עשתה את המעבר מלימודי הנדסת כימיה לעבודה בתור גננת. ויקטוריה זוהר
‘למה לא עשיתי את זה כבר מההתחלה?’. הגננת ויקטוריה זוהר

השינוי מתחיל בתוכנו: האנשים שבחרו לעבור לחינוך

הם למדו ועבדו, עשו קריירה בצבא, במשטרה, בהייטק, או שעדיין היו בשלב התכנונים. אבל בשלב מסוים נפל להם האסימון, הם גילו שהייעוד שלהם בחיים הוא בכלל חינוך והחליטו וגם העזו לבצע תפנית בחייהם, לעיתים תוך כדי ויתור על תנאים ושכר גבוהים יותר. אבל היום הם מעצבים את הדור הבא שלנו בגנים ובבתי הספר. ויש להם גם מה לומר על היחס שלנו כחברה - כלפיהם. מיוחד לפתיחת שנת הלימודים

יש לה כימיה עם הילדים

ויקטוריה זוהר מאשדוד, גננת בגן כוכב ים ברובע א’, למדה קודם לכן הנדסה כימית

ויקטוריה זוהר, ג’ינג’ית בת 36 מאשדוד, נשואה ואימא לשלוש בנות, היא הגננת ויקה. זוהר, ילידת אוקראינה, ברית המועצות לשעבר, עלתה לארץ כילדה, גדלה בבירת הנגב ועברה לאשדוד לפני 10 שנים עם בעלה והילדות (באשדוד נולדה השלישית).

היא למדה לתואר בהנדסה כימית בקמפוס סמי שמעון בבאר שבע והספיקה לסיים שלושת רבעי מהלימודים. “אז הבנתי שזה לא כל כך מתאים לי”, היא נזכרת. “באותו זמן יצאתי לחופשת לידה של הילדה השנייה שלנו ויצאתי להפסקה מהלימודים. במקביל גם עברנו לאשדוד. הכול קרה ביחד”.

תמיד רצית להיות מהנדסת?

“לא, האמת שתמיד רציתי להיות רופאה, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה לא יקרה בין השאר בגלל פערי השפה. עשיתי בגרות מורחבת במתמטיקה, ביולוגיה וכימיה, אבל לאחר הצבא ואחרי שעשיתי פסיכומטרי, החלטתי ללמוד הנדסה כימית. האמת שכבר אז בן הזוג אמר שהכי טוב לי חינוך”.

ואם נחזור לאותה נקודה של השינוי בחיים, איפה את שמה את האצבע?

“הבנתי שלא אחזור ללימודים הקודמים והחלטתי לעשות תואר ראשון בחינוך ונרשמתי ללימודי תואר ותעודת הוראה במכללת אחוה. די מהר קלטתי שזה מאוד טוב ומתאים לי ועד כמה גם לא התחברתי לתחום ההנדסה. בהתחלה חשבתי גם במונחים של נוחות, אבל אז גיליתי כמה אני אוהבת ומתחברת

שאלתי את עצמי, ‘למה לא עשיתי את זה כבר מההתחלה?’”.

בשנה הרביעית ללימודי החינוך ויקה כבר ביצעה עבודה מעשית בבית ספר, ושנה אחר כך שובצה כמורה ומחנכת כיתה א’ בבית הספר לאמנויות צמח.

“אחרי שנה אחת החלטתי שיותר מתאים לי חינוך בגיל הרך”, היא מסבירה, “בגן יש לך סוג של חופש פדגוגי, דבר שאין בבית הספר. ובאמת התחלתי לעבוד בגן החובה כוכב ים ברחוב האצ”ל שבאזור א’ ומאז אני שם. השנה הקרובה תהיה השנה החמישית שלי בגן”.

את אוהבת להיות גננת?

“מאוד, מאוד”.

"חינוך זה מקצוע שמגיע לו יותר הכרה ויותר הערכה”. זוהר

"חינוך זה מקצוע שמגיע לו יותר הכרה ויותר הערכה”. זוהר

מה צריך כדי להיות גננת טובה?

“הרבה חום וסבלנות, אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה, הבנה ורגישות, אהבה והיכולת להביע אותם גם פיזית וגם מילולית”.

זו עבודה קשה. כמה ילדים יש בגן?

“מספר הילדים נושק ל-35, וזה מעבר לקשה, כי קשה להספיק לגעת בכל הילדים ולהגיע לכולם. יש ימים שאני תופסת את עצמי אחר הצהריים בבית וחושבת ביני לבין עצמי, ,רגע, ראיתי היום את הילדה או הילד המסוימים, הספקתי לראות אם טוב להם, הבטתי להם היום בעיניים?, וזה מבחינתי אחד הדברים שמחייבים טיפול, צריך להפחית את מספר הילדים בגן, לא אצלי דווקא, אלא בכלל. זה הדבר הראשון שצריך לתקן במערכת, כי המצב הנוכחי יוצר עוול, עוול לכולם. אם שואלים אותי, צריך להגביל את מספר הילדים בגנים ל-25 לכל היותר”.

מה עוד היית משנה?

“את ההכרה במקצוע. יש אנשים שמזלזלים מאוד בגננות. בכל יום אני מקבלת הערות ‘מה, את גננת? אוי, את מאוד אינטיליגנטית, למה גננת?, ואני מוצאת את עצמי בעמדה של הצטדקות ושכנוע, וזה מעייף. לדעתי בארץ זה מאוד בולט. ואם חשבתי שמזלזלים פה במורים, אז גננות זה בכלל מתחת לבלטות בעיני החברה. וזה עצוב. גם אני הייתי קצת ככה, אבל הגננת של הבנות שלי, מרינה, מאוד השפיעה עליי, הפוש הרציני הסופי ללכת למקצוע הזה היה בעקבותיה, היא סוג של עילוי”.

לא בכל מקום מתייחסים ככה לגננות.

“נכון. אני זוכרת שבאוקראינה שבה גדלתי עד גיל תשע גננת או מורה זה היה עילוי, זה מאוד נחשב בתרבות המקומית ולא רק שם. אני באמת חושבת שחינוך זה מקצוע שמגיע לו יותר הכרה ויותר הערכה”.

מה החלום שלך?

“אתה יודע מה? אני כבר חיה את החלום”.

הסביבה מפרגנת?

“כן, מאוד. תמיד הייתי ילדה טובה ירושלים, חננה, ופרגנו לי”.

דור גפני

*****

 

השוטרת שהפכה לגננת

שרית אנצל מאשדוד היא גננת בגן ענבים ברובע ט”ז. קודם לכן הייתה שוטרת, ולא, היא לא מצטערת לרגע על השינוי בקריירה

את המשמרות במדי משטרת ישראל החליפה שרית אנצל מאשדוד בעבודה כגננת. בימי אלה היא בחופשת לידה בעקבות לידת בנה הקטן.

אנצל הייתה שוטרת בביקורת גבולות בנתב”ג במשך 14 שנה, שבמהלכן גם עברה למערך הסיור בשדה התכופה. “ואז הגעתי למסקנה שמיציתי”, היא מעידה.

שרית אנצל ב"גלגול" הקודם

“בדיוק ילדתי אז את בני האמצעי והחלטתי לקום וללכת. לאמיתו של דבר, למשטרה התגלגלתי, ואילו לחינוך הגעתי במודע. ילדים תמיד דיברו אליי, תמיד, וכשלמשטרה כבר לא רציתי לחזור — אני מאוד אוהבת את המשטרה ואת האנשים שם, אבל לי אישית הרגשתי שזה יותר מדי – החלטתי לעשות משהו יותר משמעותי מבחינתי. בדיוק חיפשו גננות חדשות במסגרת תכנית טרכטנברג והחלטתי ללכת על זה. אני לא מצטערת לרגע, זה היה הצעד הכי חכם שעשיתי בחיים שלי. בכל יום אני קמה ומברכת על השינוי הזה. נכון, יש הרבה ימים קשים, אבל הרגשת הסיפוק והחממה שבניתי לי בגן, והילדים, הם כמו הילדים שלי”.

אז מה, הפכת משוטרת של מבוגרים לשוטרת של ילדים?

“זה קצת דומה, אבל אף פעם לא האמנתי ב’אם לא תאכל — יבוא שוטר’. יש את הסרט שוטר בגן הילדים, ויש ימים שאני מרגישה קצת כמו שוטרת, מול ההורים למשל”.

 את השוטרת הטובה או השוטרת הרעה?

“אני מקווה שטובה וגם משמעותית. אני גננת בגן טרום חובה בגילי 4—3, פותחת את השנה הרביעית שלי בגן הזה, שהיה חדש כשנכנסתי אליו, אני נמצאת בו מאז שנפתח. לפני כן החלפתי גננת בגן איילות שיצאה לשבתון ושנה לפני כן הייתי גננת משלימה, גננת רוטציה”.

"זה היה הצעד הכי חכם שעשיתי בחיים שלי", אנצל כיום

בין עזיבת המשטרה לתחילת עבודה?

“כן, למדתי באחוה, מכיוון שכבר היה לי תואר ראשון, בקרימנולוגיה, השלמתי תעודת הוראה תוך שנה וחצי במסלול מאוד אינטנסיבי”.

לשרית יש שלושה ילדים: נויה בת שמונה וחצי, אלון בן שבע ואראל בן חודשיים וחצי. היא בת 41 ונשואה לאייל שעובד בתחום הלוגיסטיקה והרכש בחברת הייטק.

איך הגיבה המשפחה והסביבה?

“מאוד פרגנו, ברור. אימא שלי שמרה על הקטנצ’יק, מאוד תמכה, כולם מאוד עודדו ופרגנו. אחותי, אתי רפאלי, שעבדה בקופת חולים לאומית, עשתה הסבה לחינוך יחד איתי, היא עובדת בחינוך מיוחד”.

אף שהיא נמצאת בחופשת לידה היא מאוד מעורבת וכבר נפגשה עם הילדים וההורים. “כולי בגן, זה הבייבי שלי, אני אוהבת את הילדים, וכולי מתרגשת. אני עושה מה שאני אוהבת, אני לא אשקר, יש שעות קשות שאני אומרת לעצמי, ‘למה לא נשארתי במשטרה’, יש גם זמנים שאני מרגישה שהעבודה היא כפוית טובה, אבל לא הייתי מחליפה אותה בשום אופן”.

הורים לילדים מתערבים לך?

“אני לא נותנת להם להתערב, המשטרה לימדה אותי להיות אסרטיבית. אני מאמינה במעורבות הורים, אבל לא בהתערבות”.

מה צריך כדי להיות גננת טובה?

“אהבה וסבלנות לילדים והמון אמונה בהם, בעיקר עם ילדים מאתגרים ומורכבים יותר, המון הכלה, לדבר איתם בגובה העיניים, הם אנשים קטנים וצריך לכבד את זה”.

מה החלום שלך?

“אני חושבת שכבר הגשמתי את החלום שלי, טוב לי איפה שאני נמצאת, שאמשיך בנחת ונהיה בריאים”.

דור גפני

*****

בארזים דלקה שלהבת

אחרי 15 שנות עבודה באינטל, תמיר שרף מאשדוד עשה את המעבר להוראה, והשנה הוא ילמד בבית הספר ארזים

תמיר שרף, אשדודי בן 50, עבד 15 שנה בחברת אינטל בתור טכנאי ייצור ואחראי בטיחות עד שהחליט שהספיק לו ועשה הסבה להוראת מתמטיקה, לאחר שלמד בבית ברל. כיום הוא מלמד מתמטיקה בכיתות ד’ ובכיתות ו’ בבית הספר היסודי ארזים באשדוד. השנה החולפת הייתה שנת התנסות, ובשנת הלימודים הקרובה שתיפתח ביום ראשון הוא יעשה סטאז’.

תמיר שרף

תמיר שרף

תמיר, למה לצאת מאינטל להוראה?

“כשעבדתי באינטל זה היה במשמרות והחלטתי שזה מספיק לי, אני מעדיף להיות עם המשפחה. גם התנאים באינטל הורעו מאוד מאז שהתחלנו לעבוד”.

עוד הוא מספר שאשתו עובדת בהוראה זה 25 שנה, וכשהוא חיפש למצוא עבודה במקום אחר במהלך השנים היא דחקה בו לא לעבור להוראה כי התנאים לא היו מזהירים, עד שהשנה נתנה לו את האוקיי, את הלגיטימציה.

שרף: “הדור שלי אוטוטו יוצא לפנסיה, עשיתי את זה כדי לחנך את הדור הבא של הילדים בישראל, זו אידיאולוגיה מבחינתי. ברגע שהורידו את השכר, אנשים טובים הלכו, וגם ברגע שהוציאו את ההורים לעבוד מחוץ לבית, החינוך של הילדים נפגע מאוד, ורואים את זה היום בכל מקום, ילדים יותר אלימים מפעם”.

אז איך זה בכל זאת ללמד ילדים?

“מבחינתי זה תענוג, אני מאוד אוהב ילדים ומתחבר לגילאים הנמוכים, בגלל זה הלכתי ליסודי ולא לתיכון לעומת אשתי. אני גם חושב שחינוך צריך להתחיל מגיל אפס, ככל שמחנכים את הילדים מוקדם יותר, ככה הם גדלים, אז בבית הספר היסודי עוד יש צ’אנס לחנך אותם, אבל בתיכון בדרך כלל הם כבר אבודים, חינכו אותם מספיק במהלך השנים”.

שרף

שרף בעבודתו הקודמת באינטל

 ואתה מרגיש שאתה מצליח לשנות?

“מהניסיון הקצר שיש לי, אני מרגיש קודם כול שזה הייעוד שלי, הצלחתי להביא ילדים מרמה שלא אהבו ללמוד שום מקצוע לרמה שהם מגיעים לבית הספר בהנאה ואפילו נהנים מכמה מקצועות”.

מה עם השכר?

“קודם כול וללא ספק צריך להכפיל את שכר המורים, בייחוד בפריפריות. הסיכוי של תלמיד מהאזורים האלה להצליח הוא משמעותית יותר נמוך לעומת המרכז. חשוב מאוד לתמרץ מורים בפריפריות, מורה הוא אחד המקצועות החשובים ביותר למדינה, זה מעצב את הדור הבא ובעצם מעצב את פני המדינה לדורות הבאים.

"גם ארגון המורים וגם הסתדרות המורים נתנו למקצוע הזה להידרדר למה שהוא היום”, תוקף שרף, “לפי דעתי הם לא עושים את תפקידם נאמנה. הנה, כבר עכשיו יש שביתה של סייעות כי הן עובדות בשכר מינימום. מורים הם גם אנשים שהשקיעו במקצוע, אנשים שיש להם לפחות תואר ראשון, אם לא תואר שני ומעלה, וצריך לתגמל אותם בהתאם, בגלל זה גם לא מספיק אנשים טובים מתקרבים לתחום”.

שני מלכה

*****

מאולפן הרדיו לכיתה

מורן סביליה למדה תקשורת ורצתה להחליף את יונית לוי, היום היא מחנכת כיתות א'—ב’ בבית הספר שז”ר

מורן סביליה (במקור: דהאן) מאשדוד תתחיל בשבוע הקרוב את שנתה השישית כמורה ומחנכת. היא עובדת בבית הספר שז”ר בעיר.

סביליה בכיתה. צילום: לבנה חן

סביליה בכיתה. צילום: לבנה חן

מורן, 33, היא אימא לשתי בנות, בגיל חמש ושנה וחצי. אחרי השירות הצבאי הייתה מדריכת ילדים בצוות בידור בים המלח (“הזיקה לילדים הייתה תמיד”), משם התגלגלה, כלשונה, לתואר בתקשורת במכללת ספיר, עבדה בתור מפיקה ותחקירנית ברדיו 101.5, ובין לבין עבדה בשירות לקוחות בחברה סלולרית ובסיטונאות ירקות ופירות.

“כיום מצאתי את מקומי וייעודי בחיים כמורה מחנכת כיתה א’ וגם רכזת חינוך חברתי”, היא מעידה על עצמה. “בצעירותי היה לי חלום להפוך לאשת תקשורת מובילה סטייל יונית לוי, ואולי להחליף אותה יום אחד, אבל מההתנסות שלי בעולם הזה, הבנתי שזה מאוד קשה, עבודה מבוקר עד לילה, ושזה יצריך מעבר למרכז, והבנתי שאני לא בנויה לזה. באותו זמן התחילו המחשבות על נישואין, משפחה וילדים, הכרתי את מי שהיום בעלי, אבירן, והחלטתי ללכת להוראה. בעצם, זו אופציה שתמיד הייתה קיימת איפשהו”.

אז ההוראה מבחינתך הייתה פשרה?

“לא, ההוראה מבחינתי היא תחום שמאפשר לי את מה שרציתי יחד עם חיי משפחה. אפשר להגיד שאני מורתית באופיי, כן. התקשורת נשארה בעיניי אופציה, ואני משתדלת למצוא חיבורים בין תקשורת להוראה, למשל בשיעורי רדיו של הקריין יהודה בר יוסף”.

סביליה למדה הוראה במכללת אחוה במסגרת הסבת אקדמאים להוראה. הלימודים נמשכו שנתיים.

מורן, את אוהבת להיות מורה?

“בטח, אוהבת מאוד ומתרגשת, הנה מחר כבר נפגשים עם ילדי כיתות א’ ועם ההורים לקראת פתיחת השנה החדשה”.

היא עצמה למדה בשח”ר, חופית ובאופק ומשם המשיכה למקיף ח’.

מורן בעבר, באולפן

מה החלום שלך?

“להמשיך בתחום, להמשיך לחנך ולהרגיש שאני משפיעה על הדור הצעיר. אני מרגישה שכן, שאני משפיעה. יש לי מנהלת מדהימה, חגית דהן, שז”ר הוא בית ספר ייחודי על-רובעי למדעים ואמנויות, וזה הופך את העבודה למאתגרת עוד יותר”.

במבט לאחור את שלמה עם השינוי שעשית בחיים ועם המעבר לחינוך?

“מאוד, כן”.

מה לדעתך צריך בשביל להיות מורה טובה?

“אני חושבת שבעיקר בכיתות הנמוכות ביסודי היכולת של הכלה ואהבה, יצירתיות, הקשבה וסבלנות”.

דור גפני

*****

 

הקצין שהיה למורה

איתי גרוס, מחנך כיתה ט’ בבית הספר באר עמ”י במועצה האזורית באר טוביה

איתי גרוס, תושב אשקלון, בן 32, היה קצין בחיל המודיעין ולפני שנתיים פשט את המדים לטובת ההוראה.

“ביצעתי את השינוי בשביל להגשים ייעוד שתמיד היה לי — לעסוק בחינוך”, מסביר גרוס. “באותה נקודת זמן הבנתי שאתרום לעם ישראל בצורה המיטבית בעולם החינוך יותר מאשר בעולם הצבאי, שם יכולתי להמשיך לשרת והייתי בתקופת תנופה. לא היה לי רע שם. זו הייתה החלטה מושכלת”.

גרוס בכיתה

ספר על עצמך.

“גדלתי בבית שורשי מאוד, לשני הורים שאת כל חייהם הקדישו לחינוך ולצד אחים שתורמים את זמנם למען הכלל. טרם גיוסי לצה”ל למדתי בישיבת ההסדר לב לדעת בשדרות במשך ארבע שנים, שם המשכתי לבנות את אישיותי. לאחר מכן התגייסתי לחיל המודיעין וזכיתי לשרת כמעט תשע שנים כחייל וכקצין ביחידה חשובה ומבצעית. כל אלו, לצד תמיכה בלתי מסויגת של אשתי וילדיי, היוו את התשתית לבחירה לעסוק בחינוך ולעצם העשייה החינוכית עצמה”.

מה אתה מלמד?

“אני זוכה ללמד, זו השנה השלישית, בתיכון מקסים ומיוחד — באר עמ”י — על שמו של גיבור ישראל עמנואל מורנו, לצד צוות חם ומחבק ותחת הנהלה מיוחדת ותומכת המאפשרת לבצע עבודה חינוכית חשובה. אני יכול להגיד בבירור שמדובר בתפקיד חיי וייעודי, ובשנתיים המשמעותיות שביותר שחוויתי.
פרט להוראה בכיתה ולשיעורים ‘מחוץ לקופסה’, אני זוכה, יחד עם תלמידיי בכיתה ט’ (אותם אני ממשיך לחנך זו השנה השלישית ברציפות), להוציא לפועל פרויקטים חינוכיים משמעותיים הכוללים התנדבויות (כחלק מחינוך תמידי לחסד ונתינה), מסעות, שבת משותפת, ערבי כיתה, ניגונים וריקודים ופרויקט הנצחת דמויות משמעותיות”.

מה האני מאמין שלך?

“הערכים המרכזיים שמנחים אותי בעבודה החינוכית הם אמון —שאינו נבנה בדיבורים אין סופיים, אלא נגזר מאמונה. כשמאמינים בתלמיד באמת, הוא קולט זאת, ואין צורך בשיטות מלאכותיות; קשר ישיר ורצוף מול התלמיד — בעת שירותי הצבאי חייתי את הקשר לחיילים 24/7. כך גם בחינוך. אם רוצים להיות חלק מעולמם של תלמידנו, אנו צריכים להיות שם בשבילם, בכל הסוגיות ובכל זמן. כך נהגתי, וזה תרם רבות לקשר עם תלמידיי; עין טובה — יש הפרעות בשיעור, דיבורים ומדי פעם אף אלימות. לאור זאת אני שואל את עצמי, בכל שיעור ולאורך השנה: מה הדגשתי יותר, את השלילי או את החיובי? העצמה חיובית והדגשת נקודות החוזק של התלמיד מקדמות אותו הרבה יותר מטיפול אין סופי בבעיותיו; למצוא את ייחודו של התלמיד — צריך לסייע לתלמיד להוציא אל הפועל את הכישרון הייחודי שלו. זו משימה לא פשוטה, אך חשובה בהרבה מהצלחה במבחן כזה או אחר.

גרוס על מדים כקצין בקבע בעת קבלת דרגה

גרוס על מדים בעת קבלת דרגה

"מאידך, יש להיזהר שלא להכניס את התלמיד לתבניות מאובנות ולקבוע מה נכון בשבילו; חינוך להכרת הטוב — כל מוסד חינוכי מספק תכנים משמעותיים (סיורים, טיולים, התנדבויות), הרבה מעבר לשכר הלימוד. התלמידים לא תמיד מעריכים זאת, ולכן חשוב, כחלק מחינוכם להכרת טובה, לספר להם על העשייה, לעודד אותם להודות למי שעומד מאחוריה ולא לקבל זאת כמובן מאליו; אין אנשים שקופים — לא בכיתה, ולא מחוצה לה; עד הקצה = השתדלתי שתלמידיי ישאפו לטוב ביותר, בלי הקלות. כך, בפן האישיותי-ערכי, הצבנו בכיתה אידאלים גבוהים”.

מילה לסיום?

“הרבה תורה למדתי מרבותיי, מחבריי עוד יותר, אך מתלמידיי המקסימים (ומהוריהם היקרים) למדתי יותר מכולם. שנזכה לשנה חינוכית נוספת ומשמעותית בעזרת ה’”.

עדנה כהן קדוש

*****

תורת המספרים

ליאל שטרית מאשקלון, מורה למתמטיקה במקיף ה'

ליאל שטרית, אשקלונית בת 30, עבדה בהייטק בתור מהנדסת תוכנה ועשתה הסבה להוראה.

שטרית מספרת שמאז ומתמיד היא התחברה להוראה ולמתמטיקה, אך החליטה לגשת להייטק. הקריירה בהייטק נמשכה חודש בלבד. העבודה הייתה בתל אביב ולדבריה, הייתה מאוד תובענית. לכן החליטה שהיא רוצה לעשות שינוי. גם כדי להרוויח יותר שעות עם המשפחה וגם בשביל לתרום מהידע שלה לדור העתיד.

ליאל ובן זוגה

עם התובנות הללו פנתה שטרית לתחום החינוך, עשתה הסבה להוראה, וכיום היא מלמדת ומגישה לבגרות במתמטיקה במקיף ה’, אשקלון, זו השנה השנייה. את לימודי החינוך עשתה במכללת אחוה במסגרת הסבת אקדמאים ממקצועות ריאליים להוראה בתכנית שנקראת “אלפא”.

 איך השכר?

“לידיעתי המשכורת של מהנדסת תוכנה היא אחת הגבוהות שקיימות במשק בתחום ההייטק, אבל העבודה היא מאוד תובענית, במיוחד כשיש ילדים קטנים, כמעט בגדר הבלתי אפשרי היום לאישה או יותר נכון לאימא, לצערי הרב, להחזיק מעמד. אם השעות היו משתנות, ייתכן והייתי נשארת. יוצא שחזרתי הביתה בסביבות שמונה או תשע בערב ובקושי ראיתי את שתי הילדות שלי, וזה גרם לי לחפש עבודה בשעות נורמליות”.

לדבריה, תחום ההוראה תמיד קסם לה, אבל לא כל הנוצץ זהב: “קודם כול, כמובן שהשכר לא משתווה ולא מתקרב להייטק, אבל הוא לא נוראי כמו שחושבים עליו, ולא הכול כסף בחיים. בלי הערכים האלה לא הייתי עוברת לתחום, למדתי הרבה מאז שהתחלתי, וזה גורם לסיפוק מסוג אחר. העבודה בהייטק גרמה סיפוק כשסיימנו פרויקטים, אבל כשאת רואה ילד ושמה לב שאת משפיעה עליו ומילד שלא אהב להגיע לשיעורים הוא הופך לילד שמאמין בעצמו ומסיים בגרות, ההרגשה שנתת לו כלים לחיים, זה שווה את הכול”.

 איך השינוי המקצועי משפיע עלייך ביומיום?

"בתור אימא, אני מרגישה שזה הופך אותי לטובה יותר, אני מבינה שיש ילדים שסוחבים עליהם תיקים נורא כבדים על הכתפיים כבר בגילאי 15-14, לדוגמה יש ילד שמגיע הביתה ושני ההורים שלו עובדים והוא צריך לדאוג לעצמו ואולי גם לאחים הקטנים לאוכל, וזה מכניס אותך לפרופורציות בחיים לגבי הבית שלך עצמך.

כמובן”, היא מוסיפה, “שזה קצת פוגע בזמינות שלי כלפי הבנות שלי, כי אם אני צריכה לטפל בנושא בהול, אז זה שם משקל על בעלי, והוא צריך לפנות זמן, אבל זה בסך הכול לא קורה הרבה. בסופו של יום, אני לא מתחרטת אפילו לרגע על ההחלטה הזו, זה גורם לך להעריך דברים אחרים בחיים, וזה שווה יותר מכל עבודה אחרת”.

שני מלכה

 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. סוזי

    יישר כוח לכל המורות והמורים ולכל הגננות המבצעות את אחד התפקידים החשובים בחברה במסירות ומתוך תחושת שליחות. תמשיכו לגעם בנפשם של כל ילדה וילד ומאחלת לכם שתהיו המבוגר המשמעותי עבור תלמידיכם, שתמיד יזכרו אתכם כ"ה-מורה". שנת הוראה מהנה!

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר