מיטל ברכה מבסוטית מהחיים. היא שמחה, מחייכת, האנרגיה פורצת ממנה. זה בא לה בטבעיות. טוב לה, לדבריה. ככה היא מאז שהייתה קטנה, “זה בילד אין”, היא מעידה.
אל תשאלו אותה בת כמה היא כי כנראה לא תקבלו תשובה, ולא שהיא כזאת מבוגרת. “אני מעדיפה לא לדבר על גיל, אני בעצם פיטר פן, אולי ילדה נצחית, והגיל הוא לא פקטור”.
צילום: אורי קריספין
את כוכבת הילדים שגדלה באשדוד וקופצת מבמה אחת לאחרת ומלהטטת בין מופעים תוכלו לראות בקרוב על מסך הטלוויזיה שלכם. אך הפעם שלא כהרגלה, זו לא תהיה תכנית ילדים. הפעם היא תהיה בתפקיד עצמה, מיטל, ללא תחפושות ומסכות ולא בדמותה המוכרת “ספורטולי”. לגבי שאר הפרטים, תיאלצו להתאזר בסבלנות.
בתפקיד כוכבת הילדים – ספורטולי. צילום: רמי זרנגר, איפור: ליאט בן שמשון
בכלל עושה רושם שבתקופה הקרובה נראה אותה הרבה. הילדים שבכם (והוריהם) יוכלו ליהנות ממנה בפרויקט חדש, ששמו “כוכבים ברשת”, בהשתתפות אנסמבל של כוכבי ילדים.
אירוע מעצב
ברכה נולדה באמבולנס. זה קרה בדרך מימית לבית החולים מעט לפני הפינוי והחזרת סיני למצרים. כשהייתה בת חצי שנה המשפחה עברה להתגורר ברובע י”א באשדוד. “הכול היה פה חולות, וזה הזכיר לאימא שלי את ימית”, היא מסבירה.
צילום: אורי קריספין
מיטל למדה בבית הספר היסודי צפרירים ובמחזור השני של מקיף ו’, שהיה אז בית ספר חדש בחיתוליו. “הייתי ילדת חוגים, אף פעם לא היה לי זמן פנוי: אורגן, גיטרה, בלט, צופים. מגיל צעיר רציתי להגיע ללהקה צבאית ולשם כיוונתי את עצמי באמצעות החוגים. מאז שהייתי ילדה ידעתי: ‘אני רוצה לשמח אנשים’. הייתה לי ילדות מאושרת, מה גם שאני הילדה הקטנה אחרי אחי ואחותי, אז גם יותר פינקו אותי בבית”.
אך אז הגיע הטלטלה המשמעותית הראשונה בחייה. כשהייתה בת 15, הוריה הודיעו לה ולאחיה שהם מתגרשים.
“זה בא לי מאוד בהפתעה. אף פעם לא ראיתי את אימא ואבא רבים, הבית היה שמח ופתוח. אני זוכרת שהם כינסו אותנו ואמרו: ‘תקשיבו, אנחנו לא מסתדרים והחלטנו להיפרד’. באותו זמן לא הבנתי בעצם מה זה אומר. בכיתי המון, הייתי בהלם, בהכחשה. זה היה בום. היו לי שנתיים-שלוש שהייתי מכונסת בעצמי, אך לא הראיתי את זה כלפי חוץ”.
צילום: אורי קריספין
מיטל ושני אחיה עמוס ותפארת נשארו עם אימם יפה, ואביהם שלום עזב ועבר לגור בדירה אחרת, גם היא באזור י”א. מאוחר יותר הכיר האב בת זוג, והם חיים יחד. “הקשר בין כולנו מאוד חזק וטוב”, אומרת ברכה. “אבל כן, אני חושבת שבאיזשהו מקום הגירושים של ההורים ערערו לי את הביטחון בקשר לזוגיות”.
המדים הוחלפו בתחפושת
כנערה ברכה רקדה בלט אצל ז’אן קנדיוטי ובלהקת “שלום ישראל”. חלומה להגיע ללהקה צבאית נשאר על הנייר. כשהגיעה לשלב הגיוס העדיפה להיות מדריכת כושר קרבי. היא שירתה תחילה בבית הספר לשריון ויצאה לקצונה. לאחר מכן עברה לחיל האוויר והוצבה בעובדה ובהמשך שובצה כקצינת כושר בבסיס חוסן שבו מועברות סדרות כושר לחיילים.
צילום: אורי קריספין
היא הכירה קצין ששירת איתה בבסיס והם התחילו לצאת. האהבה פרחה, ובתוך זמן קצר, כשהם בני 22, החליטו להינשא. הזוג למד באוניברסיטה ואחר כך עבר לאשדוד. “מערכת היחסים נקלעה לקשיים ואחרי ארבע שנות נישואים התגרשנו”.
מה קרה?
“מעדיפה לא לדבר על זה. הוא בחור מקסים, אבל זה פשוט לא עבד”.
ומה אז?
“פתחתי באשדוד עסק להפעלות בגני ילדים וקראתי לו ‘ספורטולי’. הבחירה בשם קצת מצחיקה. כשהייתי ילדה אחיי נתנו לי שם חיבה: טולי. שנאתי אותו. היו צוחקים עליי: ‘טולי, טולי התולעת’ ועוד כל מיני. אבל הנה, לימים חזרתי אל טולי והפכתי לספורטולי. התלבש לי בול”.
צילום: אורי קריספין
אהבת?
“בטח! היה לי כל כך כיף. כל בוקר קמתי ואמרתי תודה”.
חצי שנה לאחר הגירושים הכירה את מי שהפך לבעלה השני. “הוא במקור מדימונה, וכשהכרנו הוא כבר חי בלוס אנג’לס ועבד כקבלן. מישהו הכיר בינינו. בהתחלה אמרתי, ‘אין צ’אנס’. אני קשורה לבית ולמשפחה.
צילום: אורי קריספין
התחלנו לדבר בטלפון. השיחות זרמו, וזה הרגיש לי נכון, ואחרי חודש החלטנו להיפגש באמצע הדרך, וטסתי לבודפשט להיפגש איתו. פגישה עיוורת. וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. אמרתי לעצמי, ‘מצאתי את שאהבה נפשי’. הוא הציע שאבוא לחיות אתו באל—איי, ואני שאלתי, ‘ומה אם אני אתגעגע למשפחה ולארץ?’ אז הוא אמר, ‘מה הבעיה, תקחי מטוס’. הכול היה מאוד מהיר. הייתי מאוד מוקסמת, יש לו כריזמה מדהימה. חודש אחרי כבר עליתי על מטוס לארצות הברית.
.A.L פינת אשדוד
בלוס אנג’לס הצטרפה ברכה ללהקת המחול היהודית “קשת חיים”, אבל זה לא הספיק למלא את החלל. “חיפשתי עבודה בגני ילדים כספורטולי, כמו באשדוד. אבל בינתיים התחלתי לעבוד בחשבות. אחרי כמה חודשים הבנתי שאני אומללה, זה לא אני, זה לא בשבילי. התחלתי לעבוד בבניית אתרי אינטרנט. ואני אחת שקשה לה לשבת על הטוסיק באותו מקום הרבה זמן”.
צילום: אורי קריספין
באותם ימים נולד בנה הבכור לביא. “מגיל 12 אני חושבת שרציתי להיות אימא. כמעט שנתיים הייתי רק איתו עד שהרגשתי שאני יכולה לשחרר והכנסנו אותו לגן. החלטתי שזה הזמן לחזור לעבוד בלשמח ילדים. הבאנו מכולה עם כל הציוד שלי מאשדוד: כדורים, ציוד ג’ימבורי, הכול. התחלתי בגן אחד ומהר מאוד עבדתי בעוד ועוד גנים וגם בבתי ספר.
ילדים זה ילדים, או שהם מקבלים אותך או שלא. ילדים הם אמיתיים, לא כמו הגדולים, שאצלם זה עם מסכות. קל לי לעבוד עם ילדים, זה הכי טוב וטבעי לי”.
צילום: אורי קריספין
שנתיים ומשהו אחרי לידת הבן הראשון, נולד אחיו ארי. “הם ההשראה שלי, ובטח, אני רוצה עוד ילדים, ברור. אני משוגעת על ילדים. ילדים זה שמחה”.
ומה עם הקריירה?
“בין לבין התחלתי לעשות גם ימי הולדת, ובשלב מסוים גם הציעו לי להופיע באירועים ופסטיבלים. בעיקר בקהילה הישראלית והיהודית באל—איי דרך ארגון IAC ו'הבית הישראלי'. התגובות היו מאוד טובות, וזה הלך וצמח. יצרתי קשר עם הבמאי אבי דור בתיווכו של אבי לוי מלהקת ‘אביבים’, שאני מאוד אוהבת ומעריכה.
צילום: אורי קריספין
באחד הביקורים בארץ נפגשתי איתו. אבי התלהב וכתב לי תכנית, גם את השיר של ‘ספורטולי’ שהולך איתי עד היום. גם את התכנית טלוויזיה שלי ביֶֶס הוא כתב לי. הכול ברמה גבוהה ובטוב טעם, תכנים שאשמח שילדיי יצפו בהם”.
בואי נדבר על הזוגיות.
“היה תהליך של דעיכה שבסופו החלטנו להיפרד. התגרשנו כשהקטן היה בן חצי שנה. עברתי יסורי גיהינום, לא פשוט לעבור גירושים פעם שנייה והרחק מהמשפחה. זה היה כמו לחזור למיטל בת 15 ששומעת שאימא ואבא מתגרשים. הגענו לארץ להתגרש ברבנות. נפרדנו אוהבים, יש לי אתו חיבור חזק, והוא חבר טוב שלי, הוא ידאג לי תמיד ואני לו. הוא עדיין חי בלוס אנג’לס, ואני והילדים מאז שחזרנו, לפני קרוב לשלוש שנים, התמקמנו בהתחלה באשדוד ובהמשך החלטתי לגור ליד אחותי בשוהם. הייתי שבר כלי בהתחלה. גם הייתי צריכה לבנות הכול מחדש”.
קולגות: מיקי, יובל, חיים
בתוך זמן קצר מאז החזרה לארץ ברכה החלה להופיע על במות באירועים לילדים במקביל לניהול משפחה כאם חד הורית.
את חושבת שהעבודה עם ילדים והמופעים שאת עושה הם למעשה סוג של תהליך תרפויטי?
“בטח, אני יכולה להגיד לך שבזמן הגירושים המופעים והעבודה עם ילדים — זה הציל אותי. אני מרגישה שאני הרבה יותר מקבלת מאשר נותנת, זה מזון לנשמה. זה עזר לי להחזיק את הראש מעל המים ולא ליפול”.
ספורטולי. צילום: רמי זרנגר, איפור: ליאט בן שמשון
“בקרוב אהיה חשופה עוד יותר”
מה עיקר העבודה שלך כולל?
“בפורים למשל הייתי מאוד עמוסה בעבודה. הופעתי בהמון מקומות בארץ, יש לי צוות שמופיע איתי, שחקן ורקדניות. אני מופיעה בכל מקום אפשרי, במתנ”סים, על במות ביום העצמאות ובשוטף בקניונים, בימי הולדת, באירועים”.
צילום: אורי קריספין
אז את משחקת ושרה?
“כן, אני עושה הכול”.
את רוצה להיות מפורסמת עוד יותר?
“אני רוצה לעשות את העולם מקום טוב יותר. אין לי שאיפה שירדפו אחריי ברחוב”.
צילום: אורי קריספין
יש בתחום הזה גם תכניות ומופעים עם תכנים פחות איכותיים.
“תראה, כמו בכל דבר, גם פה יש כאלה שרואים אפשרות לעשות כסף ואז אומרים, ‘אה, אני אהיה כוכב או כוכבת ילדים’. אני חושבת שזה חייב לבעור בך. יש אמני ילדים שהם מדהימים, אם ניקח למשל את הדוד חיים, מיקי היא עילוי, יובל המבולבל לגמרי”.
צילום: אורי קריספין
מי הכי טוב בתחום?
“אני לא חושבת שיש מישהו שהוא הכי טוב, יש כאלה שאוהבים את זה, ויש כאלה שאוהבים את זאת. יש הרבה טובים וטובות. יש גם כאלה שאני פחות מתחברת למה שהם עושים”.
ואיפה את על הטבלה הזאת?
“אני לא משווה את עצמי לאף אחד, וכמו בכל דבר בחיים שאני עושה, אני רוצה לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. אמני ילדים הם שליחים, ויש לנו אחריות מאוד גדולה, וזו גם זכות ענקית”.
את רוצה להתעשר מזה?
“זו לא המטרה שלי, אני נהנית מהעשייה שלי ורוצה לשמח ולעשות טוב”.
צילום: אורי קריספין
את אוהבת להופיע?
“מאוד אוהבת להופיע, אבל אם בקהל יש אנשים קרובים לי, אני מתביישת. היום פחות, בעבר הייתי מאוד נבוכה. על הבמה יוצא ממני משהו אחר, וכשאני מסירה את בגדי המופע, כשאני לא ספורטולי, אני חוזרת להיות מיטל הביישנית”.
מיטל שאני רואה עכשיו מולי היא מיטל האמיתית?
“לגמרי, מה שאתה רואה זה מה שיש. אצלי הכול חשוף, אני לא עושה הצגות”.
צילום: אורי קריספין
מה החלום שלך?
“להמשיך להיות מאושרת, שהילדים יהיו בריאים ויגשימו את חלומותיהם”.
צילום: אורי קריספין
מה אנחנו לא יודעים עלייך?
“שבקרוב אהיה חשופה עוד יותר, שהציבור יכיר צד אחר שלי, וגם שאני מאוד רגישה. יש לי גם כנראה הפרעת קשב שלא אובחנה עד רמה שאני שמה לב לכל דבר שקורה בהופעה, אפילו אם איזה ילד אוכל לו חטיף”.
אוהבת את אשדוד?
“מאוד. אני מאוד קשורה לאשדוד, אוהבת את הים, את האנשים, יש משהו מאוד מחבק בעיר הזאת. אנחנו מגיעים הרבה”.
צילום: אורי קריספין
מה חשוב לך להעביר?
“שהיום יותר מתמיד אני מבינה עד כמה כוח יש לנו, הנשים. אני מאמינה שאישה יכולה לעשות הכול. אחרי הגירושים, הלידות, הדברים שעברתי רק התחזקה האמונה שלי בעוצמה של הנשים. ואתה יודע מה? כל גבר חזק — תראה לידו אישה חזקה. ונשים חזקות — לא בהכרח תראה לידן גברים חזקים. ולפעמים הן פשוט הן, בעצמן, לבד. בכלל, אני בטוחה שהעולם שלנו היה טוב יותר אם היו יותר נשים מנהיגות ובעמדות מפתח”.
