מורן ניסים עם יומן מסע. צילום גובאני

צילום לנפש

בלי שום הכוונה ותיאום מראש טסה הצלמת האשקלונית מורן ניסים לרומא והחליטה למצוא שם מושאי צילום שיעמדו בקריטריונים: תשוקה בעיניים ואהבה לעיסוקם היום-יומי. היא מצאה בין היתר צייר, דוקטור ואפילו טייס שהתמסרו למצלמה שלה, והיא בתמורה העניקה להם דיוקן מהפנט. כך נראה מסעה של צלמת שרצתה לגלות אנשים וגילתה את עצמה. יומן אישי

פורסם בתאריך: 17.10.19 21:26

“אתה לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס, עד שיהיה לך את האומץ להיפרד ממראה החוף” (כריסטופר קולומבוס)

אני אוהבת לצלם אנשים, בעיקר דיוקנאות אישיים (פורטרטים). אני מאמינה מאוד שדיוקן עוצמתי מלא רגש יכול להיווצר לרוב רק במפגש אינטימי בין הצלם למצולם. כשמתגברים על המבוכה הראשונית, נוצר שיח חופשי ומשותף, ואט אט גם בוטחים בצלם, מתעלמים מהמצלמה והתוצאות מדברות בעד עצמן.

תמיד חלמתי לגלות אנשים, להיות צלמת אנתרופולוגית, חוקרת תרבויות מטעם מגזין ה”נשיונל ג’אוגרפיק” הנחשק, נשלחת לאיים רחוקים ושבטים אבודים לצלם ולסקר בכתבות מרתקות על תרבותם וייחודם.

החלטתי לאתגר את עצמי, להתחיל יחסית קרוב. הרי בשביל לגלות אנשים איני מוכרחה להתרחק יותר מדי.

נסעתי לרומא, לבדי. בעבר ביקרתי בה פעמים רבות כתיירת, בעיקר בשביל האווירה, הנופים והבניינים, אך הפעם החלטתי לחזור רק בשביל האנשים.

מצוידת במזוודה במשקל יתר של כ-30 ק”ג, שברובו ציוד הצילום הטוב ביותר שלי, החלטתי להתמסר לעולם. מסע לגילוי אנשים. לא הייתה לי כל דרישה, לא לתשלום או למאמץ מצדם – הייתי מוכנה להגיע לאן שרק ירצו אם רק יתמסרו. הסרתי את כל המגננות, האגו והאינטרסים. הגעתי במיוחד בשבילם. להכיר, להתחבר ולצלם. לצלם אותם גלויים, כשהם כבר לא זרים. להעניק להם מתנה – דיוקן אישי, מבט שלי על עוצמתם. צילום בלתי נשכח ממפגש אקראי עם צלמת סקרנית.

חיפשתי ברחבי הרשת אנשים עם מכנה משותף: תשוקה בעיניים, אהבה לעיסוקם היום-יומי.

במודעה כללית שפרסמתי ברשת חברתית ציינתי את תאריכי הגעתי ומטרת נסיעתי. ההיענות הייתה דלה, וכך גם היה ביום הגעתי.

הסתובבתי ברחובות העיר עם תרמיל כבד על גבי, חסרת כל השראה וכל רצון לצלם. “מה אני עושה פה?” שאלתי את עצמי שוב ושוב כדי לא להישבר ולהיזכר. הגעתי למטרה מאוד מסוימת. בלי שום ציפיות וללא כל דרישות. מוכנה לכל האכזבות האפשריות. ואז, בדיוק שהחלטתי לפרוש לדירתי, מבטו של רוברטו בשערי הגלריה כבש אותי.

רוברטו, אמן מוכשר, מצייר סוסים בתנועה מהפנטת, מציג עבודותיו בגלריות נחשבות באיטליה וברחבי העולם. ברוברטו מצאתי את שחיפשתי. תשוקה בעיניים, אהבה לעשייה. רוברטו מיד התמסר למצלמה ויחד יצרנו זיכרון משותף, מלא עוצמה ורגש. שנינו לא שיערנו שבהמשך הטיול עוד נהפוך לידידים טובים, חולקים סיפורים מרגשים.

רוטברטו . צילום מורן ניסים

סוס מרוברטו הצייר עם הקדשה אישית

לאחר היכרותי המבורכת עם רוברטו והעלאת התמונות לרשתות החברתיות, העולם חזר לחייך אליי, הכול כבר זרם כפי שתכננתי.
לוקה ביקש להיפגש ואני הסכמתי מיד. ארוחת בוקר משותפת, דבר ראשון על הבוקר! בפגישתנו לוקה החל במחמאות שלא יביישו אף רומנטיקן, אך מהר מאוד נקטע בעדינות רבה. סיפרתי לו על מטרותיי, והוא התחיל להבין שהפך מצייד לניצוד.

לוקה.צילום מורן ניסים

במבוכה שלבסוף הופשרה הוא התמסר למצלמה. סיפר לי על חלומותיו ותכניותיו להפוך את הכדורגל מתחביב לתעסוקה. הכרנו יחד את לוצ’יה, נערה ביישנית ויפיפייה, שסקרנותה כבשה אותנו. לוקה סירב להבין מדוע איני מבקשת תשלום. הסברתי לו שהפעם הצילום נעשה מבחירה. עצם העובדה שהוא סומך עליי בשבילי שווה יותר מכל תמורה.

לוצ'יה.צילום מורן ניסים

 

בצהרי היום פגשתי גם את ג’ובאני, יועץ משפטי שביקש ממני להתלוות אליו לבית הקברות הפרוטסטנטי בעיר. שם, בין הקברים, דיברנו על מיצוי החיים, על הגשמת שאיפות, על דרכים לברוא חלומות והוא אף התוודה. ג’ובאני סיפר לי שנפגש עמי בעיקר מהסיבה שראה בי מישהו שהיה רוצה להיות, אך אינו מאפשר לעצמו. היה לי קשה תחילה להבין את דבריו. הרי אני בדיוק כמוהו, בעלת חלומות שלעיתים נראים בלתי ניתנים להגשמה, אך כשביקשתי לצלם אותו, ראיתי כמה הוא שרוי במבוכה, בעיקר מהסביבה. גבר יפה תואר, בעל השכלה גבוהה, עבודה נחשקת, שנבוך מהסביבה. יחד עם כל קליק במצלמה ניסיתי לנער אותו מהמבוכה. “ואל תשכח, ג’ובאני, אנחנו בבית קברות! אין פה ממי להיפגע!” לאחר שהצטלם ביקש גם הוא לצלם אותי במצלמת פילם ישנה והבטיח לי – העתק ממה שיצא.

ג'ובאני מטייל בין הקברים. צילום מורן ניסים

הכרתי גם את פרנצ’סקו הטייס, שלא נרתע מתנאי מזג האוויר (הרבה בזכות שקניתי לו מטרייה).

פרנצ'סקו הטייס . צילום מורן ניסים

פרנצ'סקו עם המטרייה שקניתי לו. צילום מורן ניסים

בשדה תעופה קטן וריק מאדם נלחמנו באיתני הטבע להעמיד את התאורה. דבקים במטרה הצלחנו במשימה. בעת המפגש פרנצ’סקו שאל אותי רבות על ההיגיון שבמנהגים יהודיים ואף הזמין אותי למסעדה כשרה לאחר הצילומים.

ג’וז, אמנית הולנדית, עם עיניים מלאות תשוקה ליצירה, לאמנות, לנתינה. ג’וז מורה בבית ספר לאמנות המיועד למיעוטי יכולת . בדומה לי, ג’וז מציירת דיוקנאות אישיים לאנשים זרים ואקראיים. ג’וז בידיה העדינות חורטת על נחושת דיוקנאות. יוצרת הדפסים מרהיבים מעוררי הערצה. ג’וז הטמיעה בי להבה עצומה של השראה.

אניטה תלמידה של ג'וז

ג'וז בעבודה צילום מורן ניסים

תלמידתה של ג'וז

ולבסוף, בדיוק כשעייפתי מהמולת העיר, הגיע מרקוס. אגרונום, מטפס עצים מקצועי בעל דוקטורט בייעור, מרפא עצים, מחזיר להם חיים. מרקוס חי מוקף בטבע, מחוץ לעיר. אוהב עצים יותר מאנשים. מרקוס סיפר לי כמה קשה לו לפתח רגשות אהבה עזים. חשתי המון חמלה וצער כלפיו, הרי אהבה היא טעם החיים. יחד עם זאת, השתדלתי להזכיר לעצמי. באתי להעצים, לא לשפוט אחרים.
הודות למרקוס נזכרתי כמה אני אוהבת אנשים. אך גם כמה אהבה אינסופית יש לי לטבע, להאזין למוזיקה שנוצרת בין חורשות העצים.

מרקוס. צילום מורן ניסים

חזרתי הביתה מוצפת רגשות, שיכורה מאהבה לאנושות ועם טעם של עוד. אני יודעת איך להעצים אנשים. המצלמה שלי, שמזמן הפכה לחלק מגופי, מסייעת לי לבטא רגשות עצומים. היכן שאהיה, מתי שארצה.

הנוף היחיד שצילמתי.

אני אוהבת לצלם אנשים.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר