.

פערי תרבות

את ההתנהגות הסינית הטיפוסית של כיבוד החוק וביצוע מדויק של ההנחיות פגשה מנור כבר בתחילת שהותם בבייג’ין. מאחר שלא הביאה איתה מישראל סכין למטבח היא הלכה לקנות אחד כזה. אחרי שכיתתה את רגליה ולא מצאה בשום חנות סכין גילתה לתדהמתה את הסיבה לכך. באותו השבוע התקיימה בבייג’ין ועידת המפלגה, שאליה הגיעו מנהיגיה מכל רחבי המדינה, והייתה מסיבות מובנות הוראה שלא למכור בבייג’ין סכינים במהלך ימי הוועידה. הסינים קיימו אותה בקפדנות.

הורים שמחפשים שידוך לילדיהם, מציגים את פרטיהם בפארק. צילום: חנה מנור

הורים שמחפשים שידוך לילדיהם, מציגים את פרטיהם בפארק. צילום: חנה מנור

דוגמה נוספת לכיבוד החוק שמביאה מנור היא שבסין מפסיקים ב-16 למרץ את החימום בכל המבנים הציבוריים והפרטיים. “דאגנו, כי שבת קודם לכן ירדה הטמפרטורה מתחת לאפס. ניסיתי לברר איך נוכל בכל זאת להשאיר את החימום, ונאמר לי שאין מצב לנסות ולהתחכם. בתאריך המדובר בבוקר התייצבו הגננים, שלפו צינורות מן האדמה, התחילו להשקות מדשאות, לעדור גומות מסביב לעצים, לתקן את ה’משתלבות’ במדרכות, הוציאו עמודי תאורה למתחם הציבורי, והמסעדות ובתי הקפה הוציאו שולחנות החוצה. המזל היה שממש באותו היום הטמפרטורה התחילה לעלות. התחיל להיות חמים ונעים, ולא היה צורך בחימום. גם הטבע התגייס וציית להוראה. בפארקים הכול לבלב, הדשא התחיל לקבל גוון ירוק, ומצעד האנשים המובילים את המעילים למכבסות היוו הוכחה מוחצת שהאביב הגיע”.

ההיכל הלאומי לאמנויות הבמה בסין. צילום: חנה מנור

ההיכל הלאומי לאמנויות הבמה בסין. צילום: חנה מנור

חג האביב, שבו פורחות המגנוליות ובאוויר נישא ריח יסמין ונקרא גם ראש השנה הסיני, הוא החג הראשון שאליו התוודעו בני הזוג כשעברו להתגורר בבייג’ין. לדברי מנור, מזג האוויר שקיבל את פניהם היה מקפיא ויבש, והטמפרטורות נעו בין 10 ל-2 מעלות. האגמונים והתעלות בפארקים היו קפואים, השלכת יצרה אווירה אפורה קפואה וגם לזיהום האוויר הכבד הייתה תרומה לא מעטה לאפור ששלט בעיר. “הרחובות קושטו בחגיגיות, כמו גם הכניסות לבתים, שם נתלו מחצלות, חבלים אדומים וזרי פרחים. מאחר שהשנה הייתה שנת העז, קישטו גדיים חמודים כל פינה ברחובות, בקניונים ובבתי המלון. לעצים שעמדו בשלכת הוצמדו פרחים מלאכותיים ששיוו להם מראה של שקדיות מהודרות בשלל צבעים. אלפי נוריות צבעוניות שדלקו בלילה על עצים, בגינות ובכניסות לבניינים היו מראה מרהיב”.

את היופי הזה, מספרת מנור, הפרו קולות פיצוץ בעוצמות שונות שנשמעו עם רדת הערב מכל עבר, כי המסורת והחוק מתירים בתקופה זו של הפסטיבל לפוצץ נפצים וזיקוקים, שניתן לקנות בכל קיוסק, בכל פינה ובכל גודל ועוצמה. מאחר שמדובר בחג משפחתי שבו המשפחות מתאחדות לסעודות החג, כולם נסעו למחוז חפצם בכל אמצעי תחבורה אפשרי ביבשה, בים ובאוויר, והתוצאה הייתה ששיירות אין סופיות של מכוניות יצרו פקקי תנועה, שגם בני הזוג, שהתכוונו לנצל את החופשה ולטייל בה, נתקעו בהם במשך שעות.

לבד מסעודת החג, מספרת מנור, הסינים מכינים שקיות בד אדומות קטנות ובהן הם מכניסים מתנות לחג, בדרך כלל כסף, ואותן הם מביאים לבתי הקרובים ומברכים אותם לשנה טובה ומאושרת.

בניין הטלוויזיה שאותו צילמה חנה מנור מחלון דירתה

בניין הטלוויזיה שאותו צילמה חנה מנור מחלון דירתה

החודש נאלצו הסינים “לחגוג” את ראש השנה, שנחשב לחג חשוב, בצל נגיף הקורונה. השנה היא שנת העכברוש, הראשונה במניין המזלות הסיני. הסינים, לדברי מנור, אינם מחבבים את המכרסם המדובר שלו הם מייחסים תכונות של תחמן בהתבסס על אגדה סינית שעל פיה הוא זכה במרוץ לקביעת בעל החיים הראשון בגלגל המזלות בתחמנות. זאת כי רכב על גבו של שור, וממנו ירד כדי שלא יגלו את רמייתו מספיק זמן לפני הגעתו על רגליו שלו לקו הגמר.

“הסינים מתכננים את לידת ילדיהם בשנים שנקראות על שם בעלי חיים יוקרתיים, כמו נחש, דרקון, סוס, קוף וחזיר, שכן הם מייחסים את תכונותיהם של בעלי החיים לבני האדם שנולדו באותה השנה”.

המעבר לבייג’ין הענקית, “שכדי לעבור אותה מצד לצד יש לשריין לפחות שלוש שעות, וזאת כשאין עומסי תנועה חריגים, וזה למעשה כמו לנסוע מאשדוד כמעט עד לאילת”, היה לגמרי לא פשוט.

 

סינית אני מדברת

בהגיעה לסין נאלצה מנור להתנתק מהאינטרנט — מגוגל, מפייסבוק ומוואטסאפ, שאסורים שם לשימוש על פי חוק. הבעיה נפתרה לאחר שרכשו מתקן שעוקף את האיסור ומאפשר חיבור לאינטרנט. עם זאת, הטלפון הסלולרי, שנתון למעקב של השלטונות, שגם מיירטים שיחות, עומד במרכז חיי היום—יום ובאמצעותו בין היתר משלמים אפילו בדוכני האוכל ברחוב.

כניסה לקניון סולנה בביג'ן. צילמה: חנה מנור

כניסה לקניון סולנה בביג'ן. צילמה: חנה מנור

מאחר שלא מסתובבים עם כסף, גם אין אירועי שוד. בשבועות הראשונים, עד שעברו לדירתם, התגוררו בני הזוג במלון. כדי שלא תלך לאיבוד נהגה מנור ללכת עם פתק בארנק שבו היו רשומים בסינית כתובת המלון וכתובות של יעדים אחרים שאליהם הייתה אמורה להגיע.

כדי להשתחרר מתלותה באחרים היא הלכה ללמוד בבית ספר לסינית, לזרים. “כיום אני יודעת לדבר, לכתוב ולקרוא סינית ברמה סבירה של תקשורת יום—יומית”. במשך שנה וחצי היא לימדה עברית באוניברסיטה לשפות בבייג’ין. “הסינים חושבים שהיהודים הם הכי חכמים בעולם ומתים על ישראל ועל העברית”.

בכיתה שלה היתה כמו ביתר הכיתות מצלמה נוסח "האח הגדול", ולמדו בה 16 סטודנטים סינים, שבימים אלה משלימים שנת לימודים נוספת באוניברסיטת חיפה. באוניברסיטה לשפות, שבה לומדים בסדר מופתי כ-20 אלף סטודנטים מאות שפות, גם ביקשו ממנה לתקן תרגום לעברית שנעשה שם לתורתו של קונפוציוס (מגדולי הפילוסופים בסין ובעל השפעה מכרעת על תרבותה ר”י) שמדברת על היות האדם מוסרי ושמה דגש רב על חינוך.

חנה וצבי מנור. צילום פרטי

חנה וצבי מנור. צילום פרטי

“זו הייתה עבודת עומק מרתקת. יש דמיון בין תורת קונפוציוס לבין הפילוסופיה היהודית וערכיה, כמו למשל בנושאי משפחה ודאגה לזולת”, אומרת מנור. ואם בחינוך עסקינן, מנור ביקרה במערכת החינוך והתרשמה מהמשמעת הקפדנית הנהוגה בהם, כולל באוניברסיטאות. “תרבות הילד האחד גרמה להם להשקיע בילדים, שהם בגלל זה פעמים רבות מפונקים. אבל אין מסגרות לילדים עם צרכים מיוחדים, זו בעיה של המשפחה”, היא מציינת.

זמן קצר אחרי שהגיעה לסין החליטה מנור שלא תשב בבית, אלא תנסה דברים. “למזלנו, כשהגענו לסין, מתן וילנאי היה שגריר ישראל בסין. היה חשוב לו שהישראלים שנמצאים בבייג’ין, שכולם גרו פחות או יותר באותו אזור, יהיו מלוכדים, והפכנו לקבוצה של חברים, עד היום. מיד הייתה לנו חבורה ישראלית ומסעדה ישראלית. חברתית היה לנו מצוין”. מנור מחמיאה לקהילה הישראלית של בייג’ין שאימצה וקלטה אותם מיד עם הגעתם ומסרה להם מידע ששימש אותם, בין היתר, לחיי היום—יום ולבילויים. אחרי שחוותה את קבלת הפנים המחבקת ואת סיועה הפכה מנור בעצמה לקולטת של ישראלים חדשים שהגיעו לסין.

“הנשים היו די בראש שלי, ומאחר שהבעלים היו מאוד עסוקים ארגנו לעצמנו טיולים במקומות מרתקים. אלה שכבר חזרו לישראל ממשיכות להיפגש גם בארץ”. במהלך ארבע שנות שהותה בסין, שנקטעו בביקורי מולדת, שהקלו על הגעגועים לילדיה ולנכדיה, שחלקם גם הגיעו לבקר את בני הזוג בבייג’ין, חוותה מנור חוויות רבות שיכולות לפרנס בקלות ספר עב כרס.

“אחת הסטודנטיות שלי הגשימה לי חלום ובאמצעות אימה, מנהלת ערוץ הדוקו, ביקרתי בבניין הטלוויזיה המרכזי המרשים של סין, שניצב מול ביתנו, אותו תכנן הארכיטקט ההולנדי רם קולהאס, ונחשב לאחת מיצירות האדריכלות המיוחדות ביותר בעולם. הוא נקרא גם ‘הפלא הנטוי’ ,כי הוא נראה כמו שני מגדלים שנשענים זה על זה ומחוברים יחד בגשר. הוא בן 44 קומות, גובהו 234 מטר, חלונותיו הם במתכונת של זכוכית מגדלת ויש ממנו תצפית פנורמית על בייג’ין”.

מבנה מרהיב נוסף שנכלל גם הוא בקטגוריית הארכיטקטורה החדשה של הבנייה בסין הוא ההיכל הלאומי לאמנויות הבמה, שיש לו כיפת זכוכית וממוקם במרכזו של אגם מלאכותי. בני הזוג מנור צפו שם בין היתר בהצגות "כפר" ו"הלוויה חורפית" של חנוך לוין, שתורגמו בכתוביות לסינית, בקונצרטים ובאופרות. “הם העלו את ‘גטו’ בסינית, וסובול הגיע לביים אותם”, מספרת מנור. לדברי מנור, תופעה ייחודית לסין מתרחשת בסופי השבוע בפארקים, כאשר הורים מתייצבים בהם ופורשים על הדשא את תמונות ילדיהם, שכידוע אינם ממהרים להתחתן, בתוספת פרטים רלבנטיים, וזאת כדי למצוא להם שידוך.

וישנה גם כמובן הנקודה היהודית. בכמה ביקורים מרגשים שערכו בני הזוג מנור בבית הכנסת "אוהל משה", שהפך למוזיאון היהודי של שנחאי, הם נחשפו לפרקים חשובים בתולדות הקהילה היהודית בעיר. לדברי מנור, יש שם עדויות לקיומם של יהודים בסין במאות ה-15-14. בהמשך התיישבו שם, בעידוד הבריטים, יהודים מעירק כדי לסייע לביסוסם הכלכלי של הבריטים בסין.

המוזיאון מתעד גם את הסיפור המרתק של הישרדותם של כ-30 אלף יהודים מגרמניה ואוסטריה, שהוגלו לסין במלחמת העולם השנייה, סבלו חרפת רעב, מחלות ורדיפות של שלטונות הכיבוש היפניים. למרות זאת, הקהילה התארגנה ובנתה לעצמה חיי תרבות, השתלבה בעבודה, הקימה בית ספר, תזמורת וקבוצות ספורט, בעוד השכנים הסינים מסייעים להם.

התצוגה במוזיאון כוללת גם תמונות מאושוויץ ומתארת את מעשי הרצח של הנאצים כלפי יהודים ובני לאומים אחרים. “היה מרגש לפגוש במוזיאון ישראלים ויהודים מרחבי העולם, שבאו למצוא תמונות של בני משפחתם שחיו בגטו בשנחאי וכן קבוצות של סינים שבאו ללמוד על הנושא”, אומרת מנור. 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר