יש גם קבוצה בהתהוות של מתמודדים לשעבר, עדן חזן. צילום: פבל

המסע של עדן חזן: "הייתי אבודה, ממש רגע לפני המוות"

לקח לה לעדן חזן הרבה זמן עד שהגיעה למקום שבו היא שלמה עם עצמה. אחרי הפחדים והתהומות, אחרי שכמעט מתה מאנורקסיה, היא חזרה לחיים, והיום גם מרצה על בעיות אכילה ומנסה לסייע מניסיונה האישי למתמודדים ובני משפחותיהם

פורסם בתאריך: 28.9.19 22:14

מי שרואה את עדן חזן ולא מכיר את סיפור חייה לא ינחש כנראה מה הספיקה לעבור ב—23 שנותיה. היא יפה וחכמה, לכן קצת קשה להבין בהתחלה כשהיא מתארת שנים ארוכות של חוסר ביטחון קיצוני, דימוי עצמי נמוך, חיים של דאגה וחרדה מתמידות, משתקות.

חזן נולדה וגדלה באשדוד, בת למשפחה גדולה וותיקה בעיר. היא בתם הבכורה של אורלי, עובדת עירייה, ואשר, עובד בזק. יש לה שני אחים: עומר, שחקן וחייל בשירות סדיר בצה”ל (“הייתי מרביצה לו כשהוא היה קטן, הוא דרש את זה”, היא צוחקת), ויאיר, תלמיד חטיבת ביניים. המשפחה מתגוררת ברובע הסיטי. היא למדה באמירים ובמקיף ז’.

"לא אהבתי את עצמי"

“הייתי קצת שונה וקצת רגילה. קבעו שאני ילדה מחוננת ושלחו אותי לאולימפיאדות מתמטיקה, ילדה ריאלית, פרפקציוניסטית מאוד מאוד. תמיד דרשתי וציפיתי מעצמי יותר מדי, וקשה, לא מצליח לך, את מלקה את עצמך. בגיל 20 אובחנתי כבעלת קשיי קשב וריכוז, ובדיעבד אני מבינה עד כמה. הייתי גם ילדת טום בוי, גם כדורגל, כדורסל, מה שהיה. אני באה ממשפחה של כדורגלנים אחרי הכול. אלון, אח של אבא שלי, הוא כדורגלן, וגם אבא ודודים שלי שיחקו.

"זו מגפה שגובה קורבנות", עדן חזן. צילום פבל

“אמנם התקבלתי לכיתת מחוננים במקיף ג’, אבל לא רציתי. פחדתי להיות מזוהה עם הגיקים, פחדתי, רק שלא יגידו שאני חנונית. בכללי, מאוד פחדתי מתיוגים. פחדתי ממה שיגידו עליי. בגדול, זו הייתה משמעות חיי”.

בסופו של דבר הלכה ללמוד בכיתה מדעית במקיף ז’. “הייתי נודדת, סוג של חנונית עם טוויסט. תמיד לא ממש שייכת, מרחפת. כיתה ז’ הייתה לי קשה מאוד, לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית. הייתי לבד. במשך השנים ליקטתי לי חברים.

“היו לי הרבה פחדים. פחד מליצור קשרים ולהיפגע, פחד מלהתאכזב, פחד מלהרגיש רע. לכן אני חושבת שהייתי עסוקה הרבה בהימנעות. הייתי אובר-ט’ינקינג, אובר-מודעת, המחשבות מציפות וזה מתיש, זה לוקח המון אנרגיה. הרבה הרבה מחשבות יתר”.

“הייתי גם ביישנית, ובנוסף בגיל 12 החלטתי שאני דתייה, באופן די קיצוני. לא הייתי יוצאת שישי-שבת וכאלה. היום אני לא שם. אני זוכרת שההורים שלי ראו אותי עם מצית בשבת, בגיל 19 נראה לי, וקצת היו בשוק, גם בגלל הדלקת אש בשבת, שזה קטע כזה, טאבו, וגם שהתחלתי לעשן. הכול נפל עליהם בבת אחת. גם האנורקסיה שלי. הם היו מאוד מודאגים. אימא שלי הייתה כל 10 דקות שאני ישנה באה ובודקת לי דופק ולפעמים ישנה איתי”.

ממה שאת יודעת היום, מתי האנורקסיה התחילה אצלך?

“אני יודעת שהפרעה התחילה כשהייתי בת 16 בערך. הפרעה של טורדנות מוגברת בראש לגבי אכילה, לגבי משקל, לגבי איך אני נראית”.

מה היה לך לא לאהוב בעצמך?

“הכול. היה לי דימוי גוף נמוך, אין ניתוח שלא רציתי לעשות. אם זה אף, אוזניים, שאיבת שומן, רציתי לעשות גשר, מה לא… בסוף לא עשיתי, לשמחתי. הענשתי את עצמי, מספורט וריצות, עברתי לדברים פחות טובים”.

אבל למה רצית?

“לא חשבתי שאני יפה. בעליל. לא אהבתי את עצמי, ממש לא”.

והיום?

“היום כן, היום כן. פעם הייתי עונה לך מיד ‘לא’. היום אני אוהבת את עצמי גם חיצונית וגם מכל הבחינות”.

מי הכניס לך לראש אז באותם ימים שאת לא מספיק טובה?

“אני, נטו אני, הסתכלתי במראה ולא אהבתי את מה שראיתי. לא רק חיצונית, בכלל. הייתי נורא נורא חסרת ביטחון מגיל מאוד קטן, וזה התגבר בגיל ההתבגרות. הייתי מסתגרת הרבה, נכנסת לחדר וסוגרת את עצמי לבד, מתרחקת מכולם. נראה לי שההורים שלי לא ידעו כיצד להתמודד איתי ולהכיל אותי ואת הצרכים המיוחדים שלי. בגיל 17 אימא הציעה לי ללכת לטיפול. אבל אי אפשר היה להכריח אותי, אני מאוד עקשנית, היום למדתי לתעל את זה גם למקומות טובים. למעשה, רק בזכות זה שהייתי קיצונית ופרפקציוניסטית, דברים שגם הביאו אותי לאותם תהומות, גם הצלחתי לצאת משם”.

והלכת לטיפול?

“אמרתי לאימא שאני אחשוב על זה, אבל לא הלכת,י ומאז לא דיברנו על זה. כשהגעתי לצבא, אחרי כמה חודשים ביקשתי להגיע לקב”ן. שירתּי במשטרה צבאית ומאוד לא אהבתי, הרגשתי שאני לא משתלבת. לא הרגשתי מספיק יפה וגם הרגשתי שהסביבה שטחית. הייתי מורדת, לא הסכמתי לתת תלונות לחיילים. הייתי אמורה ללכת לעתודה בכלל וכבר התקבלתי, למשפטים וכלכלה, אבל ויתרתי”.

לספר כדי לעזור לאחרים, חזן. צילום: פבל

אז היה לך קשה בצבא.

“כן, גם הרגשתי לא טוב, היה לי חיידק בקיבה וסבלתי מכאבי בטן קשים, צריבות ובחילות כמעט כל הזמן, והבאסה הנוספת היא שלא מאמינים לך וחושבים שאת מעמידה פנים. הייתי מאוכזבת מעצמי”.

רגע, מה היה אצל הקב”ן?

“זאת הייתה פעם ראשונה שלי בטיפול פסיכולוגי. זאת הייתה אישה, אמרתי לה שמאוד לא טוב לי. בכיתי את חיי, ממש התפרקתי, אבל זה היה משחרר. זאת גם הייתה פעם ראשונה שאמרתי למישהו שאני חושבת שיש לי הפרעות אכילה, זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה למישהו, פעם ראשונה שהוצאתי את זה מהפה.

“משם שלחו אותי לקב”ן פסיכיאטר ששאל אותי מה אני רוצה, ושאני כנראה סובלת מדיכאון קליני, יש כדור כזה וכזה, קחי מרשם. ולא הסכמתי וגם לא חזרתי אליו. העבירו אותי לבסיס אחר, הפכתי לרל”שית במצ”ח, הרגשתי שהסביבה יותר איכותית. דווקא כשהיה נראה שהעניינים מתחילים להסתדר, התגלתה לי בעיה בגב, בלט וגם ציסטה, כנראה מהלחץ. אמנם מלצרתי מלא, במסעדות ואולמות, אבל יש להניח שלא משם הגיעו הכאבים בגב. במבט לאחור סחבתי על הכתפיים והגב משא כבד”.

מבולמיה לאנורקסיה

באותו זמן בערך, מעידה עדן, גילתה את מה שהיא מכנה "עולם הקלוריות". “בתיכון, ואת זה לא סיפרתי עד היום, הייתה לי בולמיה. גם עכשיו קשה לי לדבר על זה. זה מביך. את אוכלת ומקיאה. זה היה סבל הכי גדול. מקיאים וממשיכים את היום כרגיל, לכאורה. יש משהו כאילו מנרמל בהקאות, ואני מה זה חוששת שילדה שתקרא את זה תחשוב שזאת השיטה. לא! זה שובר אותך נפשית! זה פוצע את הקיבה, זה לא טוב. בשלב מסוים את מאבדת את השליטה וההקאה הופכת ללא רצונית וזה עוד יותר מפחיד. התמכרתי. מתמכרים לזה יותר מסמים, והסתרתי את זה מכולם. להקיא זה לא דבר שהוא נעים, וכשאת גורמת לעצמך להקיא זה כואב, ועם זאת יש אשליה של שליטה”.

ואיך יצאת משם?

“דרך הבריחה לאנורקסיה”.

אלה שני קטבים או שני צדדים של אותו מטבע?

“לגמרי. הפרעות אכילה היא סקאלה רחבה. לרוב מי שמתמודד עם הפרעות אכילה זה שילוב של בולמיה, אנורקסיה, אכילה כפייתית ורגשית ומה שביניהם”.

לחזן יש דעה מוצקה על הקשר שבין מיניות להפרעות אכילה. “ברגע שילדה הופכת לאישה, יש גם הרבה תגובות מהסביבה וגם היא בעצמה מביטה על עצמה אחרת. מתחילים לפחד עלייך ולהיזהר עלייך, ואת מרגישה שאת צריכה לטשטש את החלקים הנשיים שבך. יש המון מסרים, ישירים לגמרי. השבוע למשל היה לנו ויכוח במשפחה על איך בחורות צריכות להתלבש, ואם מישהי מתלבשת ככה, אז היא ככה וככה, ואני רתחתי. לא רק כי זה לא נכון ושופטים בנות על איך שהן מתלבשות, אלא גם כי מאשימים בנות כשהן קורבן.

עדן חזן. צילום פבל

“הנזק שנגרם לנו כבר מאז שאנחנו ילדות שאנחנו צריכות לצמצם, להסתיר ולטשטש את החלקים הנשיים שלנו, הוא בלתי הפיך. לפעמים הדרך היחידה להסתיר היא להוריד את זה, הנראות חוזרת להיות נראות של ילדה. וכמו שנותנים לבנות תחושה שהן טרף, נותנים לבנים תחושה שהם צריכים להיות טורפים כדי להוכיח את הגבריות שלהם”.
במשך השירות הצבאי היא הלכה וירדה במשקל. “אחת הבעיות היא המחמאות. אנשים, לרוב נשים, אומרים לך, ‘איזה יופי את נראית’, ואת חוששת שהמחמאות ייגמרו אם אעלה במשקל, ומתחילה הידרדרות מהירה. היו לי תקופות. ירדתי שבעה קילו, עליתי עשרה ושוב ירדתי וירדתי עוד. בשיא האנורקסיה הגעתי לפחות מ-40 קילו (חזן, יש לציין, מתנשאת לגובה של 173 ס”מ), משקלים שבהם אין כוחות להתמודד. ואני ממש פונה למי שקורא ונמצא במצב של סיכון לא לנסות בכלל להגיע לאותם מקומות, חס וחלילה, זה החיים שלכם. זה מדרון מאוד חלקלק. צריך להדגיש שהפרעות אכילה זה לא רק כשאת עור ועצמות, זה כבר מצב הקיצון, אבל גם כשאתה במשקל תקין אתה יכול לסבול מהפרעות אכילה”.

ניסית לפגוע בעצמך?

“היו מחשבות אובדניות, חשבתי כמה נוראים החיים האלה. במובן מסוים ה'מה יגידו’ הציל אותי. דמיינתי איך אנשים יגידו על ההורים שלי ‘זה אלה שהבת שלהם מתה מאנורקסיה’. לא ניסיתי לפגוע בעצמי נקודתית, אבל כן הגעתי למצב שבו הייתי בתת משקל קיצוני מאוד ואמרו לי שנותרו לי ימים לחיות. אף רופא לא היה מוכן לקחת עליי אחריות. רופא אחד אמר לי שהיה עדיף אם הייתי חולת לוקמיה, כי אז היו לי יותר סיכויים לשרוד.

“אני כן זוכרת שהיה יום גשום מאוד, מבול מטורף, הלכתי לים, הייתי אז בת 19. הייתי צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לעוף ברוח. ישבתי שלוש שעות בגשם זלעפות מול הים. הייתי בטוחה שזהו, זה הסוף. לא הייתה תקווה. אחר כך הבנתי שאבא שלי השגיח עליי מרחוק. אמרתי לעצמי שאם אצליח לשרוד את ההליכה חזרה הביתה, אז אני אשאר בחיים. ושרדתי”.

"אני עדן חזן וכמעט מתתי"

אם נחזור מעט אחורה, בעקבות הבעיה בגב חזן עברה ניתוח, ובצבא החליטו לשחרר אותה. היא לקחה את עצמה וטסה לארה”ב. שם מצבה הלך והחמיר.

“עשיתי להם הפתעה ואחרי כמה חודשים בחו”ל נכנסתי הביתה בערב ליל הסדר. אני פותחת את הדלת, השולחן כבר ערוך. כולם היו בשוק. התחיל בכי מטורף. גם אבא וסבא בכו. הייתי עור ועצמות, שיער ארוך עד הרגליים, שזופה ברמות היסטריות. בנוסף להתמכרות לרזון התמכרתי למכונות שיזוף. ממש הבהלתי אותם. בהתחלה חשבתי שהם בוכים מרוב התרגשות, אבל לא, זה היה מתוך דאגה. הם פתאום הבינו שהבת שלהם חולה”.

אמרת לי שמאוד קל לשטות. למה כוונה?

“גם כשאת שלד, את מחייכת ומנסה לשדר שהכול בסדר, וגם אוכלת פה ושם, ואולי גם אנשים מפחדים מהאמת, אז כן, קל לשטות במחלה הזאת”.

במבט לאחור באמת היה שלב שהיית קרובה למות?

“כן, מדי. היום אני יכולה לומר בפה מלא: אני, עדן חזן, הייתי כפסע מהמוות, כמעט מתתי מאנורקסיה, כן”.

מי הציל אותך?

“מכון שחף והמשפחה שלי. באמת שלא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיהם. אחרי שנשלחתי למחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, ושם התייחסו אליי כאל גופה, החלטתי לקחת את עצמי בידיים והלכתי לשחף, מרכז לטיפול בהפרעות אכילה בתל אביב”.

בין לבין ניסתה חזן להתקבל לסוכנות דוגמנות ולתחרות מלכת היופי. “אחרי שהשתחררתי מהצבא ולפני שטסתי, רציתי להיכנס לאיזושהי סוכנות. קיבלתי תגובות מהסביבה, דגמנתי טיפה בצילומי פנים, ובגיל 19 פניתי לכמה סוכנויות. באחת מהן המנכ”ל ניסה להתחיל איתי ואפילו לא קיבל אותי לריאיון, בסוכנות אחרת הגעתי והובכתי נורא. לא הרגשתי נוח להצטלם, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא קיבלו אותי, והייתי בטוחה שאם ארד במשקל עוד, כן אתקבל. חלמתי שבארה”ב זה כן יצליח לי. מאז זה עבר לי וירד לי מזה”.

אבל נכנסו מודלים חדשים ולא כולן "הרואין שיק".

“נכון, אבל זה מסר כפול. עדיין יש התמכרות לפסאדה מאוד מסוימת ופעם ב… מכניסים דגם קצת אחר. אבל זה בולשיט. צריך לדעתי לעודד את הגוף הבריא, באמצע”.

אז הרומן שלך עם עולם הזוהר הסתיים עוד לפני שהתחיל.

“נכון ואני שמחה על זה. אולי יכולתי להיות שחקנית טובה, למשל, אבל זה לא בשבילי, הפרטיות שלי מאוד חשובה לי. אם הייתה סיבה שעבורה הייתי מוכנה לוותר על חלק מהפרטיות שלי זה כדי לנסות לעזור למי שנמצא במצבים שבהם אני הייתי”.

אחרי שנתיים של לימודי תואר במדעי המחשב במכללת ספיר החליטה להפסיק. “נרשמתי ללימודים כשהייתי בשיא המחלה. בשלב מסוים הבנתי שאמנם זה קל לי, אבל לא מעניין אותי. אמרתי לעצמי ‘אוקיי, את חכמה, את יפה, את לא צריכה לקבל אישורים לזה מהסביבה כל הזמן’”.

באתי לשנות

יש לה חבר, בר בשארי, כבר שנתיים, והם גרים יחד בגן יבנה. “הכרנו בשלהי המחלה. בהתחלה ניסיתי להסתיר את זה ממנו ואפילו קצת לבלף, אבל אחר כך הוא גילה לי שהרגיש במשהו. הוא אמר לי, ‘את חזקה ממש’, וזו הייתה התגובה שהייתי צריכה הכי הרבה. הוא עוזר לי להתאמן על ההרצאות, מגיע איתי וגם משמש איש טכני שלי. עברנו המון יחד. אני חושבת שגיל ההתבגרות שלי בעצם הגיע בגיל 20, והוא עבר בטיל”.

איך באמת החלטת לצאת ולספר את הסיפור שלך?

“אחרי שהבראתי וראיתי שמטרגרים מי שנמצא בהפרעות אכילה ושההתנהלות לא נכונה, סיפרתי למאמנת האישית שפגשתי והחלטתי שצריך לעשות מעשה. הבנתי שזה יכול לעזור לאחרות ואחרים שסובלים מהפרעות אכילה.

התקשרתי למי שהייתה מורה שלי במקיף. היא פעם ראשונה שמעה ממני על הפרעות האכילה שהיו לי, אבל לא נפלה מהכיסא, זה לא לגמרי הפתיע אותה. היא תמיד הבינה אותי ומאוד התלהבה מהרעיון שאעשה הרצאות. מפה לשם התחלתי להרצות באשדוד בכל מיני פורומים”.

עדן חזן. צילום פבל

לפעמים יש לך פחד שתימשכי חזרה לאותו מקום?

“בהתחלה זה היה קיים. אני חושבת שההרצאות שאני מעבירה מחסנות אותי. אני יודעת עד כמה הבור שהייתי בו הוא שחור ועמוק, ואני לא רואה שום סיבה לרצות לחזור לשם. להפך, אני מאוד מפחדת שמשהו יקרה ויחזיר אותי לשם, ואני עובדת על זה, לא להתמודד עם קשיים דרך אכילה או בחוסר אכילה”.

תקני אותי אם אני טועה, במשך תקופות ארוכות החיים שלך סבבו סביב אוכל, משקל, זה היה אישיו, האישיו. היום זה לא אישיו?

“היום זה ממש לא אישיו”.

והיום מה את אוכלת?

“המאכל האהוב עליי זה פסטה ושניצל תירס, אני אוכלת הכול. בטיול בהודו החלטתי להפסיק עם בשר והפכתי  לצמחונית, דגים אני כן אוכלת”.

מה המסר שלך למי שנמצא בקושי ובמצוקה סביב בעיות אכילה?

“לא להתמודד עם קשיים דרך הגוף והאוכל, לא לשנוא את עצמך. וכן לדבר, לשתף, לבקש עזרה. אפשר לעבוד על הראש ולא על הגוף. לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך, צעד צעד, לאט לאט. אפשר להתמודד, אפשר לתקן, אפשר להתקדם”.

האח, עומר חזן,, בהופעה בפארק אשדוד-ים. צילום: שמואל דוד

את מרגישה כמי שהתחילה חיים חדשים?

“לגמרי. כשנכנסתי לשחף, בגיל 19 וחצי, כמעט 20, אז התחילו החיים החדשים שלי. מבחינתי זה יום ההולדת האמיתי שלי. זה היה קשה. שנתיים של טיפול קשה וטראומטי, הייתי בעצם נרקומנית, נרקומנית לזה. יש קריזים קשים, כמו מי שמכור לסם. פיזית זה קשה, פתאום אני צריכה לאכול יותר מאבא שלי, והגוף לא רגיל, יש לך כאבי בטן נוראיים. לדעתי זה יותר קשה מגמילה של מכור לסמים”.

"קיבלתי אותה במתנה"

"עברנו תקופה קשה מנשוא", משתפת אורלי חזן, אימה של עדן. "בשלב מסוים הרופאים אמרו לי, 'את הולכת לאבד את הילדה, היא עומדת למות'. נלחמנו. היו רגעי שבירה, רבים. עדן ניצלה. קיבלתי אותה במתנה".

אורלי, מה המסר שהיית מעבירה להורים?

"להיות עם יד על הדופק ולא להסתמך על מה שהילדים אומרים, ש'הכול בסדר'. לא לעזוב את הילדים, להיות שם איתם, גם אם אתה לוקח איתך רגשות אשם והבית עובר טלטלה חזקה. אבל אסור לאבד תקווה, ועדן? אני גאה בה מאוד".

לאחרונה החלה עדן חזן להיפגש עם עוד בנות שעברו מצבים דומים ועם אימהות שלהן. “זה ממש בהתהוות. ונראה עוד לאן זה יתפתח. אנחנו מלוות בני נוער ואנשים, וזה המקום לציין שהפרעות אכילה לא רק פוגשות בנות ולא רק בגיל ההתבגרות אלא גם בנים וגם בנות ובנים בגילאים שונים”.

עדן, מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?

“לצמוח, ללמוד את עצמי, להוציא את הידע החוצה, לתרום אותו ולעשות שינוי בתודעה, בשיח. לא, אני לא רוצה להיות הגורו של הפרעות אכילה, באמת באמת לא. אני רוצה שהעולם הזה יהיה קצת יותר בריא ונקי מהפרעות אכילה. זו מגפה שגובה קורבנות, מגפה שהולכת ומתפשטת. בכל מקום שאתה מגיע אליו מדברים על אוכל, על קלוריות, על דיאטות, על השמנה, על גילטי פלאז’ר, וכל הדברים האלה יחד עלולים ליצור מדרון חלקלק. השיח הזה הפך להיות אישיו מרכזי”.

איפה נראה אותך עוד חמש או עשר שנים?

“אין לי מושג. החלום שלי עוד מאז שהייתי קטנה זה להרצות בטד, והיום אני יודעת על מה אני רוצה. יש לי חלום להקים מוסד לימודי וטיפולי למי שמתמודדים עם בעיות אכילה. חייבים להסיר את הפחד או להתמודד איתו. אחרת הוא משתק וחוסם אותנו”. 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר