דוראל ומיקי אסולין צילום פבל
דוראל ומיקי אסולין צילום פבל

כשהשכול מכה פעם אחר פעם: סיפורה של משפחת אסולין

דוראל אסולין, שעתיד להתגייס בחודשים הקרובים לצה”ל חוזר לסיפור נפילתם של שני דודיו שנפלו בהפרש של תשע שנים זה מזה. האלבום שהכין לזכרם עשוי להפוך לספר. אביו מיקי, שאיבד את שני אחיו, מסביר כיצד ההחלטה לעבור לאשדוד הייתה קשורה לכך

פורסם בתאריך: 8.5.19 11:11

יש משפחות שהשכול פקד יותר מפעם אחת. בשורת האיוב התדפקה על דלתן שוב. רבים מאזרחי המדינה מכירים את הסיפור של אם הבנים רבקה גובר ואת מרים פרץ, שגם היא שכלה את שני בניה.

אולם כמה מכירים את סיפורה של משפחת אסולין מאשדוד, ששכלה גם היא שני בנים במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה?

כאשר הציעו לפני כשלוש שנים בבית הספר יד בנימין, שלומד בו האחיין דוראל אסולין, בן ה-17 וחצי, תלמיד כיתה י”ב, המתגורר במושב אמונים, להוציא לאור ספר בכל נושא במסגרת תחרות בית—ספרית, בבית הספר יד חזון בבאר טוביה, דוראל מיד חשב על הנצחת דודיו החיילים. ובכל זאת, הספר, שנותר יותר כאלבום משפחתי ובית—ספרי, לא הקיף לדבריו את כל הסיפור הארוך של דודיו שרצה לספר.

אחים: אשר ואלי אסולין ז"ל

“לא יצא לי להפיץ, למכור את הספר או לדבר עליו בפורום רחב”, מספר דוראל, “הזמן רץ והלימודים העסיקו אותי, אז יכול להיות שבהמשך ארחיב בנושא בספר חדש”.

לדוראל אח בכור במכינה בעלי, שימשיך ככל הנראה לעתודה צבאית, ושתי אחיות קטנות, האחת תלמידת יד חזון והשנייה בגן. הוריו הם סגן אלוף במיל’ מיכאל אסולין, שסיים את שירות הקבע כמפקד מחנה צריפין וכיום הוא מנהל את אגף הפיקוח והתברואה בעיריית אשדוד, ופנינה אסולין, מורה ללשון ולערבית בתיכון באר טוביה. גם דוראל חושב להמשיך ללימודי מכינה ולעתודה צבאית בהנדסה, וכיום הוא כבר שוקד על לימודי הפסיכומטרי.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אשר ואלי, כיפור ולבנון

דודו של דוראל רב”ט אשר אסולין ז”ל נולד במרוקו ולמד בבית הספר היסודי הדתי מוריה בעפולה ובבית הספר המקצועי מפתן במגדל העמק. מלבד הזמן שהקדיש ללימודים, הרבה לעסוק בתחביביו השונים. כחובב ספורט, התמסר לענף הרמת משקולות, אהב להאזין למוזיקה, השתתף בחוג לריקודי עם וכתב שירים. בשנה שקדמה לגיוסו לצה”ל עבד כמסגר. חבריו מספרים כי היה נער רגיש, בעל שקט נפשי וחבר נאמן.

אשר גויס לצה”ל בראשית פברואר 1973 והוצב בחיל התותחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס תותחני שדה. הוא היה חייל אחראי ומסור ששמח מאוד בחלקו בצבא. הוא היה בן מסור להוריו והשתדל לא להדאיגם בתקופת שירותו בצבא. הוא שמר על קשר במכתבים עם משפחתו, הקפיד לטלפן הביתה ומעולם לא התלונן על הקשיים בחיי הצבא. ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים עלתה יחידתו לרמת הגולן. לפתע ניחתה על היחידה הפגזה כבדה, ואשר נפגע ונהרג. הוא הובא לקבורה בבית העלמין בעפולה ולאחר נופלו הועלה לדרגת רב טוראי.

אשר ואלי אסולין ז"ל

אחיו של אשר, רב סמל אלי אסולין ז”ל, נולד גם הוא במרוקו ונקרא אליהו כי נולד במוצאי שבת לאחר ההבדלה. אלי היה מסור למשפחתו ובתקופה שלפני גיוסו עבד ותמך בהוריו ובשבעת אחיו ואחיותיו. הוא התגייס לגולני ואף השתתף בפשיטה על לבנון.

בזמן שירותו ביקש להיות בקרבת בית הוריו כדי לתמוך בהם מבחינה נפשית לאחר המשבר שפקד אותם בנפול אחיו הבכור, ותרומתו בעניין זה הייתה ניכרת וחשובה. כאשר סיים את שירותו הסדיר, המשיך לשירות קבע בחיל האוויר.

לאחר זמן מה החליט לפרוש מן השירות בצה”ל ולעבוד כנהג בחברת אגד. באותה תקופה נשא לאישה את ירדנה, ונולדו לו שני בנים. לבכור קרא אשר על שם אחיו שנפל. אשר הוא כיום עובד משרד הביטחון ונמצא בשליחות בארצות הברית. הבן השני, יובל, הוא לוחם אש בכיר בשירותי הכבאות וההצלה.

אלי אהב את הצבא וראה בשירות זכות גדולה, ולכן לאחר ארבע שנים באגד חידש את שירותו בצבא הקבע. הפעם הוא ביקש לשרת בגדוד תותחנים, כדי להמשיך את הדרך שהחל בה אחיו. הוא שירת ביחידת שדה והתלהב מן המשימות ומן היחס החם שזכה לו מחבריו וממפקדיו. גם בתקופה זו מסירותו למשפחתו לא נפגמה, ובסופי שבוע הוא התמסר לטיפול בילדיו.

בגדוד הוא היה נהג האוטובוס של היחידה, ומפקד הגדוד העיד עליו כי אהב את הגדוד בכל מאודו ואת מרצו השקיע בכל התחומים. הוא יצר מערכת של יחסי חברות עם כל בעלי התפקידים והתחבב על הכול. המשימות שהוטלו עליו בוצעו בלא דופי ומתוך רצון ואהבה. אלי נפל במלחמת שלום הגליל ב—1982, כאשר מחבלים ארבו לאוטובוס שנהג בו בין צור וצידון.

“האמונה החזיקה אותם”

“ההתעניינות בסיפור החלה אצלי עוד מגיל צעיר", מספר דוראל. “נכחתי בטקסי הזיכרון ובאזכרות הביתיות והצבאיות. תמיד ידעתי והרגשתי שהיה משהו, ותמיד כשהיינו הולכים לטקסים הייתה בי תמיד סקרנות לדעת מה היה ומה קרה, וכל פעם שאלתי שאלות ופניתי לאחד הדודים או שאלתי את אבא שלי. הם תמיד סיפרו לי מה היה ונתנו לי את כל התשובות. זה היה לא רק באזכרה של החיל, אלא גם לאחר האזכרה בבית, היינו עולים לקבר ונוסעים לרמת הגולן. גם שם היה נערך טקס מורשת קרב עם עדויות של לוחמים ומפקדים”.

סבו וסבתו של דוראל, יעיש ומזל זכרם לברכה, עלו לארץ ממרוקו בשנת 1963 וגרו בגבעת המורה בעפולה. לאחר נפילתו של אשר המשפחה החליטה לעבור לאשדוד כדי להתרחק מהזיכרונות הקשים שנשארו בעפולה.
“סבתא שלי קיבלה את זה מאוד קשה”, מספר דוראל, “והכוונה הייתה לנתק אותה מהמקום כדי להפחית את צערה. את המשפחה פקדה טרגדיה ראשונה עוד במרוקו, כאשר אחד האחים ביום ברית המילה שלו נימול על ידי מוהל שכשל בתפקידו, והתינוק איבד דם בבית החולים ונפטר”.

אשר ואלי ז”ל הותירו חמישה אחים ושתי אחיות. אימם מזל נפטרה לפני כשלוש שנים, והאב יעיש לפני כעשור.

אשר אסולין ז_ל עם אימו (סבתא של דוראל). צילום באדיבות המשפחה

אשר אסולין ז"ל עם אימו (סבתא של דוראל). צילום באדיבות המשפחה

השם שבחרת לספר “העצב שמותירה הגבורה” מתייחס למחיר הכואב והכבד של השכול?

“נעזרתי בבית הספר בבחירת השם, אבל בשבילי זו משמעות אחרת — שמתוך העצב, מתוך הצער והיגון, אנחנו יכולים להסתכל בגבורה על אשר ואלי ולראות ש’במותם ציוו לנו את החיים’, שזה לא קרה לריק ולשווא. בזכות אנשים כמותם עם ישראל מתקיים, והצבא והמדינה עומדים על רגליהם”.

דוראל מספר שלא דיבר על הנושא עם סבו וסבתו, כי סבו נפטר כשהיה בן 7, וסבתו עברה שני מקרים של אירועים מוחיים וכבר לא תקשרה עם הסובבים, אלא באמצעות מלמול ותנועות ידיים. “וגם לא היה לי נעים להחזיר אותה לשכול ולצער אותה”, הוא מספר.

“הם סיפרו שהם קיבלו את זה מאוד קשה, אבל מה שחיזק אותם זו האמונה. כולם דתיים במשפחה, והם האמינו שהכלו משמיים והכול קורה בהשגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא, זה מה שרצה הגורל. וזו הייתה גם האמונה התמימה של סבא וסבתא.

“גם בפעם השנייה האמונה החזיקה אותם. המפקד של אשר היה גם המפקד של אלי, ולאלי היה חשוב להמשיך את דרכו של אשר ולחדש את השירות הצבאי שלו כנהג אגד בגדוד. על פי חוק, אסור היה לאחים שכולים להתגייס ליחידה קרבית, אבל למרות זאת אבא שלי כן שירת ביחידה קרבית, וכל שאר האחים שירתו בקבע, וכן היה חשוב להם לתרום לצבא כמה שיותר”.

דוראל ומיקי אסולין. צילום: פבל

אתה מרגיש שזה משפיע על אבא מבחינת חששות לגיוס שלכם?

“כן, זה משפיע עליו, בוודאי. הייתה תקופה עם אחי שהוא רצה להתגייס לקרבי, ולאבא שלי היה מאוד קשה עם זה. סך הכול הוא תומך, כי עם כל הקושי זה בסופו של דבר תרומה לצבא, וזה מאוד חשוב לנו, גם כמשפחה שכולה וגם כאנשים פרטיים שרוצים לתרום למדינה. אין אצלנו גם שיח פוליטי שמאשים את המנהיגים”.

“ריפאנו את הפצעים אחד של השני”

אביו של דוראל, מיקי אסולין, מספר ונאנח לא פעם בשיחה על הרגעים הקשים. “אשר נהרג כשהייתי בן 6, וזיכרון הילדות הוא מעורפל, אבל כשאלי נהרג הייתי כבר בן 15, והזיכרונות הם טריים ומוחשיים, כי הכרתי אותו היטב וגם הייתי אצלו הרבה. בשלב הראשון התחושות הן לא פשוטות, ואתה רואה את אווירת השכול בבית, ובזמנו לא היה שיקום לאחים.

“רק כיום משרד הביטחון הכיר באחים השכולים ככאלה שצריכים ליווי ותמיכה וייעוץ פסיכולוגי, אך בזמנו לא הייתה שום מודעות לזה. התמקדו רק בהורים, והיום ישנה יותר מודעות לעניין. כל תהליך השיקום שלנו היה בתוך המשפחה. ריפאנו את הפצעים אחד של השני, האווירה של הביחד — זה מה שעשה את השיקום לקל יחסית. כל השכנים גם תמכו. גרנו בעפולה, והייתה אווירה משפחתית בין כולם, והדלתות תמיד היו פתוחות, כולם היו יוצאים ונכנסים, דואגים ומבשלים. זו הייתה אווירה אחרת, וככה גדלנו”.

מיקי אסולין צילום פבל

ואיך היה השיקום של ההורים?

“ההורים לקחו את זה מאוד מואד קשה, ואחת הסיבות העיקריות שעברנו לאשדוד זה כי אמא שלי פקדה את בית העלמין על בסיס יומי, ואווירת השכול תמיד הייתה בבית. היא התקשתה לצאת מהכאב. כמובן שהיה לה בשביל מה לחיות, כי נותרנו שמונה, אבל אימא שמאבדת ילד זה הדבר הכי קשה שיכול להיות. אחרי ארבע שנים ביקשנו סיוע ממשרד הביטחון כדי להעתיק את המגורים למקום בו תוכל יותר להתחבר למשפחה שלה, ולא ללכת לבית העלמין כל יום, ורוב האחים שלה גרו באזור אשדוד. וכשעברנ,ו טכנית היא לא יכלה ללכת לבית העלמין. החיבור למשפחה הקל על כאבה, אבל עדיין אי אפשר לרפא את הפצעים בכאב של אימא. הוא צרוב והוא פנימי, וזה לא דבר שנעלם”.

הכרתם מקרים נוספים כאלה כמו של אם הבנים, ששכלה גם היא שניים מבניה?  

“לא הכרנו את המקרה של אם הבנים, אבל היו מקרים כאלה. אני לא יודע אם כולם ממלחמות, והאחרון הוא של מרים פרץ. בדרך כלל במשפחה שכולה לא מאפשרים לשאר הבנים להתגייס ליחידות קרביות, וגם אחי היה כבר נשוי עם ילדים ויכל לסרב להיכנס ללבנון, אבל תחושת השליחות הייתה חשובה לו, והוא לא סירב לבקשת המפקד שלו. למרות אווירת השכול, הבית היה שמח ולא דיכאוני. היינו משפחה מאוד מלוכדת. תמיד היינו כולנו מלוכדים יחד סביב ההורים, תמיד יחד עם הילדים והנכדים, וזה המתיק את הגלולה המרה”.

מזל ויעיש ז"ל עם הילדים. צילום באדיבות המשפחה

מזל ויעיש ז"ל עם הילדים. צילום באדיבות המשפחהואתה חושש לגבי הגיוס של הילדים?       

“ברור שקיים חשש. יש חששות, לא אומר שאין, אבל הם יעשו בסוף מה שהם ירצו. המקרים משפיעים עליי ביומיום כשאני חושב על הילדים. למשל, שהבן הגדול שלי יותר גדול היום מאחי שנהרג במלחמת יום הכיפורים. אחי נהרג בן 18, והבן שלי היום בן 19, והוא יותר גדול מאחי, שהיה תמיד אחי הגדול. ואני מסתכל על הילד שלי, ואני חושב שהוא סך הכול בעצמו ילד, ואני לא רואה אותו הולך ונלחם. אבל בסופו של דבר מה שהוא ירצה לעשות הוא יעשה, והוא חושב על הכי גבוה שאפשר. הוא לומד בעלי במכינה קדם צבאית עם נושאים של ערכים ואהבת הארץ. ואני תומך בו למרות כל החששות ברקע. אני גם שירתתי ביחידות קרביות, אבל לא בתפקיד לוחם, אלא כתומך לחימה. לא היה שום סיכוי שההורים שלי יאשרו לי ללכת ליחידה קרבית. אי אפשר היה לקחת סיכון בפעם השלישית, וההורים שלי לא היו מוכנים לחתום, אבל עדיין הייתי תומך לחימה ביחידות מבצעיות לוחמות”.

בבית היה שיח פוליטי שהאשים את גולדה במלחמת יום הכיפורים ואת בגין במלחמת לבנון?

“הבית היה תמיד בית ימני. למרות השכול, לא היה ספק למשפחה לגבי חשיבות ההגנה על המדינה ולגבי המלחמה על הארץ שלנו, וזו הסיבה שאני וגם יתר האחים המשכנו בצבא, וזה דווקא דחף אותנו לשירות משמעותי. כל האחים המשיכו לשרת, עושים מילואים, היו קצינים ואפילו פרשו בפנסיה”.

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. אורה בלילטי

    מכירה את המשפחה האהובה. שהשמחה תשכון בביתם תמיד ❤

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר