מרחב אין סופי. יהודית סספורטס. צילום עזריאל משה
מרחב אין סופי. יהודית סספורטס. צילום עזריאל משה

"יש סערה תמידית": יהודית סספורטס מדברת

האמנית יהודית סספורטס, שנולדה וגדלה באשדוד, בראיון מיוחד ויוצא דופן: על החיים, על האמנות, על רישום מפות נפש תודעתיות וחקר האנטומיה של ההיעדרות, וגם על בית ילדותה, הוריה ואחיה אבי, שאיננו כבר 30 שנה

פורסם בתאריך: 15.3.19 10:11

בעשרות השנים האחרונות הפכה יהודית סספורטס לאמנית בעלת שם בינלאומי. עבודותיה בתחומי הציור, הפיסול, הווידיאו והמיצב קנו להן אחיזה לא רק בישראל, אלא גם מחוצה לה.

האמנית עטורת הפרסים יוצרת במקביל הן בסטודיו בברלין והן בסטודיו בתל אביב. היא משלבת רישום, פיסול ומיצגים הכוללים בתוכם פסי קול ועיבודים לחומרי חיים שהקליטה בבית ילדותה. מאחוריה תערוכות רבות. אחת מעבודותיה המוכרות נקראת “הנגר והתופרת” והיא מתקשרת לבית הוריה באשדוד. בימים אלה היא עובדת על תערוכה חדשה שתוצג לפי התכנית בלונדון בעוד כחצי שנה. במקביל היא מלמדת בבצלאל, אוחזת בתואר פרופסור ומשמשת מרצה בכירה במחלקה לאמנות. ההוראה והמחקר תופסים חלק נכבד מזמנה והווייתה.

נראה שסספורטס, הנחשבת יוצרת מפתיעה ומקורית, נעה כמו תהליך שאיננו עוצר. לאורך הדרך הולכים ומתווספים נדבך ועוד נדבך. אופקים חדשים נפתחים, רובד על רובד מונח. העושר הולך ומתפתח, הולך ומתעצם, ובתוכו כבר נזרעים הניצנים שיתגלו בהמשך.

GHARDY Local Voices film, installation view 2009.photo Uwe Walter_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

כל רישום מייצג נוף פיזי ומנטאלי שונה, שישה "חלונות" המסמלים את ששת האחים במשפחה. מתוך התערוכה גארדי קולות מקומיים. GHARDY Local Voices film, installation view 2009.photo Uwe Walter_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst

אמנות כדרך חיים

סספורטס, 49, נולדה וגדלה באשדוד, השלישית מבין שישה אחים. היא למדה בבית הספר היסודי שקמים והמשיכה בתיכון מקיף ג’. משפחתה התגוררה באזור ו’ ובשלב מסוים עברה לרחוב כינרת שברובע י”א.

לפני שנים מספר נפטר אביה יעקב סספורטס, יליד קזבלנקה, ואימה רחל, ילידת מוגדור, עברה מאשדוד לתל אביב כדי להיות יותר קרובה לילדים ולנכדים.

כבר מגיל צעיר, כשלמדה אצל הציירת לינה גולן מאשדוד, ידעה יהודית שהחיים והאמנות שלובים זה בזה, ולמעשה אחד הם. היא הלכה ללמוד שנה ראשונה במרכז לאמנות חזותית שבאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, ומשם, בגיל 19, עשתה את המעבר לבצלאל, שלשם הגיעה על תקן של ציירת. אבל לא חלף זמן רב, והיא התפתחה למחוזות נוספים של פיסול ואז גם לעוד תחומי אמנות ולכאלה השלובים זה בזה.

“מהר מאוד הבנתי שזה המקום”, היא נזכרת. “הרגשתי משהו חזק, מאוד חזק, משמעותי ויוצא דופן עבורי שמתקיים שם”.

“בשלב זה בחיים”, היא ממשיכה מאותה נקודה, “אני מתוודעת למקום תודעתי נוסף, המאפשר לכך שסיפור חיי האישי לא יהפוך להיות סימן הזיהוי שלי. זוהי תובנה מאוד חזקה שנחקקה בחיי באמצעות היצירה. מכאן לא עלתה אפשרות אחרת, אלא החיים והעיסוק באמנות. מסלול זה הלך והתעצם והפך למעשה למרכז הכובד של חיי.

“זו הייתה תקופה מאוד רגישה בחיים שלי, אחרי הסיפור עם אחי”, אומרת סספורטס בגילוי לב. “להפתעתי”, היא מוסיפה בשקט, “היו שם כמה תהליכים שהכו בי, במובן החיובי. נקלעתי לתוך סתירה פנימית: ההבנה שבאופן סימולטני אתה יכול לחוש אובדן וסף כאב גבוה ובאותה מידה התגלות חיובית גבוהה ומרוממת באמצעות פעולת היצירה עצמה.

“חוויה זו הייתה חדשה עבורי והיוותה למעשה תגלית מכוננת בהבנת מהות פעולת היצירה עצמה והמפגש עם איכות של הוויה גבוהה במיוחד. מצאתי את עצמי עוסקת ברישום שעות על גבי שעות, וזה שינה את המצב התודעתי שלי. זהו משהו שלא הכרתי קודם לכן, והתחלתי להיאחז בו כקו חיים ולהעמיק בו יותר ויותר. אני זוכרת את עצמי מנהלת שיחה מתמשכת עם החיים באמצעות אילמותו של הדימוי. כל השאלות שהטרידו אותי, בין השאר סביב מה שקרה, החלו להתנסח דרך דימוי אילם — דרך מיצבים פיסוליים, דרך פסלים, אובייקטים אניגמטיים ודרך רישומים”.

אמנות ונפש. סספורטס בגלריה שלה בת"א במהלך הראיון. צילום עזריאל משה

אצל יהודית סספורטס אין שחור ולבן (הגם שחלק מעבודותיה הן בשחור לבן), אין פשטות ואין חד ממדיות. החיים כמו האמנות ולהפך, אינם בינאריים ואין טעם לנסות ולהגדיר את הדברים בצורה פשוטה ושטוחה. להפך, הם מורכבים, רב שכבתיים, ובשל כך טמונות בהם דקויות רבות. גם אם תחפשו ישירות, תתקשו למצוא. הדברים הם עקיפים, אמצעיים, והאמירות על פי רוב נעשות באנדר סטייטמנט. האמנות והנפש שלובות בעדינות זו בזו.

את התואר הראשון סיימה סספורטס בהצטיינות במחלקה לאמנות בבצלאל, בירושלים. חלק מלימודיה למדה בקופר יוניון, אקדמיה לאמנות ומדעים בניו יורק. משם המשיכה ללימודי תואר שני באמנות ופילוסופיה באניברסיטה העברית בירושלים ובבצלאל.

די מהר החלה להתמקד בפיסול ובתוך זמן קצר הייתה למטאור — הן כיוצרת והן כמורה. בגיל 24 כבר החלה ללמד בבצלאל במקביל להתפתחותה כאמנית.

הבית באשדוד 

סספורטס גדלה בבית דתי ליברלי, שהילדים בו נשלחו לבתי ספר ממלכתיים. בבית נהגו לקרוא לה ז’ודית.

“המסר הסמוי והלא מדובר שקיבלתי מבית הוריי הוא שהחיים אינם חד ממדיים”, היא מתוודה. “יש גלוי ויש נסתר. יש נוכחות בהווה הקיים, אך יש געגוע תמידי למקום אחר, לזמן אחר ולעולם בעל חוקיות השונה באופן מהותי מחוקיות המקום הקיים”.

“גדלנו”, אומרת סספורטס, “לתוך הדואליות הזו ושל עולם בתוך עולם. חדרים—חדרים של מקומות קיימים, מוחשיים ונגישים המנהלים שיחה עם חדרי מציאות אחרת, בלתי מושגת, שתווכה בעיקר באמצעות מוזיקה אחרת, צילומים ושפה של מקום אחר. מה שהוסיף למתח הבונה היה העובדה ששני הוריי היו אמנים בדרגה מאוד גבוהה”.

הוריה של סספורטס היו אמנים, בעלי מלאכה. האב היה נגר, והאם תופרת. שניהם חסידי עבודת כפיים משוכללת, מדויקת ועדינה.

“אבא”, אומרת יהודית, “היה נגר, עילוי בתחומו, שלמד באיטליה והתמחה בריהוט מיוחד. עבודת ריהוט הדורשת התמחות גבוהה, איטיות בזמן וסבלנות מסוג אחר. היה ברור שקצב הזמן וצורכי החיים בארץ שונים הם. אט אט חלחלה ההבנה שבעלי מלאכה כמוהו נעלמים אט אט מהנוף. העולם זז לקצב זמן אחר. מהיר, זול. רהיט לשנה—שנתיים מחומר אחר המתחזה לחומר המקורי. במובן זה תחום התמחותו זכה להערכה גבוהה של מביני דבר מצד אחד, ולחוסר עניין באיכות מסוימת זו בעיקר בשל שינויי הזמן מצד שני”.

יהודית סספורטס. צילום עזריאל משה

גדלה בבית של אומנים. סספורטס. צילום עזריאל משה

בזמן הריאיון עמה, שמתקיים בסטודיו שלה בדרום תל אביב, אנחנו נחשפים לכמה מעבודותיו של יעקב ז”ל, ובהן כיסא עץ ובמרכזו חור שבא לסמל מתן מעשר.

“כל רהיטי הבית”, היא ממשיכה, “נבנו בהתאם לצורכי יושביו. במובן זה ניתן לקרוא את סביבת הבית כמיצב פיסולי ואינסופי, שעסק בהמצאות ספציפיות למרחב ארכיטקטוני קטן, היודע להתקפל ולהיפתח, להרחיב עצמו ולהצטמצם בכל פעם מחדש בהתאם לצורכי החיים של המשפחה.

“זה השפיע על חשיבתי מאוד ועל אופן הבנתי את יחסנו לחפצים, לאובייקטים בהם אנו משתמשים כבני אדם. מערכת היחסים בין אדם לחפץ, לאובייקט. מנגנון ההשלכה הנפשי אותו אנו מפעילים על סביבת חיינו. האופן בו סופג המרחב, החלל, את המידע, את עקבות פעולותינו היומיומיות. אנרגיה של אובייקט, אנרגיה של חלל: עולם שלם".

יהודית גדלה בין מלאכת הנגרות לעבודת התפירה והעיצוב, ובמרחב הזה התפתח עולם הדימויים שלה. “הוריי שניהם היו בעלי מלאכה ברמה מאוד גבוהה, וההוויה הביתית הייתה ספוגה בשני תחומי העיסוק הללו. האוּמנות, הקרפט (craft), והרוח היו משולבים יחד. הרהיטים בבית כולם היו מעשה ידיו של אבי, וכל מה שלבשנו — מעשה ידיה של אימי. כילד אתה קצת מתבייש לפעמים שאין לך בגדים שנרכשו או חפצים קנויים כמו של כולם. הבית במובן זה היה מוזר. בחופשים עבדתי המון בנגרייה של אבי, זה היה הבית השני שלי. היו שם סטנדרטים של דיוק, גרביטציה של חומר, אנרגיה של חומר, טמפרטורה ומשקל”.

יש חוט מקשר בין הנגרות והחייטות שאיתן גדלת מילדות לבין העיסוק שלך באמנות פלסטית?

“היום אני יכולה לומר שכן, בוודאות חד משמעית. התלוויתי לאבי במשך שנים בעבודתו. אני מניחה שדברים מלאים ועולמות מלאים חדרו ומתקיימים בתוכי היום”.

נשמע שלשניהם היו ידי זהב.

“שניהם אנשים יצירתיים מאוד ובעלי יכולות טכניות מרשימות. אני מניחה שזה היה בסיס הקשר והשיחה ביניהם, של התרגשות מאיכות של עשייה. מכונת התפירה של רחל אימי היא כלי הביטוי והשמחה, וכלי עבודת העץ של אבי הם האמצעי.

“אימא הייתה תופרת הוט קוטור בבית, זה היה הסטודיו. הייתה ועדיין בעלת חוש ויזואלי חזק מאוד, אשר מאופיין ביכולת לחלץ גזרה פנימית וסמויה מכל דבר כמעט העשוי מבד. חילוץ הגזרה ונוכחות מפות הגזרות כחלק מהותי מנוף ארכיטקטורת פנים הבית חקקו אף הם חותם שקשה לי להסביר במילים. ההבנה שלכל דבר יש גזרה פנימית, חוקיות וסדר פנימי סמוי.

"כל דבר מכיל אפשרויות שונות ומגוונת של הופעה במרחב, ולמעשה אינסופיות. העיקרון המנחה הוא התנועה, הגמישות, הידע והכישרון לאלתר. להמציא ולראות פוטנציאל תמידי כמעט בכל דבר. אלתור, המצאה וראיית פוטנציאל סמוי כעיקרון של ניצוץ, התרגשות וככזה המוביל אותך לפעולה בעולם: זו האנרגיה. זו ההבנה שהייתה בבסיס הדברים.

"אבי אסף באופן כפייתי כל חלק של אובייקט ברחוב שנראה לו כאפשרות וכמצע לדבר מה נוסף. הוא גם קיים את הבטחתו זו ובנה רהיטים יוצאי דופן מאותם חומרים.

Shichecha installation view,Seven Winters, 2013. photo Yigal Pardo_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

Shichecha installation view,Seven Winters, 2013. photo Yigal Pardo_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

"מצב תודעת האובייקט התמידי אצל אימי היה שכל בגד ניתן לפרימה ולתפירה מחדש לבגד חדש אחר. בגד הוא אובייקט זמני לזמן מסוים. בשלב מסוים הוא מסיים את תפקידו משום שהגוף זז, לכן הוא הגיע לשולחן העבודה, נפרם ולאחר כמה ימים התרומם לכדי הופעה של גלגול ובגד חדש. גלגול הדברים, פרימתם, פירוקם, הרכבתם מחדש והופעתם במרחב שוב כדבר מה אחר, חדש אך מוכר היו לב המנגנון. זה חדר אליי ברמה התאית אני מניחה. אני ממשיכה באופן אחר, אך קרוב מאוד, את מימוש העיקרון הזה. כמסלול חיים זו המחשבה וזו הגישה. שום אובייקט או יצירה, גם אם הסתיימו או הוגדרו בזמן כגמורים, במרחב נוסף הם ממשיכים לנוע, להתקיים וללבוש צורה חדשה.

“הסרט 'מערבולת של היפרדויות' ('Vortex of Separation', 2013), אשר הוצג במוזיאון ישראל במסגרת תערוכת היחיד' שבעה חורפים' לפני כארבע שנים, הציג ללא ספק את מימוש העיקרון הזה. הסרט, אשר הציג מהלך ארכיטקטוני מרתק בו כל מרחב התערוכה הארכיטקטוני זז באופן איטי, נפתח ונע ללא הפסקה וייצר באופן הזה הרחבה תודעתית חזקה לחוויית הצופה את התערוכה הפיסולית עצמה”.

“הרבה שנים לא דיברתי”

יהודית נולדה בשנת 1969. אחותה הבכורה רות היא סמנכ”לית בית החולים איכילוב. אחרי רות נולד אבי ז”ל, שהיה גדול מיהודית בכשנה. אחריה ברשימה חגית, נטורופתית בכירה, דוריס, שעסקה זמן רב בעיצוב וכיום בשחזור מבנים, והצעיר גמליאל — מוזיקאי שלמד ברימון ומרבה לעבוד ולשתף פעולה באופן מקצועי לאורך שנים עם יהודית.

היא חיה עם תומס, יליד אוסטריה, ובתם אליה בת ה-7 וחצי, והם מחלקים את זמנם בין ישראל לגרמניה.

4. Magnetic Shakey Table film, installation view 2015. photo Uwe Walter_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

יהודית, ספרי לי עוד על הבית שבו גדלת באשדוד.

“הרבה שנים לא דיברתי על זה. בית שנמצא בתוך שיכון ברחוב דב גור, בית של עולים שהגיעו מתרבות אחרת, עולמות אחרים. בית שממנו נשקפה סוף העיר של אותם ימים אי אז בשנות ה-70, ומהמרפסת נראו חולות. מבחינתי זה היה סוף העולם, הקצה של הדברים. יחסי שכנות טובים ומערכות יחסים מסוימת מאוד עם הדיירים האחרים בבניין, שהגיעו מכל מיני ארצות.

"בית שממנו נשקפה סוף העיר של אותם ימים אי אז בשנות ה-70, ומהמרפסת נראו חולות". רחוב דב גור באשדוד. צילום פבל

“זה היה הבלוק מבחינתי. למבנה זה לימים הייתה כמובן אמירה ונוכחות בחיי. ניגוד מלא בין חיצוניות אנונימית של מבנה שיכון לבין ארכיטקטורת חיים אינטנסיבית ועוצמתית המבוססת על קוד חיים אחר הנמצאת בתוכו. הסתירה חלחלה לתוכי. ההבנה של חוסר הקשר האורגני בין פנימיותו האינטנסיבית והבוערת של המבנה, מבחינתי, לחיצוניות האנונימית והמודרניסטית שלו. כל קומה חשפה אינטנסיביות מסוג אחר. שם לדעתי הבנתי משהו על מוזיקה הודית, גרוזינית, רוסית ומצרית. משהו בי היה קשוב, מבוהל, חושד ומסוקרן מאוד מהמפגש התמידי עם הקוד האחר”.

על איזו מוזיקה גדלת?

“הכול. זו הייתה יכולה להיות מוזיקה יוונית, מרוקאית, מצרית. הייתה לנו מורה לפסנתר שבאה מרוסיה, לקוחה של אבי שהגיעה ללמד אותנו בבית. אני זוכרת את שיחת הברטר בינה לאבי — 'אני אבנה לך את הרהיטים שאת צריכה, ואת תגיעי אל ביתנו ללמד'. היא הייתה פסנתרנית מעולה, עולה חדשה שלא יכלה להתפרנס כמוזיקאית באופן מלא.

“עם הזמן, כל מה שהיה קשור בפסנתר הזה חדר אליי מאוד ולעבודתי. העיסוק שלי בפסנתר ובהופעה המשתנה שלו קיים עד היום. במוזיאון ישראל הוצג פסלו של הפסנתר שהוצג בחלל התערוכה. עבודה מרשימה המתנשאת לגובה של ארבעה וחצי מטר ומכילה בתוכה את רישומי הקלטות מקור של המשפחה.

Seven Winters, The Piano, installation view 2013. photo Yigal Pardo_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

מתוך "שבעה חורפים, הפסנתר". Seven Winters, The Piano, installation view 2013. photo Yigal Pardo_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

“יצרתי מעין פסנתר קולקטיבי, המקפל בתוכו אינפורמציה רגשית חשובה ומקודדת של ‘העניינים’. במקום שבו גדלתי היה מפגש תמידי ומאוד אינטנסיבי עם האחר, עם השונה ממך. מרחב מאוד לא הומוגני. כילד זה יכול לפעמים לערער אותך, ההבנה שהמרחב הוא אינסופי ומלא ברבדים—רבדים. בעיקר מורכבות שלא כולה מדוברת. אתה מבין את זה כילד. אתה לומד לצפות בחיים בשקט מסוים, לקלוט הרבה, לתת לדברים לדגור בתוכך בלי לעסוק בשיפוט ולהתבונן”.

איך את יכולה לאפיין את העבודות שלך? האם אמן או אמנית באנגליה או בסין היו יכולים לעשות את אותן עבודות? 

“אני עדיין מבררת את השאלה הזאת כבר 30 שנה ויכולה לומר לך שיש הרבה מאוד אנרגיה בתוך העבודה ומורכבות גדולה שאני מנסה לעיתים לקודד אותה כך שתיראה מאופקת, אבל היא למעשה על סף פיצוץ. היא נראית כדבר שקפא בזמן, מתוך שוק, מתוך הלם.

“אני חושבת שהרבה שנים האנטומיה של השוק לא הובנה כהלכה. במיוחד עבודותיי בעשור האחרון בגרמניה הן טעונות. העבודה שלי באתר לא פשוט בביצה בגרמניה לא מפסיקה לרתק אותי. אני מקליטה קופים ושותלת את הקולות שלהם בגני חיות בלייפציג וברלין ומקליטה את תגובות הקופים שם, אני מקליטה עצים ביער השחור בגרמניה. הטמנו בתוך הגזעים ציוד הקלטה מאוד מאוד רגיש. אחר כך בסטודיו אתה יכול לשמוע איך העץ יונק מים.

“הקלטתי את משפחתי באשדוד במשך 18 שנה בלי שהם ידעו. אחי ואני התחלנו יום אחד, כשהייתי בת 17. בהתחלה לא חשבתי, לא היה לי צל של מושג. זה התחיל כשעשוע נאיבי”.

נוכח נפקד

מבעד לשיחה עם יהודית, שמתרכזת באמנות, ביצירה, צפה ועולה הנוכחות החזקה של האין. 30 שנות יצירה וקריירה ענפה הן גם 30 שנות היעדרותו של אחיה הגדול אבי. יהודית מסרבת בתוקף לדבר על העניין מיוזמתה, וגם כשהיא נשאלת, היא עושה זאת במשורה. הקושי הגדול ניכר בפניה. מבין השורות מתגלים בעיקר רמזים.

אבי סספורטס היה חייל סדיר בצה”ל ושירת ביחידת מגלן. ב-16 בפברואר 1989 הוא עלה לטרמפ ונחטף בידי מחבלים. החיפושים אחריו לא העלו דבר עד הסוף המר ב—7 במאי.

חטיפתו של אבי סספורטס, שהובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, הפכה בשעתו “לאירוע לאומי” שנצרב בתודעה הקולקטיבית. אבל מבחינת המשפחה זה היה ונותר לפני הכול ואחרי הכול אירוע אישי, פרטי.

"81 ימי ההיעדרות וההימצאות במרחב של אי ידיעה אמיתית, בשלב בו התרחש העניין, העבירו אותי מצד אחד לצד אחר בחיי”.יהודית. צילום עזריאל משה

 

את אבי גם הקלטת?

“כן”.

יש עבודות שנעשו בהשראתו ובקשר אליו?

“שום דבר לא נעשה באופן ישיר, נזהרתי ונרתעתי מזה כמו מאש. אין לי שום צורך להיאחז בריאליזם של הסיפור הזה. אני יכולה לומר במבט לאחור ש-81 ימי ההיעדרות וההימצאות במרחב של אי ידיעה אמיתית, בשלב בו התרחש העניין, העבירו אותי מצד אחד לצד אחר בחיי”.

יש קשר בין הדברים?

“אני לא יכולה להעיד על הקשר מתוך עצמי. אנשים יכולים להעיד עליו מבחוץ. אני יכולה לומר לך שמאוד מאוד נעם לי ומאוד הטיבה איתי העובדה שבמשך הרבה שנים שאני פעילה גם בשדה האמנות הבינלאומית איש לא יודע על הסיפור האישי שלי. כך נכון ומאוד מדויק לי כיוצרת. זה פרט מאוד חשוב בביוגרפיה שלי, ללא ספק, אבל לקחת את הסיפור הזה ולהפוך אותו למכונן היצירה זה אחד הדברים האסורים והשגויים ביותר שיוצר יכול לעשות. הוא אפילו אסור בעיניי”.

היית קשורה אליו.

“בוודאי, קשר עמוק וקרוב מאוד, קרוב ביותר. התחושה היא שאתה עף מהכביש הראשי ולוקח לך הרבה זמן, אם בכלל, להבין לאיזה שביל עברת ומה הפרספקטיבה שהשביל החלופי הזה נותן לך. המבט על החיים הוא כבר לא אותו מבט. אני לא יכולה להגיד שמשהו נשאר כמו שהוא היה”.

זה משבר שהיה לו סוף?

“זה מצב קיומי אחר ותמידי. אין באמת התחלה או סוף”.

כשאת מגיעה לאשדוד, אילו תחושות עולות אצלך?

“זה תלוי. זה הכול מהכול. זה בעיקר עבר. והווה תמידי מוזר בזמן”.

מתי הפסקת להיות דתייה?

“אף פעם לא הייתי דתייה במובן הקלאסי, אני אדם מאוד מאמין. העיסוק בפילוסופיה או במנגנון ההוויה היהודית הוא חלק מחיי. עולם הרוח וכל מה שקשור בו הוא חלק מהותי ממני. בן זוגי תומס הובל הקים לפני 16 שנה את המכון לחקר התודעה והאבולוציה בגרמניה — Academy of Inner Science. תומס הגיע במקור מלימודי רפואה בווינה ונחשב כיום באירופה לאחד מהקולות הרעננים והמובילים בתחום”.

כאן, שם ובכל מקום

יש לה סטודיו בברלין כבר 16 שנה. הקשר החל באמצעות עירית זומר. “השנים בחוץ היו ועודן חשובות מאין כמותן. יש יוצרים שטוב להם להיות במקום אחד, אבל הסתבר לי שאני דווקא נמנית עם הסוג האחר”.

לדבריה, בעבר המקום האחרון שעליה יכולה הייתה לחשוב כמקום שבו תעבוד ותחיה הוא ברלין, גרמניה. “זה היה חזק ממני”, היא אומרת.

8. LlightWorkers film installation, 2010.photo Uwe Walter_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

יהודית סספורטס היא …?

“הרבה מאוד דברים. הסיפור הוא תלת ממדי, כך שתלוי מה מרכז הכובד של השיחה. אם אתה שואל מה הטייטל שלי, אז הטייטל השגור שלי הוא אמנית. אני עוסקת ביצירה ובהוראה”.

מה כוללת היצירה?

“היצירה כוללת רישום, פיסול, מיצב, מערכים תלת ממדיים, עבודות סאונד ווידיאו”.

רשימה חלקית מהיקף יצירתה של יהודית סספורטס: במהלך 25 השנים האחרונות הוצגו יותר מ-17 תערוכות יחיד מוזאליות בחו”ל במוזיאונים חשובים באירופה ובארצות הברית, כמו כן, מספר רב ומשמעותי של תערוכות קבוצתיות חשובות.

“הסטודיו בברלין מתקיים במקביל לסטודיו בתל אביב ומחויב מאוד מקצועית”, היא מפרטת. “כל תערוכת יחיד כרוכה בעבודה המתבססת על עבודה של מספר שנים משמעויות הכוללות עבודה על סרטים, רישומים, עבודות סאונד ופסלים, היוצרים מערך תלת ממדי מורכב וטוטאלי מאוד במרחב המוזיאון ובחוויית הצופה. חלק מתערוכות היחיד התפרסו מספר על פני מספר קומות בחללי המוזיאון בו הוצגו. הדברים מורכבים”.

את עוסקת ונוגעת בהרבה מאוד תחומים באמנות. מה את אוהבת יותר?

“את החיבור שלי עם הפיסול גיליתי בהפתעה. כשהגעתי לבצלאל וכחלק ממערך הלימודים, בו נדרש התלמיד לענות ללא מעט תרגילי יצירה, חשתי שהמענה הטבעי והמיידי ביותר עבורי הוא דרך אובייקט ודרך חומר. מבחינתי, לא עסקתי בפיסול בהתחלה אלא רק בניסוח של מצבי תודעה שונים מבחינה נפשית באמצעות אובייקטים שבניתי. התגובה החזקה שהאובייקטים הללו קיבלו טלטלה בי משהו.

“גם ההוראה התגלתה אצלי במקרה והפכה לדבר מרכזי מאוד בחיי. אני עוסקת בהוראה מעל 25 שנים, בבצלאל וגם מחוץ לבצלאל. העברתי לא מעט סמינרים באקדמיות שונות ברחבי העולם, בעיקר במחלקות לתואר שני, אליהן הוזמנתי כאמנית אורחת.

The Swamp,installation view,Seven Winters, 2013. photo Yigal Pardo_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

"הביצה". The Swamp ,installation view, Seven Winters, 2013. photo Yigal Pardo_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

“השיח המתקיים בהוראה מרתק אותי. מבחינתי, זה סוג מסוים של שליחות. אני מאוד אוהבת ללמד, ויותר מכך, אני אוהבת את הניסים שקורים במרחב היצירה והלימוד. את הפריצה למרחבים חדשים, את השתנות וזיכוך החומר האנושי של יוצרים צעירים במהלך הקורסים ומסלול הלמידה וההובלה. אני תמיד נרגשת מאוד לראות תלמיד או תלמידה שמגיעים עם מתנה שהם קיבלו, אך מתנה זו אינה נגישה במלואה עדיין. היא חסומה או מעוכבת בשל סיבות שונות. הובלה נכונה ובעיקר תחושה שמישהו רואה אותך באורך שלך יכולות להוביל לפריצות דרך יפות ומרשימות. ניתן לכוון ולעלות תלמיד על מסילה נכונה אשר מן הסתם קשורה אליו באופן עמוק. אפשר כך להגיע מאוד רחוק”.

בעבודתה "גארדי קולות מקומיים" שהוצגה בכמה מוזיאונים, כולל מוזיאון ישראל (ובימים אלה מוצגת במגדנבורג, גרמניה), יצרה סספורטס מעין מפת נפש תת הכרתית. המילה "GHARDY" מורכבת מהאותיות הראשונות בשמותיהם של ששת האחים לבית משפחת סספורטס.

אני משוחח איתך בסטודיו שלך בתל אביב, ואת עושה רושם של אישה מאוד רגועה ונינוחה.

“אני אדם מאוד לא רגוע. זו האמת. יש סערה תמידית. התבוננות מעמיקה בעבודתי תחשוף לדעתי את טעינות הדברים הקפואים בזמן”.

_Berlin studio_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.16

"כמו הר געש". סספורטס במהלך העבודה:_Berlin studio_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.16

זה מעייף, נכון?

“זה מעייף, אבל הלוואי ויכולתי לבחור. אם הייתי יכולה לבחור בחיים אלה, אני מניחה שהייתי בוחרת אולי אחרת. התחום שלנו עוסק בשאלות. בעיקר בשאלות של משמעות. זו שאלה שנשאלת כמעט מכל כיוון ובכל דרך. מהות התחום היא לפרק מבנה. להניח דימוי במרחב הציבורי ולהפעיל את המרחב בשאלה תמידית וערנית.

“אני מבינה היום שעניין היצירה הוא עניין עמוק מאוד הקשור לשיחה מסוימת מאוד עם החיים. אם בורכת בכישרון מסוים, יש בידך את היכולת להפעיל את צורת השיחה האחרת עם החיים. יצירה זו צורה אחרת של מחשבה וחוויה את החיים. לכן דימוי טוב הוא בדרך כלל דבר שלא ניתן לכתוב אותו או לדבר אותו. האיכות שלו עוברת ופועלת דרך מנגנון השתיקה והדממה שלו. זה אזור אחר. אם אתה משכיל לבנות ולשכלל את הכלים הנכונים, לעבד את האינפורמציה הזאת ולשחרר אותה מחדש — כמוזיקה, כאמנות, כספרות, כשירה — אז אשריך, עשית משהו. אבל אם זו רק אינפורמציה שתוקפת אותך עקב רגישות היתר שלך, יש פה בעיה. השקעתי המון שנים באימון המערכת”.

“הכול אצלי קשור ליצירה”

על פוליטיקה אל תשאלו אותה (שאלנו למי היא מצביעה וכמעט סולקנו, כך גם מה היא חושבת על שרת התרבות); ואם כן, תקבלו נזיפה, אפילו שבעבר כבר אמרה שעבודותיה או האמנות שלה, גם אם בחלקה, היא פוליטית.
“הכול אצלי קשור ליצירה”, זו התשובה המרכזית שלה שאולי מתמצתת את הכול.

איזה שפות בתך אליה יודעת?

“אליה מדברת אנגלית שוטפת, כי זו השפה השגורה בבית, וכמובן עברית וגם מתחילה את דרכה בגרמנית. במהלך השנה רוב הזמן אנחנו בישראל ובקיץ בגרמניה. בין לבין אני בהרבה נסיעות לכל מיני מקומות בעולם”.

את מאחלת לה גם להיות אמנית?

“אני מאחלת לה שתהיה במקום שיעשה לה טוב וישמח אותה. החיים מאוד מורכבים. אני חושבת שבחיים של יצירה יש אי שקט מאוד גדול, אין באמת מנוחה. אתה לא מגיע למקום שבו אתה נח על זרי הדפנה. זה מסלול חיים אינטנסיבי ותובעני. אתה כמו יושב על לוע של הר געש שכל הזמן מתרחשת בו תנועה”.

ואת שולטת בנעשה או שאת נשלטת?

“יש אשליה מאוד גדולה של שליטה, אבל היא בעיקר למראית העין. ליבת העניין היא אי ידיעה תמידית. יצירה עובדת על פירוק ההרגל והמבט השגרתי, וזה מאוד תובעני”.

לאיזה זרם ניתן לשייך את האמנות שלך?

“אני עוסקת במיצבים פיסוליים. עבודתי עוסקת ביצירת סביבות תלת ממדיות שמשולות למודל של האופן בו התודעה שלנו עובדת. אני מנסה ליצור עבודה שבה כמה תדרים תוקפים את התודעה שלך במקביל. בעיקרון התחנכתי על ברכיו של המודרניזם, באופן המובהק הבצלאלי, אבל במקור שלי אני חושבת שלא הייתי יכולה להתמסר אליו כי אני באה ממקום שהוא מאוד לא מודרניסטי בתפיסה, בהבנה ובמהות. חוסר ההתמסרות שלי או ניסיון תמידי לפרקו הוא בבסיס החשיבה שלי.

“הבסיס הפילוסופי של המודרנה הוא מותו של האל, ואני לא באה ממקום כזה. אצלי אלוהים לא מת אף פעם. למרות שלא אוכל להכחיש את ענייני העמוק מאד בסתירה הסימולטנית של שתי חווית חיים ותפיסות חיים שונות והפוכות זו מזו כתפיסה המבוססת על מרחב בו מרחב מקודש נעדר וחסר הוא כבסיס ותשתית קיומית לעומת מרחב המעובר במרחב של קודש.

“לשיטתי, אני אדם דתי, אדם מאמין. אני חשה את עצמי כאדם בעל מצפן חזק וברור, או כזה המושתת על מנגנון של אמונה. זה עניין עמוק שעבר בתוך הנימים של החיים זה קשור כמובן לבית”.

מערבולת של היפרדויות. Vortex Of separation, 2010.photo Uwe Walter_curtesy of the Artist and Sommer Contemporary Art, Tel Aviv©VG Bild-Kunst.

את מאוד פילוסופית. אני שומע שאת מתעניינת בהרבה תחומי דעת, ואחד מהם הוא מוח האדם.

“אני אוהבת להרחיב את השיחה. ההבנה שהדברים לא מתקיימים בממד אחד אלא בכמה במקביל חשובה בעיניי”.

את למעשה אשת אשכולות, בדומה אולי לגדולי תקופת הרנסנס?

“הכתיבה מאוד מעניינת אותי, מבט העל על הדברים מאוד מעניין אותי”.

אם מבקרים פוגשים אותך בתערוכה ליד אחת מיצירותייך ושואלים, ‘פרופ’, למה התכוונת?’ זה מרגיז אותך? 

“ממש לא. אני מנסה לזהות מהיכן מגיעה השאלה ואם היא ספציפית ולא גנרית ויש בה כוונה אותנטית. המקום של השאלה מייצר גם את מקומה של התשובה. בגדול, אני חושבת שאמן יוצר את מה שהוא יוצר, מניח את העבודה שלו במרחב הציבורי ואז תפקידו הוא להיעלם. אני חושבת שבדור שלנו אנחנו צריכים להיזהר מדיבור יתר של אמנים שמסבירים למה התכוון המשורר. זה סימפטום תקופתי של מצוקה לא טובה. העבודה אמורה לעשות את העבודה, ואם יש דיבור — האמן אמור לדבר את העבודה ולא עליה”.

יש אמנים שגדלת עליהם בבחינת מודל לחיקוי?

“היו אמנים שמאוד הטרידו אותי במובן החיובי מגיל צעיר מאוד, אם זה עבודות של דה קיריקו או מגריט. המפגש עם עבודות אלו יצר אצלי תגובה שלא הכרתי. מאוחר יותר אני זוכרת שראיתי בפריז מיצב של האמן הגרמני ג’וזף בויס, וזה הכה בי עד כדי בהלה. סוג של מרחב תחושה חדש בתוך חייך שלא היית מודעת אליו עד אותו רגע. זה להיבהל ממפגש עם איכות. מפגש שלא הכרת קודם מדבר שמערער אותך במובן החיובי והעמוק מאוד, מעין גירוי נקודה והבנה של אמת הפשוטה: אתה זר בעולם הזה, אתה אורח לרגע, אולי אפילו אורח בתוך עצמך”.

איזה אמנים את הכי אוהבת?

“אלה דברים שמשתנים, אבל יש גם עבודות שהן מעל הזמן. אתה ניצב מול ציור של גויה ואתה דומם מעין דממת נפש. יש מכל התקופות ומכל הזמנים, הספקטרום הוא מאוד רחב”.

את אחת האמניות הכי טובות בארץ כיום?

“בשנות ה-90 יצאה מבצלאל קבוצה חזקה, ואני יכולה לומר שאני חלק ממנה, חלק מאותו דור שגם פרץ החוצה”.

ואם תהיי פחות מצטנעת, את אחת האמנים הגדולים בארץ?

“אני לא מגדירה את עצמי ככזו, אני בסך הכול אדם שמאוד מחויב לעבודה, ליצירה".

יש קנאת אמנים כמו קנאת סופרים?

“בטח, יש סקרנות, פחד, תשוקה ובהלה המתרחשים במקביל. יש ערנות”.

"יש הרבה מאוד אנרגיה בתוך העבודה", סספורטס. צילום עזריאל משה

מסר לצעירים שמתעניינים באמנות?

“הקשבה תמידית לדחף פנימי וחזק שעולה בך. הקשבה ואיתור של רגעים בזמן שאכן מרחיבים ומשמחים אותך, שאתה אכן קשוב ונמצא בתהליך של ביטוי. חשוב מאוד לא לעזוב את המקום הזה”.

כמי שגדלה באשדוד, מה היית אומרת לאמן או אמנית צעירים שמתלבטים אם ללכת בדרך האמנות?

“לחוש איזה קול חזק ודומיננטי יותר בך ולנסות להבין או לחוש אם עצם העיסוק, המחשבה או השהייה באזור הזה מייצרת הרחבה. במידה וכן — בוודאי”.

לך, כמי שבאה מאשדוד, היה יותר קשה להשתלב בעשייה האמנותית בארץ? 

“ממש לא. אין קשר במובן הזה. תהליך הגיבוש וההתהוות שלי כיוצרת עשה את שלו, ובמובן זה זהו תהליך בלתי הפיך. מרגע שהעניין נפתח והפך נוכח מאוד בחיי, לא ראיתי או חשתי שום קשר לעיכוב או חסימה, להפך”.

את רואה עצמך כחלק מהאליטה האמנותית בישראל?

“אני רואה עצמי כחלק משדה וקהילה, בהחלט כן”.

איך את ניגשת לעבודה בתחילה, כשהכול עוד ריק?

“זו שאלה יפה. זו תחושה זהה כל פעם, אך היא משתנה בהתאם למצבך. אני יכולה לומר בוודאות שימים בהם אתה וסיפור חייך או אישיותך נוכחים מאוד, אז הכניסה למרחב הריק של חלון הזמן האחר של היצירה מורכבת יותר. ימים בהם אתה יכול לזוז מעצמך ולפנות את השטח למרחב אחר המתקיים כל הזמן בתוכך, התנועה פתוחה יותר. זה מקום שדורש עקביות, אימון ואמונה". ­­­­­­

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר