כוח אודליה. צילום: אורי קריספין

אלרגית לחוסר צדק

לראשונה בישראל החל מהלך של חקיקה לקביעת מדיניות עבור האוכלוסייה האלרגית בישראל. מי שאחראית לכך במידה רבה מאוד היא אודליה אלבו שנחשפה לנושא בעקבות האלרגיות מסכנות חיים שעמן נולד בנה הצעיר והקימה עמותה לטיפול בסוגיה. אלבו היא גם ממובילי המאבק להכרה באסון צור הראשון בלבנון, שאחד מניצוליו היה אביה. המאבק הבא שלה כבר ממתין מעבר לפינה

פורסם בתאריך: 6.8.17 11:25

לראשונה בישראל מערכת החינוך נערכת מבחינה חוקית למהפכה בתחום ההזנה, ומנות האוכל בצהרונים ובמוסדות החינוך יותאמו גם לילדים האלרגיים למזון.

להישג זה אחראית במידה רבה מאוד אודליה אלבו-שווייצר מגן יבנה, בעצמה אם לילד שסובל מאלרגיה, פעילה חברתית ויושבת ראש העמותה הישראלית לאלרגיות למזון, שניהלה את המאבק יחד עם פעילות העמותה.

בנוסף, אלבו מנהלת בהצלחה מאבק לשם ההכרה בחללים ובפצועים של אסון צור שהתרחש במלחמת לבנון הראשונה כחללים ונפגעים בפעולת טרור ולא כנפגעי תאונה (פיצוץ בלוני גז), כפי שהיה נהוג לחשוב. אודליה היא בתו של ישראל שווייצר, מן הניצולים היחידים מאסון זה, ובקרוב תיפגש עם סגן שר הביטחון וראש אגף הנפגעים של משרד הביטחון כדי להקים טקס ממלכתי לציון 35 שנה לאסון.

אלבו. צילום: אורי קריספין

אלבו בת ה-41 מעידה על עצמה כעל אישה לוחמת, והמלחמות שלה מצליחות לשנות את המציאות.

בכל החזיתות
היא גדלה במושב כרם בן זימרה שבגליל במשפחה בעלת משק חקלאי המתמחה בגידול גפנים וייצור יין (וגם אירוח בצימרים). היא עברה לאשדוד בעקבות האהבה לאחר שהכירה את בעלה אבי, גם כן בנסיבות של מאבק: עברה תאונת אופנוע קשה, ובן משפחה הגיע לבקרה עם חברו האשדודי. אודליה התאהבה בו מיד ועברה לאשדוד לגור איתו. הוא הפך להיות בעלה ואבי שני בניה: איליי בן ה-16 ואיתן בן ה-11.

בעבר עבדה כסוכנת ביטוח וכמנהלת הקלדניות בבית המשפט המחוזי בתל אביב וכיום היא לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. כמושבניקית בדם היא חיפשה מקום עם מרחב, שיהיה בו את אותה החמימות שגדלה בה, וכך עברה להתגורר בגן יבנה.

איתן בנה נולד עם אלרגיות רבות – לחלב, סויה, ביצים ובוטנים – לימים כמה מהאלרגיות חלפו, וכיום האלרגיה החמורה היא לבוטנים.

"כבר מעל לעשור שאנחנו משפחה אלרגית", היא מספרת. "אני בכוונה אומרת משפחה אלרגית, כי גילוי האלרגיה מסכנת החיים ממנה סובל בני הפכה אותנו למשפחה מודעת, נרתמת, דרוכה וחרדה – כולנו הפכנו מומחים לאלרגיה של בני. זו אמנם האלרגיה שלו, אבל בעצם היא לא ממש שלו אלא של כולנו.

ההתמודדות עם האלרגיה למזון היא תמיד בראש ובראשונה משפחתית.
הקונוטציה של מרבית האנשים ששומעים לראשונה את המילה 'אלרגיה' היא: פריחה, התעטשויות, קצת נזלת וזהו. זו הייתה גם הקונוטציה שלנו", היא ממשיכה. "אך כשבני היה תינוק זעיר בן שלושה שבועות בלבד מצאנו את עצמנו בטיפול נמרץ ילדים אחרי תגובה אלרגית חריפה לחלב. התמהמהות של כמה דקות עלולה הייתה לעלות לנו בחייו.

עלולים להיות מסוכנים מאוד. בוטנים

הקושי המרכזי, גם היום, לא רק שלי אלא של אלפי משפחות אלרגיות הוא עם הסביבה. אנחנו כבר 11 שנים במצב של מלחמה. לרוב האנשים קשה להבין שהבמבה התמימה שהילד שלהם כל כך אוהב יכולה להרוג, ולכן אחת המלחמות המרכזיות שאנו מנהלים היא על העלאת המודעות לאלרגיות למזון, כי המודעות מצילה חיים".

איך חיים עם זה ביום-יום?

"אנחנו כהורים הופכים למומחים לקריאת תוויות מזון, יודעים בעל-פה להגיד מה מכיל בוטנים, מה עשוי להכיל בוטנים, מה אולי יכול להכיל בוטנים או מיוצר במפעל שיכול להכיל גם מוצרים עם בוטנים. הקנייה שלנו בסופר אורכת שעות, כי אנו בודקים שוב ושוב. מאחר שאי-הבהירות בתחום הצרכנות הולכת וגוברת, סימון המזון כ'עלול להכיל' מביא לכך שאין מסלולי מזון בטוחים בסופר, ובשל כך סל הקניות שלנו קטן משמעותית. זה אינו מתקבל על הדעת, ויש לחוקק חוק המחייב יצרני מזון להקים מסלולי מזון בטוחים לשימוש באמצעות פסי ייצור לאלרגים.

שכחו שאנחנו גם צריכים לחיות עם האלרגיה הזאת, ולילדים האלה מגיע לחיות חיים מלאים וטובים ובטוחים ובריאים, ממש כמו לכל הילדים, ומגיע להם גם להיות בקייטנות, בצהרונים, בטיולי מחנאות של תנועות נוער ולצאת לקולנוע, להשתתף בפעילויות, להתגייס לצבא, וכל אלו מבלי שהמזון יסכן את חייהם. אבל מקומם לראות איך הפכנו לחברה אדישה שפולטת מתוכה את השונה. חלק עיקרי ומהותי בקשיים שלנו זו ההתמודדות עם התנגדויות של אוכלוסייה שאינה אלרגית ולא מאפשרת לילדים להשתלב, וזה משקף את מה שקורה היום בישראל בתחום החברתי, הצבאי, והבסיסי ביותר – היעדר הפתרון למתן הטיפול הרפואי בבתי הספר, ומדובר על דקות בודדות בין חיים ומוות.

העיסוק במזון תופס חלק ניכר מזמננו, ומאחר שהאוכל מהווה חלק בלתי נפרד מפעילויות חברתיות, הילדים לעתים נמנעים מפעילויות אלו. כך נוצרת פגיעה חברתית, ונוצרת פגיעה של ממש באיכות החיים של הילד".

במה מתמקדת פעילות העמותה שיסדת?

"העמותה הישראלית לאלרגיות למזון מאמינה בבניית חברה שתהא מושתתת על ערכים של כבוד האדם, צדק, ערבות הדדית, שוויון, סובלנות, סולידריות וקבלת האחר. העמותה פועלת ללוות ולסייע ללוקים באלרגיות למזון ולבני משפחותיהם בהתמודדות מול מוסדות המדינה וגופים אחרים, להעניק ייעוץ ותמיכה, לקדם את זכויות הלוקים באלרגיות למזון ולשילובם באוכלוסייה הכללית, לקיים פעולות הסברה, חינוך, הדרכה והעלאת מודעות לאלרגיות למזון בקרב הציבור.

בשנים האחרונות אנו עדים לגידול הולך וגובר של שכיחות התופעה בקרב ילדים ומבוגרים. וכאשר מדובר בילדים, המצב מורכב וקשה פי כמה. לפני שנתיים למשל מת החייל שלו חזן ז"ל לאחר שאכל גרנולה שהכילה אגוזים, והנער עדי זריהן ז"ל בן ה-17 שמת לאחר שאכל כדור שוקולד שהכיל חלב.

במסגרת פעילות העמותה בהובלתו של ח"כ יהודה גליק החוק יחייב את מוסדות החינוך להחזיק בתחומם מזרק אפיפן בשני מינונים שיכול להציל חיים. בנוסף, בנושא התקנה בחוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים: נמצא כי לילדים הסובלים מאלרגיה למזון אין מענה והתייחסות, ואף אושר רכיב מזון שהוא חמאת בוטנים, אשר עצם נוכחותו עלול לעורר תגובה אלרגית.

העמותה דרשה שינוי התקנות, הסרת הרכיב האלרגני וקביעת מדיניות ונהלים למציאת פתרונות הולמים לשילובם הבטוח של הילדים הסובלים מאלרגיות למזון במסגרות הצהרונים ומוסדות החינוך.

כך בסיכום עם המשנה למנכ"ל משרד הבריאות פרופ' איתמר גרוטו יוסר רכיב המזון חמאת בוטנים ויוגדרו בשלב הראשון מנות עבור ארבעה אלרגנים (ביצים, שומשום, חלב וסויה). לראשונה בישראל יש התייחסות בנהלים לאוכלוסייה האלרגית, וזוהי אבן דרך חשובה בפעילות העמותה".

בשם הבן, בשם האב
גם האח הבכור איליי נמנע מלאכול בוטנים או מרשה לעצמו כאשר אינו בבית?
"הוא לא אוכל מוצרים עם בוטנים לא בבית ולא מחוצה לו, וכל זאת מבחירה, לא משום שאינו יכול אלא לשם הזדהות ואמפתיה עם איתן".

המאבק שלכם מוצדק מאין כמוהו כי הוא מונע מוות, אבל מה עם המזון לנפש שילדים מקבלים: סביבה חברתית וחינוכית שמשחיתה את הנפש, ולמערכת לא אכפת?

"העמותה מתמקדת גם באחריות החברתית עם נושאים כמו 'האחר הוא אני', 'ואהבת לרעך כמוך', 'השונה הוא שווה' – לא כסיסמאות אלא כדרך חיים, והעמותה כן שואפת לחנך דור חדש של ילדים להכלה, לאמפתיה ולסובלנות. בית ספר רמון בגן יבנה למשל הוא בית ספר ללא בוטנים, אבל אנחנו לא משתמשים במילה 'אסור' אלא בערכים של אחריות חברתית, והעמותה עובדת על הנושא החינוכי".

במה מתמקד המאבק שלך בנוגע לאסון צור?

"בגיל שש כשחזרתי מבית הספר למקום עבודתה של אמי צעקו לעברי עשרות ילדים: 'אבא שלך מת', ואת היום הזה ואלו שאחריו לא אוכל לשכוח לעולם. לאחר כניסתו של צה"ל ללבנון במסגרת מבצע שלום הגליל, צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו בערים השונות שבהן הוקמו יחידות של ממשל צבאי, וגם בעיר צור הוקם ממשל צבאי שהתמקם בבניין בעל שבע קומות שמתוכו פעלו כוחות צה"ל, מג"ב ושב"כ.

סמוך לשעה שבע בבוקר בתאריך 11.11.1982 קרס לחלוטין בניין הממשל הצבאי. כוחות החילוץ הצליחו לאתר 24 פצועים, וביניהם את אבי ישראל שווייצר. באסון נהרגו 67 חיילי צה"ל ומג"ב ותשעה אנשי שב"כ. אירוע זה היה שיא טרגי מבחינת קורבנות ישראלים באירוע אחד.

להכיר במה שקרה: אסון צור הראשון. צילום: לע"מ
אסון צור, בו בניין התמוטט על חיילי צה"ל וגרם להרוגים ולפצועים רבים, בזמן מבצע שלום הגליל.

עד ליום זה קיימת מחלוקת בנוגע לסיבת התרחשות האסון. הסיבה הרשמית היא פיצוץ כתוצאה מדליפת בלוני גז, והסיבה הלא רשמית היא פיצוץ ממכונית תופת ופיגוע טרור, ועל טענה זו אין תגובה מצד הממשלה.

לאחר חקירה יסודית וחשאית של מצ"ח הם גילו מספר ראיות שמצביעות על כך שהאירוע התרחש כתוצאה מפעילות חבלנית עוינת באמצעות רכב תופת, למשל עדי ראייה שראו מכונית נוסעת במהירות לתוך הבניין, מנוע מכונית שנמצא בתוך ההריסות בעל לוחית זיהוי לבנוני. מצ"ח יחד עם מומחי חברת רפא"ל ביצעו שחזור של הפיצוץ, וממנו עלה כי הסבירות שמדובר במכונית תופת היא מאוד גבוהה. גם זהות המחבל המתאבד התפרסמה.

לאחר שעות ארוכות ומייגעות אמי קיבלה שיחת טלפון מבית החולים רמב"ם בחיפה, ובה נאמר לה שאדם בשם דב מבקש לדבר איתה. אבי השתמש בשמו השני 'דב' רק במקרים דחופים, ואז אמי הבינה כי אבא חי. פציעתו של אבא הסתכמה בפלטינות, קיצור הרגל ופריצות דיסק בגב שעם הזמן הוא למד לחיות איתם על אף הכאבים העזים, אבל הפצע שעד היום לא הגליד זה הטראומה של הנפש, במילים מכובסות קוראים לזה 'פוסט-טראומה'.

במשך כל ילדותי היה אבא מספר לכולם שהפציעה שלו היא כתוצאה מפעילות טרור ולא מפיצוץ בלון גז כפי שהתפרסם. אבא בכלל לא אמור היה להיות בבניין הממשל, הוא הגיע לשם רק משום שבחר לדחות את קורס הסמלים בחודש ולא לצאת בהתראה של יומיים כפי שביקש ממנו מפקדו. אבא היה מ"כ ומונה לאחראי על האסירים הביטחוניים, שקודם היו באחריות המשטרה הצבאית, אבל בשל מחדל הצליחו לברוח שני אסירים ביטחוניים למשטרה הצבאית מהקומה השביעית כשהם גלשו מטה על צינור, ואז הוחלט להעביר את הפיקוד לידי מג"ב – דבר שמעולם לא ניתנה עליו הדעת היות וחלק מהמסקנות שגרמו לפיצוץ הייתה האפשרות שהוטמן מטען חבלה, והעובדה שהודו שהיה כשל במערך האבטחה, וזה מצדיק את טענתנו כי יש לפתוח את החקירה.

העובדה שאבא שלי הרגיש ומרגיש עד היום צורך להתנצל על הסיבה שהביאה לפציעתו עוררה בי אי-נוחות ותמיד קינן בי הרצון לגלות את האמת מאחורי מסכת הטיוח אשר בגינה אירע הפיצוץ. בשנה החולפת ביום האזכרה לחללי מערכות העליתי פוסט בפייסבוק לזכרם, וכמו בכל פעם התחלתי בסיפור האישי שלי.

לאחר פרסום הפוסט קיבלתי הודעה פרטית מבחור בשם ליאור ביטון שסיפר שגם אבא שלו היה בבניין צור וכי הוא יתום צה"ל. הוא ביקש שאקשר אותו לאבי כדי שהוא יוכל לשאול אותו ולדלות מידע על האסון ועל אבא שלו. במקביל נותר קשר גם יעקב שטרן, שהוא גם בן לניצול האסון. ההיכרות בינינו הייתה כאילו יד הגורל כיוונה זאת. ביום האזכרה לחללי מערכות ישראל החלטנו שאנחנו יוצאים בשם הילדים של הפצועים והחללים למאבק.

החלטנו לפתוח דף פייסבוק שנקרא "זוכרים ומנציחים את חללי אסון צור הראשון ומוקירים את ניצוליו" ויצאנו בקול קורא למשפחות האסון ברחבי הארץ להצטרף אלינו למאבק ערכי להנצחת הנופלים באסון צור הראשון. אחרי 35 שנה הגיע הזמן שמדינת ישראל תיקח אחריות.

הגשנו בקשה לבדיקה מחודשת של נסיבות התפוצצות וקריסת הבניין הממשל הצבאי בצור, ובנוסף לקראת ציון יום השנה ה-35 דרשנו כי תוקם אנדרטת זיכרון מכבדת להנצחתם ולשימור מורשתם. אנחנו עתידים להיפגש עם סגן שר הביטחון ח"כ הרב אלי בן דהן ועם יעקב גבאי סגן ראש האגף וראש היחידה להנצחת החייל, ולא נשקוט ולא ננוח עד שהאמת תצא אל האור".

רוצה להגיע לבית המחוקקים. אלבו בכנסת

אודליה היא גם נכדה לניצולי שואה, סבה רפאל שווייצר ז"ל יליד רומניה נלקח לעבודות כפייה בידי הנאצים שזיהו את כישרונו לתפור עבורם את מדיהם. כישרון זה הציל בסופו של דבר את חייו, אך אשתו ושני ילדיו נרצחו לנגד עיניו. הוא נישא בשנית לסבתה רבקה ז"ל, שגם היא ניחנה בכישרון מיוחד של רקימה, ובאופן מצמרר היא רקמה על גבי המדים של הנאצים את סמל האס-אס. הסב והסבתא עלו לארץ בשנת 4819 על גבי האונייה קדמה, ונולדו להם שמונה ילדים, שישה מהם צברים.

"אני לא זוכרת את סבא שלי מדבר איתי בילדותי או בכלל", היא מספרת, "סבא בעיקר שתק. שתיקתו הייתה רועמת, ורק כשהתבגרתי, והייתי צריכה לבחור נושא בהיסטוריה, פניתי לסבתא שתספר לי על השואה. המושב שלנו היה מושב של ניצולי שואה, ורבים מהם היו עם מספר קעקוע על היד. ידענו כילדים שהם גיבורים, אבל לא ממש עסקנו בזה. המשפחה שלנו, הילדים, הנכדים, זה היה הניצחון של סבא וסבתא שלי על פני הנאצים".
מה השאיפות שלך בהמשך?
"בתחום האלרגיה למזון אני שואפת לפתח ולקדם יוזמות חקיקה שיספקו לאוכלוסייה האלרגית שירותים שוויוניים כדי להקל על איכות החיים שלהם. אני שואפת לבנות מערך הכשרה ומחקר לטיפול והתמודדות עם אלרגיות למזון בישראל ולהוביל את פיתוחו והפצתו בישראל. וכן, להגיע לכנסת".

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר