רינת רואס ז"ל. התמונה באדיבות המשפחה

כל קשר בין הספר למציאות אינו מקרי

בסוף החודש ימלאו 12 שנים לרצח הנורא של רינת רואס מאשדוד, הצעירה שובת הלב, שהייתה אמורה להיות היום בת 32. בעוד הנאשם ממתין להכרעת הדין של בית המשפט, יצא באחרונה לאור הספר "ופתאום בא החושך" המביא את סיפורה של משפחת רואס ושל שלוש משפחות נוספות שיקיריהן נרצחו בברוטאליות והפכו לחלק ממשפחת "השכול השקוף".

פורסם בתאריך: 1.6.17 18:51

"ג'קלין, זהו זה, הכול נגמר". "לא! אל תגיד לי דבר כזה! לא ראית אותה בכלל", צעקה בקולי קולות, וידיה הונפו לעברו. שוטרים נכנסו אל הדירה. "משתתף בצערך, גברת", אמר לה קצין המשטרה. "מה פתאום, זה סתם. מה אתם יודעים. לא ראיתם אותה. לא נכון!" דחפה אותם החוצה. עשרות אנשים החלו להצטופף בדירתם; בני משפחה, קרובים, שכנים, חברות של רינת, חברים. וג'קלין דחפה, הדפה, זעקה: "לכו, תלכו, אין פה שום דבר, הכול בסדר. הבת שלי פה, עוד מעט היא חוזרת"

בשבוע שעבר התכנסו בני משפחת רואס באשדוד לערוך אזכרה לבת הבכורה, רינת. כבר 12 שנים שהיא איננה, מאז שנרצחה באלימות מקפיאת דם בדרכה הביתה.

באחרונה ראה אור בהוצאת עם עובד הספר "ופתאום בא החושך" מאת גלי צבי-ויס. הוא כולל בתוכו  ארבעה סיפורי מתח שנראים כמו נלקחו מסרטי אימה בדיוניים. אלא שלמרבה הצער, מדובר באירועים שהתרחשו במציאות. כאן, בישראל, ליד הבית שלנו.

"זהו סיפורן של ארבע משפחות שאיבדו את יקיריהן ברצח סתמי", אומרת המחברת. "הספר הוא חלון לעולם של המשפחות וכאבן. אחד הסיפורים המרגשים ביותר הוא סיפורה של רינת רואס ומשפחתה, איתם נוצר לי קשר מיוחד של ידידות אמת".

וחושך על פני תהום

את סיפורה של רינת רואס שנרצחה במאי 2005 מכירים תושבי אשדוד הוותיקים היטב. הוא מבעית ונוגע בפחדים הבסיסיים ביותר של כולנו. בחורה צעירה שעשתה את דרכה בלילה לכיוון ביתה הותקפה באכזריות, נגררה לסבך שיחים צדדי, נאנסה ונחנקה למוות. תחושת הביטחון האישי של התושבים, ובעיקר התושבות בעיר ספגה מהלומה קשה. הסביבה כבר לא הייתה בטוחה כבעבר, אלא שהתעלומה שאפפה את הרצח המזעזע במשך שנים ארוכות הוסיפה לזרוע אימה. במשך 9 שנים לא נמצא האחראי למעשה, כאילו בלעה אותו האדמה.

רק ב-30 ביוני 2014 נעצר בילאל שאכר, בן 30, תושב הכפר בועיינה-נוג'ידאת שבצפון בחשד לרצח ואונס של רואס בת ה-20, שגופתה נמצאה באתר בנייה סמוך לבית מגוריה ברחוב העצמאות שברובע הסיטי. החשוד עוכב לחקירה עקב קטטה שלאחריה חוקרת עירנית בתחנת קריית מלאכי נטלה מממנו דגימת DNA . כמקובל, היא הוכנסה למאגר המשטרתי. במהלך חודש יוני, בערך חודשיים לאחר הקטטה, הצביע המחשב על התאמה בין הדגימה לבין ה-DNA שנמצא בזירת הרצח, בשנת 2005. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום למרות הכחשותיו. עורך דינו, אביגדור פלדמן, טען לחפותו. משפטו עבר את שלב הסיכומים וממתין כעת להכרעת הרכב השופטים. נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין לא נקבע תאריך.

רצח שלא פוענח במשך 9 שנים. תיק הרצח. צילום: דור גפני

הספר, "ופתאום בא החושך" מספק הצצה נדירה לחייהן של משפחות שכולות, הרחק מ"השכול הלאומי", ומספר גם את סיפורם של הנרצחים ברגעיהם האחרונים. "הספר", אומרת צבי-ויס (החתומה על שלושה ספרים נוספים: "בבואה", "צלילות הערפל" ו"שושן צחור"),  "שייך לז'אנר שנקרא רומן תיעודי. הרעיון הוא שהדמויות, השמות והעובדות כולם מדויקים אחד לאחד, אך זה כתוב כסיפור, מה שמאשפר לקורא להזדהות עם הדמויות ולהבין שרצח עשוי לקרות לכל אחד. וזו בדיוק המטרה. כי לעיתים יש מחשבה שרצח מתקשר לכוחות עברייניים, וזה לא מגיע מהמקום הזה כלל וכלל".

הסיפור המתעד את סיפורה של רינת רואס, בת האולפנא באשדוד, שסיימה שירות לאומי, החלה לעבוד ונרצחה בעת שצעדה לכיוון בית הוריה ברובע הסיטי באשדוד לפני 12 שנים מתחיל כך: "עלטה שררה סביב. אשדוד, יום שלישי, 31 במאי, 2005. כפכפיה של רינת נקשו בעדינות על המדרכה, הפרו את הדממה. אורות בקעו מבעד לחלונות רבי הקומות שבסביבה. ברחוב הדהדו צלילים ממקלטי הטלוויזיה של דיירי השכונה.

רינת פסעה כמדי ערב אל ביתה. תיק היד שלה תלוי על כתפה הימנית, ושערה הארוך התבדר ברוח.  "תודה רבה על הטרמפ", חייכה רינת אל הבוס שלה, דקות ספורות קודם לכן. "להוריד אותך פה? את בטוחה?", שאל כשהאט את מכוניתו בצומת "בני ברית". "כן, זה בסדר גמור, אין צורך שתיכנס לאזור הסיטי. תוך כמה דקות אני בבית", רינת החליקה יד על שערה, "להתראות מחר, ושוב תודה". היא סגרה את דלת המכונית בעדינות וצעדה אל ביתה.

משנפרדו, התחילה רינת ללכת לכיוון הבית. דקות ספורות של הליכה עד שתגיע. חולצה בצבע בז' ועליה הדפס מוכסף, מכנסי ג'ינס. לרגליה זוג כפכפים שחורים שקנתה לה אִמה. "לא כדאי שתעמדי כל היום על עקבים בחנות, זה לא בריא", אמרה והושיטה לה את הכפכפים. הנה, הבית כבר מולה. דקה או שתיים בהליכה מהירה, רק לחצות את אתר הבנייה ו…כף יד גברית נלחצה אל פיה. זרוע נכרכה סביב צווארה. "תהיי בשקט!" שמעה אותו מסנן. רינת נפלה על האדמה, תיק היד שלה נשמט, וכל תכולתו התפזרה על הקרקע".

"הספר הזה הוא ספר מחאה חברתית"

בספר מובאים גם סיפוריהן של עוד שלוש משפחות שאיבדו את יקיריהן: המשפחות של אורגיל מואטי, אריה גזית וגנית צינמן.

גלי, מאיפה הרעיון לכתיבת הספר?

"במאי 2013 עלה הרעיון לכתוב את הספר בשיחה עם יושבת ראש 'ארגון משפחות נרצחים ונרצחות'. שתינו ראינו בדמיוננו רומן ולא ספר תיעודי. שלחתי דוא"ל לחברי הארגון וביקשתי את רשותם להתוודע לעומק מציאות חייהם הכאובה ולעבד את הסיפור כראות עיניי. עד מהרה התברר לי עד כמה המשימה מורכבת. בזמן הכתיבה הילכתי על החבל הדק שבין התיעוד לספרות".

ההורים, ג'קלין וקותי רואס, עם מציאת החשוד ברצח בתם. צילום: דור גפני

איך בחרת את הסיפורים?

"כתבתי את הספר מדם לבי, מתוך ההבנה שמקרים כאלה עלולים לקרות לכל אחד, באם לא נתעורר חברתית. כל מקרה שכזה הוא עולם ומלואו, כל משפחה שנהרסה באבחת רגע. כל מקרה רצח והטלטלה הנוראה שהמשפחה עוברת – הוא סיפור בפני עצמו. באמצעות היכרותי עם אנשים אלה נפעמתי מתעצומות נפש האדם, והם שנגעו בי כל-כך ועוררו בי השראה לכתיבה. במהלך שנות התנדבותי לארגון זה פגשתי אנשים מופלאים, נדירים, שנפשי נקשרה בשלהם, ואשר סיפורם האישי עורר בי מחשבות פילוסופיות רבות על טבע האדם, על עצמי ועל כולנו כחברה.

למעשה, אם נעקוב אחרי החדשות ומקרי הרצח המרובים, יכולתי לכתוב "ופתאום בא החושך 2," ופתאום בא החושך 3, 4, ו-5. אך אני מעדיפה לעצור כאן ולאפשר לרומן הזה להדהד בקרב הקוראים.

הספר הזה הוא ספר מחאה חברתית במידה מרובה. ספרות חברתית או ספרות מחאה, הנוגעת בעוולות כאלה או אחרות – הייתה קיימת מאז ומעולם. החל בספרות המקראית, ספר עמוס לשם דוגמה, עבור בויקטור הוגו ב"עלובי החיים" הנוגע בקיטוב חברתי, צדק חברתי ואל טולסטוי ב"מלחמה ושלום" והספרות הרוסית בכללה.

כאמור, גם אני דמות בספר, כיון שגם אני עשיתי הליך נפשי. אני כמו כל אחד לא רציתי לדעת. העדפתי לא לראות. היה בי פחד גדול. במבט לאחור אני יכולה לומר שהייתי כאותו תינוק המשחק ב"קוקו", מסתתר מאחורי חיתול-בד ובטוח שלא רואים אותו. מי כמוכם מכיר את המשחק המשעשע הזה. אלא שאנו כהורים, כאנשים בוגרים-ידענו ויודעים שהתינוק המתוק הזה היה שם כל הזמן, גם המציאות".

סיפור מהחיים

במילים מדויקות מתגלה עולמה של משפחת רואס. בתבונה רבה צבי-ויס מעלה על הכתב, על פי העדות שמסרה לה ג'קלין, אמה של רינת, את אשר קרה יממה לאחר היעדרותה של בתה הבכורה, רינת בת ה-20, שהלכה לעבודה בקניון עזריאלי, בחנות הבגדים "קרוקר" ומאז לא שבה עוד לביתה.

"ובחמש אחר הצהריים, 1 יוני 2005, זהרה השמש ברקיע מעל המגרש הריק שמול בית משפחת רואס", ממשיכה עלילת הסיפור שהתרחשה בלבד אשדוד. "'תראו את זה", זעקה אחת המחפשות. "מה זה? מה מצאת?" ניגשו כולם אל המקום. "מראה! מראה נוצצת". מראת האיפור של רינת זהרה באור. תיק היד נמצא זרוק על החול במגרש החניה. חומר הלימוד לפסיכומטרי התפזר סביב. על צג הטלפון הנייד של רינת הופיעו שלושים שיחות שלא נענו. אימא. אבא. אימא. אימא. אימא. אבא.

"מצאו אותה!" נשמעה קריאה רמה, "מצאו אותה במגרש"."אלוהים, ברוך השם. איזה יופי", פרצו הדמעות מעיניה של ג'קלין, "מצאו אותה!" היא פתחה את דלת הכניסה באחת וביקשה לרוץ אל המגרש הפתוח. "את, לא! תישארי בבית!", עצרה אותה גיסתה. כל יתר הנוכחים נטשו את הבית בסערה. אמבולנס הגיע למקום. דקות ספורות לאחר מכן נכנס קותי, בעלה של ג'קלין, לדירה בצעדים כושלים. הוא עמד מולה. נגע קלות בכיפה שעל ראשו. אחר כך הצמיד את ידיו לשתי רגליו. עמד דום. השפיל מבט ולחש: "ג'קלין, זהו זה, הכול נגמר". "לא! אל תגיד לי דבר כזה! לא ראית אותה בכלל", צעקה בקולי קולות, וידיה הונפו לעברו. שוטרים נכנסו אל הדירה. "משתתף בצערך, גברת", אמר לה קצין המשטרה. "מה פתאום, זה סתם. מה אתם יודעים. לא ראיתם אותה. לא נכון!" דחפה אותם החוצה. עשרות אנשים החלו להצטופף בדירתם; בני משפחה, קרובים, שכנים, חברות של רינת, חברים. וג'קלין דחפה, הדפה, זעקה: "לכו, תלכו, אין פה שום דבר, הכול בסדר. הבת שלי פה, עוד מעט היא חוזרת, הכריזו ברמקול שמצאו אותה, היא צריכה להגיע בכל רגע". הבית התמלא במנחמים, אנשים שלא ראתה מעולם. וכבר הגיע הלילה. בעלה חיבק אותה. מאוחר, ג'קלין, מאוחר. צריך ללכת לישון. מחר יום ארוך. "תוציא את המפתח, כדי שרינת תוכל לפתוח עם שלה. היא מוכרחה לחזור". הוא הביא שמיכה מחדר השינה. הם התיישבו בסלון. כך ישבו דוממים כל הלילה. חבוקים. חיכו. אולי עוד רגע ישמעו את המפתח בחור המנעול, ורינת תופיע, תעמוד בפתח כמו תמיד. למחרת החלו לדבר על קבורה. אחר כך החתימו אותה על נתיחת הגופה. היא אינה זוכרת דבר מכל אלה. אולי לא תזכור לעולם".

ג'קלין, כיצד שמעת על היוזמה לכתיבת הספר?

"המחברת, גלי צבי-ויס מתנדבת אצלנו ב'ארגון משפחות נרצחים ונרצחות'. זהו ארגון שקם ב-1998 ביוזמה של אורה ברז שבתה, תמר ברז נרצחה ב-17 בספטמבר 1997. הארגון מורכב מבני משפחה שאיבדו את יקיריהם כתוצאה מרצח: הורים, אחים, בני זוג וילדים. אני מאמינה שדרך הכתיבה אפשר להביע את הכאב, ובאמת אחרי כשנה ארגון גלי הציעה לכתוב ספר על כאב המשפחות, שנמשך שנים והסכמתי, עבורי זה דרך להנצחת רינת שלנו. בספר יש את סיפורם של ארבע משפחות מהארגון".

מדוע הסכמתם?

"הספר הזה בשבילי הוא הנצחה לרינת, שאנשים שלא מכירים את המקרה יקראו עליו, ואנשים שמכירים אותי, נחשפים ככה לסבל של המשפחה שלא מסתיים אף פעם, ולא יסתיים עד יום מותי. כאב שלא נגמר".

כתיבת הספר הייתה כרוכה בחשיפה נוספת?

"לא, לא כל כך. יותר התמדנו בכאב, במה שעובר על המשפחה לאחר הרצח. הכאב מלווה את המשפחה כולה, גם את האחים דנה ודורון, ובעלי, קותי".

"הספר הזה בשבילי הוא הנצחה לרינת"

איפה את חושבת שרינת הייתה היום, לולא הרצח?

"היום רינת הייתה צריכה להיות בת 32, נשואה עם ילדים, אני מאמינה שהיא הייתה קלינאית תקשורת. היא הייתה פרפקציוניסטית, הציבה מטרות ועמדה בהם. באמצע הלימוד של הפסיכומטרי – קרה הרצח".

שאלות רבות נותרו ללא מענה עד היום. כך למשל לא ברור כיצד לא הבחינו במשטרה ששאכר, שעבד באתר בניה בסביבת זירת הרצח, עזב במפתיע את העבודה ונעלם מיד לאחר הרצח. מה גרם לכך שדגימות פורנזיות לא נשמרו ולא טופלו כראוי? ומדוע עלה טרקטור על זירת הרצח וזיהם אותה?

"היום, כמשפחה וכאמא אני לא יודעת איך הייתי מתפקדת ללא הגיבוי המשפטי שניתן לנו דרך הארגון. בימים אלו אנחנו נמצאים עדיין במשפט. למרות שכבר נמצא חשוד במעשה, המדיניות של בתי המשפט, והעומס יתר מביא לכך שכל פעם דוחים לנו את הדיון. לא רק זה, גם עורך הדין שמייצג את הנאשם מנסה לדחות את הדיונים בתירוצים שונים. עכשיו אנחנו ממש לפני הכרעת הדין, זה המתח וזה הקושי, זה השיא של המשפט, אשם או לא אשם, פסיקה שעוד מעט תוכרע".

נשארה בת 20. רואס ז"ל

אולי אם ירצה הנאשם, שזכה בינתיים להקים משפחה ולראות את בתו, מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, תהא זו נחמה פורתא למשפחה השכולה.

גלי – מה המטרה בהוצאת הספר?

"ליצור שינוי חברתי, ולספר את הסיפור שלא סופר. במהלך כתיבת הספר וההתנדבות בארגון הבנתי שהרבה אנשים לא רוצים לדעת וזה מפחיד, אבל כשמתחילים לפעול ולעשות דברים למען החברה זה (סיפורי האלימות הקשים, ש.ש) הרבה פחות מפחיד. כל אדם יכול לעשות שינוי, בתשומת לב לפרטים קטנים, אכפתיות חברתית, חינוך של בני נוער, אפילו לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים אחד לשני".

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר