מאז האסון שפקד את משפחתה עמית מור מקפידה לשמור על פרטיות מוחלטת בחייה. הרצח של איתי בעלה היה רגע חשוך, כזה שלא היה קשור לאורח חייהם עם ארבעת ילדיהם, בשום דרך.
כשנדב ורטה, סטודנט אשדודי לתקשורת חזותית בן 25, הציע למור לעשות סרט תיעודי על מה שאירע, היא חשבה שמדובר בסרט על איתי ולאחר לבטים — הסכימה. אבל לאחר המפגש הראשון עם ורטה היא גילתה שהדמות המרכזית בסרט תהיה היא בעצמה.
“כשנפגשנו”, הוא מספר, “עמית קיבלה את הבשורה שאני רוצה לעשות את הסרט עליה, והיא כזה אמרה, ‘לא ידעתי. דע לך שאם הייתי יודעת, לא הייתי מסכימה. אבל בגלל שהכרנו כבר, אני אלך איתך ונעשה את זה’, וזה התחיל להתגלגל והכול קרה טבעי, היה בינינו חיבור מיידי”.
את הסרט “דרך עיניים כחולות” ורטה ביים, צילם וערך. הפקה של אדם אחד. 15 דקות צלולות, קפסולה של זמן שמאגדת בתוכה את סוף השנה הראשונה להירצחו של איתי.
ורטה ומור אכן לא הכירו מעולם, אך לוורטה הייתה היכרות מקדימה עם איתי. “אני מכיר את איתי מהים”, הוא נזכר. “כשאתה ילד ואתה גולש, המבוגרים במים הם ארסים לא קטנים, צועקים ומחפשים אותך, ‘אל תרד בגל ולך תגלוש בצד’. אני מבין שכשיש 40 גולשים במים, צריך לתת כבוד למבוגרים יותר, אבל איתי היה בדיוק ההפך, מאלה שאומרים לך, ‘בוא, בוא, בוא, אתה, שב פה ואתה יורד את הגלים הכי טובים’. הייתי בן 16-15, וזה היה חוף השובר, החוף שלו, ותמיד כשהייתי רואה את איתי במים, זה היה נותן לי ביטחון כזה, הוא היה אדם מדהים”.
את הסרט, לאחר אישורה של מור, החל ורטה לביים לטובת תרגיל במסגרת לימודיו במרכז הטכנולוגי בחולון זאת השנה השלישית מתוך ארבע. “באחד הקורסים בלימודי תקשורת חזותית שנה ג’ קיבלתי תרגיל דוקו. כבר כששמעתי על המקרה אמרתי שאני חייב לעשות על זה סרט — צריך לשמוע את הסיפור הזה כדי להבין את החוקיות בארץ — כן שפוי, לא שפוי — הרוצח חייב להיענש”. ורטה ביקש מאימו שתעשה את החיבורים, והשאר היסטוריה.
שבוע לאחר שעמית הסכימה להשתתף בסרט, התקיימה האזכרה של ה-11 חודשים של איתי. “צילמתי בבית של עמית, ברכב בדרך לבית העלמין ואחר כך את האזכרה”.
בסרט רואים את מור ואחותה נתי, יחד עם ילדיהם נכנסים לרכב. בתחילת הנסיעה מבקשת מור מזוהר בתה הבכורה שתזכיר לה איזה שיר היא השמיעה כמה ימים לפני כן. השיר של הזמרת נרקיס “שדות” מתנגן ברקע, ושתיהן, מור ובתה זוהר, שרות ובוכות.
“נגיד שאין פחד יותר, רק הרגע הזה עכשיו. נגיד שרק שתינו פה, עולות מטפסות בהר. נגיד שאין טעם יותר להסתיר איזה אמת מיוחדת, בואי נרוץ מפה מהר, מפה מהר. בואי, נרוץ לשדות, שמיים יפתחו, ננשום אוויר כנוע, לנוע נוע. בואי, עכשיו זה קורה, זה לא במקרה ששדה מתגלה והאור מתבהר והשקט גובר”.
את הסרט פותחת דווקא מסיבת האזכרה שעמית ובני המשפחה והחברים הפיקו במיוחד בשביל איתי. בוב מארלי, הזמר האהוב על איתי, מתנגן ברקע. המילים הראשונות שנשמעות בסרט הן “שנה בלי איתי”.
איתי מור ז"ל בפוזה אופיינית. צילום יניב וקנין
אחד הרגעים המרגשים בסרט הוא קטע המצולם בפריימים מוקפדים ומרגשים, שבו מור וזוהר משחקות במשחק קופסה בשם “לאבד ולמצוא”. משחק שבו מספרים סיפור ובסופו בוחרים לפי תורות קלפים המבטאים את הרגשות, לדעת השחקנים, של הדמויות המסופרות בסיפור. “עמית סיפרה לי על המשחק, היא קיבלה אותו בעבודה בה היא מטפלת בילדים”, מסביר ורטה.
בסצנה עמית מספרת את הסיפור “פתאום אבא נעלם”: “לילה אחד ביום חורף גשום וחשוך, השעה הייתה מאוחרת, לפתע צלצל הטלפון… הייתה תאונה… כל הלילה הייתי ערה וחיכיתי שאבא ואימא יחזרו. אבא לא חזר, רק אימא חזרה”, בשלב הזה קולה של עמית נשבר. קשה לה. “אימא אחרת שבורה, כואבת, בוכה ועצובה. אני הבנתי שאבא לא יחזור ושאנחנו נשארנו לבד… הימים עברו. היה לי יום הולדת, ורק אבא לא בא. עכשיו נצא יחד לראות איך אפשר לילד לעזור”. מתוך הקלפים זוהר בחרה במילה “אהבה”. כנראה שלא בכדי. “הדבר הכי חשוב זה אהבה”, היא אומרת בסרט.
בסיום הסרט עמית מספרת: “זה כמו סרט שבו הרעים נלחמים בטובים. הרגשתי שלרגע אחד שיא הרוע נפגש עם שיא הטוב, ובאותו רגע אמרתי לעצמי שאני לא נותנת לרוע לנצח, שאני חייבת בשבילי ובשביל הילדים ובשביל איתי שהטובים ינצחו. אמרתי, ‘איתי, מה אתה אומר לי בעצם? אם אתה יכול לומר לי משהו ואיך להמשיך לחיות?’ ואז ככה יכולתי לשמוע את איתי אומר לי שאני חייבת לתת לאהבה לנצח. ו’האהבה תנצח’ זה משפט שאיתי היה אומר לי בערך פעמיים ביום. סתם היה עובר לידי בבית, בחוץ, עוצר רגע לידי נותן לי חיבוק גדול ואומר לי ‘תיתינה שלי, האהבה תנצח’”.
מור החליטה כאמור, יחד עם המשפחה והחברים, לערוך לאיתי אזכרת מסיבה בחוף הים. “הבנתי שאת האור הזה חייבים להפיץ הלאה, ומיד אחרי היה לנו ברור שאנחנו הולכים לעשות מסיבת תַיתַי ענקית. נשמע קצת מוזר, אבל איכשהו לי ולחברים הקרובים ולאחותי ולבעלה היה ברור שנארגן מסיבת שישי אחר הצהריים על הים, המקום שהוא הכי אהב לגלוש בו, עם מוזיקת רגאיי שהכי אהב, עם ים, בירות וכל החברים, הילדים והמשפחה שאיתי הכי הרבה אהב” .
את הסרט הציג ורטה בחודש מרץ בקורס וקיבל את הציון הגבוה 95. אך בינתיים מור עדיין לא צפתה בסרט. “היא עדיין לא ראתה את הסרט, היא לא רוצה לראות שום צילום כי קשה לה”. ייתכן שיקרין אותו בהמשך גם בתקשורת הארצית, אך לדבריו, רק בתנאי שעמית תסכים.
נדב ורטה
