נולדה בשדרות, גדלה באשדוד: הסופרת שסבורה שאין בארץ פריפריה

הייתם צריכים לראות את עיניה הבורקות של גלית דהן קרליבך ביום ראשון השבוע כשהצליחה לאתר את הבלוק שבו חיה פעם לפני הרבה שנים ברחוב מבוא כפתור החולות באזור ח’ באשדוד.

סגירת מעגל שכזו הרבה שנים לא הייתה כאן. לאשדוד היא מגיעה לבקר את הדודה ולבלות בים, אבל בשכונת ילדותה לא הייתה הרבה זמן, ליתר דיוק קרוב ל—30 שנה.

אפילו את הדירה שבה התגוררה משפחתה היא מצאה. נקשה על הדלת, אך תשובה לא נשמעה מהצד השני. “כנראה שאין אף אחד בבית”.

“הלב שלי הכפיל דפיקות”, היא מעידה, “אני מרגישה שוב שהגוף שלי מלא חול כמו כשהייתי ילדה. כאן אהבנו לשחק, ופה יצאנו עם חברים, מאחורי הישיבה”, היא משחזרת תוך כדי שעיניה פקוחות כמו ילד המביט אל העולם, מבט שיש בו ראשוניות, גילוי וסקרנות.

"זוכרת". גלית דהן קרליבך בחצר הבניין. צילום אורי קריספין

“אני זוכרת את קו 8, האוטובוס שבו נסעתי לבית לברון, הייתי לוקחת ספרים בלי סוף. הייתי אהובת המורים ביהל”ם ובצמח ב’. פעמיים קיבלתי תעודת הצטיינות, אבל רק בתחום הלימודי, לא על התנהגות טובה.

“היה לי טוב באשדוד, הייתי מלכה. אני מאמינה שאם הייתי נשארת פה, הייתי הופכת לשחקנית. אתה הופך לסופר מכך שרע לך, שחקנית זה שואו אוף. באשדוד הייתי מלכת הכיתה, וכשעברתי לירושלים, הכול התהפך. הייתי מוחרמת שנה, הפכתי לאנדרדוג”.

היא מתרפקת על הספרים שהחליפה ועל החברים שלה לכיתה שלא ראתה עידן ועידנים. “אם אתה מארגן לי סדנת כתיבה בספרייה באשדוד, יצאת גדול”.

מה יותר גרוע מלהיות סופרת?

היא נולדה בשדרות בשבת אחת של שנת 1981. הוריה הפסידו את כספם בנפילה הגדולה של הבורסה. הם הספיקו לחתום על זיכרון דברים לקניית בית בגן יבנה, אבל הנפילה אילצה אותם לחפש דירה זולה יותר באשדוד, ברובע ח’.

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

“ההורים שלי נורא רצו לצאת משדרות, כי שדרות של פעם לא הייתה עיר-מותג כמו של ימינו”, אומרת דהן קרליבך. “הסיבה שאני תמיד מציינת שנולדתי בשדרות היא משום שכשהגענו לירושלים, אז היו אומרים לי, ‘אה, שדרות, העיר הלא מפותחת’, אני לקחתי את זה בקטע של חוזק, ‘אני משדרות’. היום כשאומרים שדרות, זה לקחת נקודות זיכוי על פריפריה. ואגב פריפריה, אחרי שלושה חודשי מגורים בתכנית הכתיבה באיווה, ארה”ב, הבנתי שאין פה באמת פריפריה, לא מבחינת מיקום ולא מבחינת מבטאים. אנחנו ארץ קטנה מדי”.

"דעתי עליה עצובה". שרת התרבות והספורט רגב וראש עיריית אשדוד לסרי. צילום: אורי קריספין

גלית, 38, היא הבת הבכורה בין שישה ילדים במשפחת דהן. אביה התפרנס כהנדסאי חשמל ועשה הסבה להוראה (לחשמל ורובוטיקה), אימה יצאה לאחרונה לגמלאות מעבודתה כמורה. היא עבדה בעבר בבתי הספר יהל”ם וצמח ב’ באשדוד. גם היום, שנים רבות לאחר המעבר של המשפחה לירושלים, יש לה קרובים רבים בשדרות, בהם סבתא שמחה, ובכל רחבי הדרום, כולל אשדוד.

“אני הכבשה השחורה במשפחה”, היא אומרת ובת צחוק על פניה. לא פעם קשה לדעת מתי היא מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת ומתי עושה אקרובטיקה עם המילים כך שניתן להבין את הדברים לא רק כפשוטם.

“אף פעם לא הבנתי מתמטיקה, זה לא עובד איתי”, היא ממשיכה בשטף. “במשפחה שלי, בניגוד למה שביבי אמר לפני כמה שנים, יש דווקא זיקה חזקה מאוד למספרים. אז לא מספיק שאין לי את זה, אני גם כותבת ספרים. אז מה יותר נורא מזה? אני מניחה שהם היו יותר שבעי רצון, בטח בהתחלה, אם הייתי נניח עורכת דין”.

את מורדת?

“אני לא רואה בעצמי מורדת. לתפיסתי, כולם שוחים נגד הזרם חוץ ממני, אני המיינסטרים. אני הזרם, זה העולם ששוחה נגדי”.

מה זיכרון הילדות הכי חזק שלך?

“אתה רואה את האף שלי שהוא טיפה עקום? הייתי בת 9. הבנים אמרו שהבנות לא יודעות לרכוב על אופניים, ואני שלא ידעתי לרכוב על אופניים, לא ויתרתי ועשיתי תחרות מול ניר בוחניק. זה היה פה, לא רחוק מהבית, באשדוד, הייתה שם מין ירידה כזאת והתרסקתי עם האופניים לתוך פח אשפה. האף נשבר לי”.

מתי עזבת את עולם הדת?

“אני באה ממשפחה ספרדית שתופסת דת באופן שונה ממשפחה אשכנזית. באשדוד למדתי בצמח ב’ וביהל”ם, והיו איתי בכיתה אתיופים, גרוזינים, רוסים, תוניסאים ומרוקאים. וכשעברנו לירושלים, הרגשתי מהי זרות. הסביבה הייתה די אחידה. אחותי ואני למדנו בנועם בנות, שהייתי קוראת לו נווה תרצה של הדתיים. מקום רע, בנות של רבנים ממרכז הרב שהקפידו על דברים משונים כמו גזל זמן ו'מים אחרונים', אבל לא הבינו שום דבר בהליכות עולם. הן היו חדורות אידיאולוגיה ודקלמו מסרים כפי שהליכוד היה חולם לעשות. זאת הייתה התקופה של ההפגנות נגד רבין. ובלב שקט אני יכולה להעיד: הייתה הסתה מטורפת.

עזבה את הדת. צילום אורי קריספין

“בגיל 16 התחלתי להסתובב עם בן של ראש ישיבה חרד”לית, מה שהיה נורא בעיני הוריו, זה לא שהייתי צ’חצ’חית, זה עוד אפשר לסבול. גם יפה. אבל צ’חצ’חית חריפה – זה קשה להעלות על הדעת, לפחות בתקופה ההיא. להגנתי אומר שקלקלתי אותו יפה—יפה. כמה שנים במחיצתי, והוא הפסיק להיות הרובוט של הרב צבי יהודה, זה הישג נאה ביותר”. ועוד דבר חשוב: “אני זו שהמצאתי את המושג דתל”ש ב—1994”, היא מעידה.

“הליכוד דמגוגים”

בבחירות הצביעה עבור מפלגת העבודה. “הליכוד הם דמגוגים. למנחם בגין באמת היה אכפת מהמרוקאים? הוא לפחות ידע לנאום לא רע. ביבי לעומתו גם את זה לא ממש יודע”.

בגדול, הביקורות די פינקו אותך, לא?

“’פינקו זה מוגזם, יותר בכיוון של נשכו שפתיים ולא הייתה להם ברירה. קשה מאוד בברנז’ה הספרותית, זה מקום צר וקטן”.

יש פרגון?

“לא. בין קולגות בכלל אין ובוועדות השופטים יש המון דברים שמכורים מראש, ואינני רוצה להרחיב. יש סופרים שהממסד אימץ אותם, חלקם דווקא מזרחים, בתנאי שיגידו מה שהפטרון רוצה שיגידו. אגב, זה דבר שקורה בכל העולם. אני קוראת לזה ‘ספרות מטבוחה’, שצריכה להיכנס למשבצת הצפויה כביכול ולענות על הסטריאוטיפים המוכרים. נותנים לילידים במה מסוימת כדי לכפר על ייסורי המצפון של הממסד או האליטה: בואו תכתבו, אבל לפי השטנץ, בואו תבכו על סבא וסבתא שלכם. אבל אני לא רוצה לבכות על סבא וסבתא שלי”.

עם הנובלה שלה. צילום: אורי קריספין

כבר כתבת את הספר הכי טוב שלך?

“אני מקווה שלא. בשנים הראשונות הסתכלתי על המילה 'ספרות' במובן של אמנות, אבל במרוצת השנים אני יותר ויותר רואה אותה בתור אוּמנות (craft). לכן היום אני רוצה להיות בעלת מלאכה, ומשתדלת כל הזמן לשכלל את היכולות שלי. בכל ספר אני מנסה להמציא את עצמי מחדש. הספר האחרון שלי, למשל, ‘זאת אני, איווה’ הוא נובלה, זו מלאכה קשה ומדויקת מאוד. במחט. הליכה על חוט דק שבין הסיפור הקצר לרומן”.

על מה את עובדת עכשיו?

“על רומן חדש”.

תמיד את עובדת על משהו?

“כן. ותמיד אני חושבת. המחשבות הן הדבר הכי מסוכן, דמויות עפות להן בחלל ומאיימות להשתלט על התודעה”.

אז הגלגלים אצלך לא נחים?

“אני משתדלת קצת, אבל לא, הם לא נחים. בוא נגיד שאם הייתי הולכת למנזר בודהיסטי, הייתה להם הרבה עבודה או שהם היו מתחילים למלא את המוח בדמויות במקום לרוקן”.

מה את יכולה לספר על הרומן החדש?

“אני עדיין לא יכולה. זה עדיין מתבשל. אתה יודע מה, שמעתי פעם מטאפורה טובה לעניין: שזה כמו חדר חושך, שבו אם אתה פותח את הפילם באמצע, הכול נשרף”.\

גונבה שמועה שאת גם עובדת על סדרת טלוויזיה ראשונה משלך?

“כן”.

תגידי משהו.

“לא. עד שלא גומרת לכתוב אותה, לא מדברת”.

נו, תני לי משהו.

“על עין הרע שמעת? אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, נכון? מזל דגים, אחרי הכול. טוב, אתה יכול לכתוב שהיא מבוססת על ספר”.

ואת תשחקי בה?

“הייתי נורא רוצה לעשות תפקיד אורח קטנצ’יק. כמו היצ’קוק, שהיה מופיע לשנייה בכל סרט שלו. בעבר מאוד רציתי להיות שחקנית, למדתי משחק שנה, אבל הגורל לקח אותי למקום אחר”.

“שיחות על מזרחים-אשכנזים משעממות אותי למוות”

בעלה חנוך קרליבך הוא בן המושב השיתופי הדתי משואות יצחק (על כביש קריית מלאכי-אשקלון), גנן במקצועו, והם הורים לבת, 15 וחצי, ובן, 9. בחג הם יהיו שם, “בקיבוץ”, היא קוראת לו.

"אני אומרת לבני עדתי: 'הוא צוחק מכם'". נתניהו. צילום: אמיל סלמן

בואי נדבר רגע על מוצא, מזרחים ואשכנזים.

“נושא משעמם. הוא נוכח בשיח הציבורי, כמו שאומרים, כי אנשים מפונקים, אז הם יכולים לדבר על בעיות שלא קשורות אליהם. אני לעולם לא מקדמת את עצמי ואת הספרים שלי באמצעות הסבל, האמיתי, שעבר על סבא וסבתא שלי. נקודה. הסבים שלי משני הצדדים, אלמקייס ודהן, הגיעו ממרוקו לשדרות, ולא היה קל. סבתא שמחה, מצד אבא, היא היחידה שבחיים. כתבתי עליה שיר שהתפרסם לפני כמה ימים, ‘החברה שמחה’, שהייתה עובדת בניקיון בקיבוץ ניר עם. מבחינתי, ספרדים ואשכנזים זו הבעיה האחרונה שמעסיקה אותי. אם מפלים אותי, זה לא על היותי מרוקאית, זה בדרך כלל על ההומור שלי”.

לפני כשנה כתבת טור ביקורתי על הסרט התיעודי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", ובעצמך ספגת לא מעט ביקורת.

“ועוד איך ספגתי, בעיקר מהצד המזרחי. זה היה קצת מצחיק אפילו. היו כאלה שאמרו, ‘או, הנה האשכנזייה שהתחתנה עם מרוקאי מדברת’".

גלית מסבירה את עמדתה: “באתי ואמרתי, ‘מירי רגב משתמשת בכם’. הרי מי שיצר את הסרט לא המציא שום דבר חדש. זה סיפור ידוע שגדלתי עליו. לקחת קבוצה ולהפוך אותה למשהו גנרי, כאילו שלכל העולים שהגיעו לא היו רצונות, שלכולם סיפור אחד, כולם גוש אחד — זה עוול.

“דבר נוסף, אם אתה עושה סרט תיעודי אתה צריך לעמוד באמות מידה מסוימות. צריך לצייר את המורכבות וכמובן לתת את ההקשר ההיסטורי. יש גם תופעה אצל כל מיני אינטלקטואלים לעשות אידיאליזציה לחיים של היהודים בארצות האסלאם. בקום המדינה היחס בין קולט לנקלט היה 1 ל-1, זו מציאות מטורפת. אי אפשר להתעלם מזה. יצירה לא יכולה להיות רק אנטי. ושלא תבין לא נכון אני בעד שנאה כמנוע ספרותי”.

איזה תגובות קיבלת אז לטור?

“בערב שבו הופיע המאמר ב’הארץ’ הייתה השקה לספר שלי, ואנשים התקשרו וביטלו. היו גם אנשי תקשורת שכעסו. גם במשפחה שלי בהתחלה הסתייגו, אבל ביקשתי שיקראו שוב, כי בשורה התחתונה זה לא וולדמורט מול הארי פוטר. אני לא מתכחשת למה שהיה, אבל לא איבנה מהסבל”.

ומה דעתך על שרת התרבות?

“דעתי עליה עצובה מאוד. אבל אני מבינה את מניעיה. בעולם גברי וקשוח היא מוכרחה להתבלט. ובכל זאת את לא יכולה להציג קהל שלם בתור אהבל ושונא צ’כוב. אם נבחרת כדי להלל וולגריות, יש לנו בשפע פוליטיקאים כאלו“

“יותר רגישה מאשר צינית”

באמתחתה של דהן קרליבך שבעה ספרים, והיד עוד נטויה. זו הרשימה הנוכחית: "אחותי כלה והגן נעול" (רומן, 2010), "רפאים" (נובלה, 2013), "קצה" (רומן, 2013), "ערפילאה" (בדיוני לילדים ונוער, 2013), "שובו של פי 10" (ההמשך, 2015), "סוּפה של אליס" (רומן, 2017) "וזאת אני, איווה" (נובלה, 2018). על כולם זכתה בפרסים רבים. היא מנחת סדנאות כתיבה וגם מורת דרך בירושלים.

הומור ורגישות. צילום אורי קריספין

הסרקזם שלך הוא קצת מנגנון הגנה?

“יש לי הומור סרקסטי, נכון, אבל אני הרבה יותר רגישה מאשר צינית. סופר מוכרח להיות קשוב. לפעמים זאת בעיה. אני לוקחת הכול ללב. מזדהה עם דמויות שגורמות לי סבל”.

אם לא היית סופרת, מה היית?

“מפעילת כדור פורח. אני רחפנית. לא בכדי אומרים לי, ‘תנחתי’. במקרה של חללית בראשית, לא הייתי מתרסקת, כי פשוט לא הייתי נוחתת. אבל אם להיות רצינית, אני חושבת שיכולתי להיות נואמת או כותבת נאומים. ובמאמר מוסגר אגלה פה סוד ענק: ביבי הוא לא נואם גדול. ההפך הוא הנכון. מה שקרה הוא שהאנושות הידרדרה והיא כבר לא בנויה לנואמים בסדר הגודל של קיקרו או צ’רצ’יל. מה שביבי יודע לעשות טוב זה ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים, מבחינתו. אני באה לבני העדה שלי ואומרת להם, ‘הוא צוחק מכם’”.

מה הספר האחרון שקראת?

“קריאה היא אהבת חיי, ותמיד תראה אותי עם ספר. אני קוראת כמה במקביל, בדרך כלל תוך שבוע אם הם בעברית, באנגלית לוקח לי קצת יותר זמן. כרגע אני קוראת את 'אהבה ראשונה' של טורגנייב, 'המרגלת היפה' מאת אגתה כריסטי, ספר פילוסופיה של דה אונמונו ו'הים הים' של אייריס מרדוק”.

קלאסי. צ'רלס דיקנס. צילום AP

אין לה תואר אקדמי, אבל היא אוטודידקטית. גם לטינית ונגינה על גיטרה היא מלמדת את עצמה.

מי הסופר או הסופרת האהובים עלייך?

“אני חייבת לבחור אחד? אני מאוד אוהבת את צ’סלב מילוש בתור משורר, מאוד אוהבת את צ’ארלס דיקנס ואת מרדוק וגם את דילן תומס… קשה לי לבחור, אני מרגישה שאני בוגדת”.

את אוהבת ספרות קלאסית.

“מאוד, אני מאוד קלאסית. למה? כי אני קלאוסטרופובית, לא אוהבת להיות בתוך הווה, בלי חמצן. וכשרע לי, אז אני פשוט מסתכלת אחורה, רואה את כל הסופרים והספרים מימי צ’וסר ומצליחה לנשום קצת, זה גם סוג של בריחה אולי”.

ובארץ?

“שולמית הראבן עליה השלום. חד משמעית”.

את רוצה להיות שולמית הראבן כשתהיי גדולה?

“מה פתאום? אני רוצה להיות אני, יש לי דמיון, בורכתי בהרבה דברים טובים, ואני לא רוצה להיות בנעליים של אף אחד אחר”.

את בין עשרת הסופרים הטובים בארץ?

“איך אני יכולה להגיד את זה? אני כותבת טובה, שעושה את מלאכתה כמו שצריך, אני לא מזייפת, חושבת על כל דבר, מרסנת את הדמיון שלי כדי ליצור דמויות טובות”.

"אם הייתי החללית בראשית, לא הייתי מתרסקת, כי לא הייתי נוחתת". גלית דהן קרליבך. צילום אורי קריספין

מה החלום שלך?

“אין לי חלומות, רק פעולות, כמו בתסריט”.

פרס ישראל בספרות?

“בטוח שאקבל, אבל כשאזדקן ואיראה פחות פרא. אני שואפת להמשיך לכתוב וליצור בכל תחום אפשרי: תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה וכמובן שספרות, ואני לא מפחדת מאף סוגה. זו חצר המשחקים שלי, כותבת בלי לפחד”.

כשאת כותבת יש דברים שעוצרים אותך?

“המון. לכתוב זה גיהינום, חרדה מטורפת, לשבת ולהיכנס לעולם ולדמויות. זה קשה מאוד. כשאני עובדת אני צריכה שהכול יהיה לבן, נקי, שקט, בלי טלפון. אני תמיד אומרת לילדים שלי שבזמן שאימא עובדת יש 100, 101, 102”.

יום או לילה?

“בוקר, ברור! סופרים שאומרים שהם עובדים בלילה עם בקבוק ויסקי בצד, מזייפים גותיקה, וככה הכתיבה שלהם גם נראית. הכי טוב לכתוב ב-5 בבוקר, כשהמוח צלול ונקי, בלי הפרעות והסחות דעת”.

במה את מגבילה את עצמך בכתיבה?

“יש לי הגבלות אסתטיות. יש קטעים ארוטיים בספרים שלי לפעמים, אבל אני דוגלת בלהראות קצת ולהשאיר חשק לעוד. בוא נגיד ככה, אין דברים שלא אכתוב עליהם, אין סייג, אין גדר, כל עוד שעושים את זה כמו שצריך”.

מתי החלטת "אני אהיה סופרת"?

“חוה מבית לברון אמרה לי שאהיה סופרת. אחרי שניסיתי עם לימודי המשחק, הבנתי שמקומי בכתיבה. הרי גם בבית הספר כתבתי וכמובן קראתי, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם. אחרי לימודי קולנוע ותסריטאות שלא הושלמו, פניתי לספרות, ומאז זה מה שאני עושה”. 