איטה בר טוב. צילום פבל

ונזכור את כולם: סיפור של בריחה והצלה

לאחר שפרשה ממערכת החינוך איטה בר-טוב החלה לעסוק ביתר שאת בהנחלתה של שואת יהדות מקדוניה ואלבניה לדורות הבאים. בתור מי שנולדה בתקופת השואה ושרדה יחד עם הוריה, שכל משפחתם נספתה, היא מבטיחה לא להפסיק לספר. לעולם

פורסם בתאריך: 3.5.19 12:10

איטה בר-טוב מאשדוד, שניהלה את בית הספר צמח א’ בעיר במשך שנים רבות עד לפרישתה, שרדה את השואה כתינוקת. אולם בשונה מהסיפור המוכר של שואת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה, סיפורה האישי הוא עדות לפיסת היסטוריה שנדחקה לשוליים.

סיפור חוצה יבשות

היא נולדה באלבניה באוגוסט 1943 לזוג הורים שברחו מהעיר סקופיה, בירת מקדוניה, מפני הגרמנים והבולגרים שסייעו להם זמן קצר קודם לכן באותה שנה. למעשה, איטה היא התינוקת היהודייה היחידה שנולדה באלבניה לפליטים היהודים שנמלטו ממקדוניה.

ביום אחד ללא הודעה מוקדמת החלו הגרמנים ועוזריהם לאסוף את כל יהודי מקדוניה והסביבה ולרכזם באופן זמני בבית חרושת לטבק. כמעט כולם, יותר מ-7,200, מצאו את מותם לאחר שנשלחו בכמה טרנספורטים למחנה המוות טרבלינקה, ששם נרצחו בידי הנאצים. הבודדים ששרדו היו כמה צעירים שהצליחו לברוח.

“אלה שהצליחו לשרוד”, מספרת איטה, “ברחו בדרך כלל לאלבניה, שזה מקום קרוב ומדינה ידידותית, שהיה לה קוד כבוד שאומר שהם צריכים להציל אנשים שמגיעים. אגב, פרט מעניין, זו המדינה היחידה בכל אירופה שהיו בה אחרי המלחמה יותר יהודים מאשר היו בה לפני כן. כל זה בגלל שהם הצילו יהודים.

יהודים מחוץ לרכבת בדרך למחנות

“ההורים שלי, אלברטו פרג’י ומימי קמחי, הם היחידים מהמשפחות שלהם ששרדו. לאבא שלי היו שמונה אחים ולאימא שלי היו דודים ודודות וכולם נספו בשואה. הוריי הגיעו לאלבניה, לעיר שקודרה, ושם אני נולדתי.

"ההורים שלי ניצלו על ידי זה שהם השיגו תעודות זהות מזויפות והתחזו למוסלמים. לאבא שלי כתבו בתעודה ששמו הוא אלי פאיד מורג’דה, בזמן ששמו האמיתי היה אלברטו פרג’י, ולאימא כתבו המינה. פעם המשטר הנאצי כמעט עלה עלינו, אבל אנשים מקומיים באו לעזרתנו ואמרו להם שאנחנו מוסלמים בשביל שישחררו אותנו”.

אז איפה את נכנסת לסיפור הזה?

“אני נולדתי בשקודרה שבצפון אלבניה כמוסלמית כביכול וקראו לי דריטה כלפי חוץ. אני למעשה היהודייה הראשונה שנולדה שם בזמן השואה. אני הייתי התינוקת הכי מפונקת שכולם רצו לשחק איתה. עם תום המלחמה, ב-45’, חזרנו לסקופיה שבמקדוניה לראות אם מישהו מהמשפחה שלנו חזר, אבל לא מצאנו אף אחד. שנה לאחר מכן נסענו לאיטליה למחנה פליטים, שבו שהינו במשך שנתיים. הבריטים עוד שלטו בארץ ישראל, ומאיטליה נדדנו לצ’ילה. אחרי 15 שנה, ב-1963, עליתי ארצה לאשדוד לבד. הוריי עלו בשנת 72’, חיו באשדוד. אבא נפטר ב-92’ ואימא ב-2012. גם אחותי, שנולדה במחנה באיטליה, עלתה לישראל, ואילו אחי חי עד היום בצ’ילה”.

תמונות ילדות. איטה וחברים 

מה הסיפור שנחרת לך בזיכרון מהורייך?

“אז אני זוכרת בגדול את הרעב. עד היום כשאני הולכת למכולת אני קונה שהמקרר יהיה מלא, שלא יחסר כלום. אני זוכרת את הרעב שהיום אף אחד לא יכול להרגיש, אני זוכרת שבגיל 3 אכלתי דגים חיים מהים. עד שתפשו אותי אני הייתי אוכלת כבר.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

“הוריי סיפרו לי שהגרמנים ריכזו את היהודים במקדוניה כך שכולם יהיו יחד, והתחילו כל מיני חוקים שצריך ללכת עם טלאי צהוב על החולצה ושאסור ליהודים להסתובב ברחובות המרכזיים, רק בשעות מסוימות. הם הגיעו לחנויות של יהודים ואמרו להם שזה עבר לשליטת הגרמנים ושיתחילו לארוז ולהתכונן לצאת לעבודת פרך בפולין.

איטה בר טוב. צילום פבל

“אימא שלי לא האמינה שזה יקרה לה, ואז פתאום באחד הלילות נשמעו דפיקות איומות על הדלת. ‘פותחים’, סיפרה לי אימי, ‘ואנחנו מתים מפחד, לא הבנו מה זה. אז ראינו שזה חבר של אבא שאומר לו: שתדע שמחר הגרמנים מגיעים והולכים לקחת את כולם למפעל הטבק מונופול, ואני יכול להציל רק שני אנשים. ואכן, שני ההורים שלי ארזו תיק ויצאו איתו וברחו באמצע הלילה בזמן שאסור להסתובב.

“היה שוטר מקדוני שהסכים להבריח אותם תמורת כסף והחביא אותם אצלו בבית בתוך ארון בעמידה במשך כמה ימים בזמן שאימא הייתה בהיריון איתי. כשראה שחלפה הסכנה והגרמנים והבולגרים התרחקו, הוציא אותם והחל ללכת איתם ברגל בעצם עד אלבניה”.

איטה עם הוריה ואחותה במחנה פליטים באיטליה בשנת 1946

התחפשו למוסלמים

לאחר מסע מפרך שנמשך ימים ארוכים הגיעו ההורים לאלבניה וכדי לא להיתפס בידי הנאצים נחזו לגויים.

“הם הגיעו לשם בתור מוסלמים”, ממשיכה לתאר בר-טוב. “כשאני רק חושבת איפה שנולדתי, בחדר עם עכברים וקירות שבורים עם ירוקת… אך שכנים טובים עזרו להם. לאבא שלי היה הרבה מזל, שהוא היה עובד בענף הטקסטיל עד אחרי המלחמה. ואז באחד הלילות הגיעו לבית חיילים גרמנים ותפסו אותנו והכניסו אותנו לבית סוהר, ואבא שלי היה שם חודש אך מי שהציל אותו הייתה אמא שלי.

“כשהיינו בשקודרה היו לנו שכנים מוסלמים עשירים, ויום אחד הייתה חתונה של הבן שלהם מוחמד. ביקשו מאימא שלי, שהיה לה קול נעים וערב, שתשיר מאחורי פרגוד, כי הם מוסלמים. ומי שהיה נוכח שם היה המושל של שקודרה, סאפו בק, שהתרשם מאוד מהשירה של אימא שלי ואהב מאוד לשמוע אותה עד שפעם אחת היא ראתה אותו הולך עם השומרים שלו בגינה, שכל מי שמתקרב אליו יכל למות, וצעקה עליו: אני זאת ששרתי בחתונה של מוחמד. ואכן, הוא עצר מיד ופנה אליה ושאל אותה מה בקשתה, וסיפרה לו שהם מוסלמים וסתם העלילו על בעלה שהוא יהודי, ואני רוצה שתוציא אותו. ואכן, כך מה שהוא עשה. ואז הוא שוחרר לפני שלקחו אותו לפולין”.

את בקשר עם המשפחה של המושל שהציל את אביך?

“אכן כן. הוזמנתי בינואר שנה שעברה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה במקדוניה. חשבתי שאני באה ליומיים, ואז כשאני מתכוננת לנסוע חזרה, באו אליי ואמרו לי: אנחנו רוצים לקחת אותך את המסלול מסקופיה עד שקודרה, שזה המסלול שבו הוריי ברחו, שאני גם אלך אותו. וכך היה. עברנו ליד תחנת הרכבת שהוריי עברו, ועל הקרקע הונח זר פרחים כשבחוץ מינוס 8 מעלות עם שלג. כשהגענו לשקודרה, הפגישו אותי עם הבן של המושל וראש העיר באירוע מתוקשר ומרגש שאני לא אשכח”.

איך לא נשברים?

“אני חושבת שיש לאנשים, לא לכל אחד, חוץ מהמזל, כוח להבין שהכול יהיה בסדר. ואכן, כשהוריי הבינו שהם נשארו לבד עם תינוקת, בלי אבא ואימא וסבתא וסבא, אז צריך פשוט לשדר עוצמות ולהגיד שהכול יהיה בסדר”.

מה המתנה שההורים שלך השאירו לך?

“שכל אדם מחפש את המשמעות לחיים, וגם אני חיפשתי את המשמעות, יותר כשהזדקנתי, וחשבתי אך זה יכול להיות שאני שרדתי כתינוקת יחידה באלבניה ומהפליטים ממקדוניה. יכול להיות שלא הייתי צריכה להיוולד אולי. הרי זה פלא, נס. חשבתי לעצמי, למה קיבלתי את זה? אולי רק בשביל שאני אספר מה באמת קרה ואהיה להם לפה, לשואת יהודי מקדוניה ולפליטים ששרדו.

"בעיניי זה דבר מאוד חשוב, כי אנחנו נמחקנו מהתודעה ומהזיכרון הקולקטיבי, עד כדי כך שהרבה לא הכירו אותנו ולא דיברו עלינו. גם מאלה ששרדו. נותרו מעטים, ורק מעטים זוכרים, לכן אני מתגאה שאני מעלה את זיכרון השואה של יהדות אלבניה ומקדוניה, ולכך גם הסכמתי לשתף אתכם כדי שיידעו כולם מה עברנו”.

בר-טוב בטקס יום השואה הבינלאומי באלבניה בשנה שעברה

האם לדעתך המדינה מתחשבת בכם מספיק כמו בניצולים מגרמניה ופולין?

“הרבה מאוד שנים חברות שלי אפילו לא ידעו שאני ניצולת שואה, הם חשבו שבאנו מצ’ילה וזהו. אכן, המדינה לא ספרה אותנו, בעדינות, שהרי מה אתה יכול להשוות בין 11 אלף למיליונים שנרצחו”.

אז מה המדינה צריכה לעשות בעניין?

“אם אנשים ירצו לשכוח, אז זה מה שיקרה. ובשביל לשמר את זיכרון אלה שנספו ואת ההיסטוריה חייבים לתעד ולדבר. אני אספר לך שלאחרונה, כשהייתי באלבניה, גיליתי שפתחו שם מוזיאון של מורשת יהודי אלבניה, והשגרירות מתחזקת, אך אני אגיד לך שלפני לא הרבה זמן הבאתי עדויות וחפצים שנותרו מהשואה באלבניה ליד ושם, ועד כה לא עשו עם זה כלום, רק בארכיון”.

איזה מסר את מעבירה לדור הבא?

“השואה היא הדבר הכי חשוב, שהרי יום אחד לא נהיה פה, ויבואו הצאצאים שלנו. וחשוב שהעם היהודי יידע את ההיסטוריה שלו ולא משנה מאיפה באו, מאתיופיה, רוסיה, פולין. צריך לכתוב את ההיסטוריה ולהשאיר את הידע לדורות הבאים.

"עובדה היא שהאנטישמיות עלתה בשל הבורות, שלא לומדים את מה שקרה לעם ישראל. ואם אתה יודע, אז לא תהיה בור. וכבר ראינו את ההיסטוריה של תולדות האנושות שהייתה מלאה דם. לכן בתור יהודי חייב שהדור הצעיר יידע את העובדות, ולא רק ביום הזיכרון לזכור בשתי דקות בצפירה. זה לא מספיק. זה כמו שלומדים תנ”ך כדבר ברור מאליו, ודאי שזה חשוב והכרחי ללמוד על ההיסטוריה שלנו”.

האם את ממליצה לשר החינוך הבא להעמיק יותר בלימודי השואה?

“אני חושבת שכן, צריך יותר להכניס בתלמידים, אולי פחות בתיכוניסטים שנוסעים לשם ורואים את מה שעבר עלינו ועל ההורים שלנו שם, כי זה דבר עדיין שהדור הצעיר צריך לשמר אותו”.

איטה בר טוב. צילום פבלאיטה מתגוררת ברחוב דקר באשדוד, יש לה שלושה ילדים ונכד. אימה מימי פרג’י ז”, פרסמה ספר על קורות המשפחה ותולדות הקהילה היהודית במקדוניה בתקופת השואה בשם “מסקופיה לסנטיאגו תחת הכיבוש הנאצי”. 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר