עמיחי צפריר וספרו. צילום: רבקה יניב

סבא, ספר לי סיפור

לאחר שפרש מעבודתו בנמל אשדוד ויצא לפנסיה, התפנה עמיחי צפריר לעניינים החשובים באמת — טיפול בנכדים. בתור אחד שסיפורים תמיד התרוצצו במוחו הקודח ובעקבות שאלה של נכדתו, הבזיק בו הרעיון, ומשם הדרך הייתה קצרה להוצאת ספר ביכורים. היצירה הבאה כבר בדרך

פורסם בתאריך: 22.2.18 18:33

בימים אלו יצא לאור ספר הילדים “איך בית גדל” שכתב עמיחי צפריר מאשדוד. זהו ספר הביכורים של צפריר, בן 76, נשוי ואב לשלושה בנים ובת זקונים, הלוא היא השחקנית והקולנוענית יעל צפריר-ארד. עמיחי הוא גם סב ל-11 נכדים שהגדול בן 25.

על הספר, שכבר נמצא על מדפי חנויות הספרים ובקרוב יופץ גם במתכונת דיגיטלית, אומר צפריר בגאווה: “אני מרגיש שנולד לי נכד חדש”. אגב, במתכונת קודמת יצא הספר לאור כאלבום דיגיטלי ב-12 עותקים שהוא העניק לנכדיו.

 איך שיר נולד? כמו תינוק. וספר?

בתחילת הסיפור מתאר צפריר את מה שאירע במציאות: כיצד את הרעיון לנושא הספר סיפקה לו לפני ארבע שנים נכדתו סול, בתו של מעיין בנו, כשהייתה בת ארבע. לדבריו, זה קרה ביום שבו שימש לה שמרטף בתל אביב, ששם היא מתגוררת עם הוריה ושני אחיה. וכך כתב: “בדרכנו מהגן לאחד החוגים — מקום שבו מוצאים תעסוקה לילדים — שאלה אותי סול בקול נכאים: ‘סבא, איך גדלים בניינים?’ השאלה הכתה אותי בתדהמה כי סול הוסיפה: הרי לא זורעים, והוא גדל מהאדמה”. שאלתה של הנכדה באה בעקבות בנייתם של שני מגדלים בגובה 40 קומות (שכיום כבר מאוכלסים) ליד ביתה.

הנכדים. סול, שבעקבות שאלותיה נכתב הספר, יושבת על הנדנדה בשמלה לבנה

הספר קצר, כמו  שבדרך כלל ילדים בגיל הרך אוהבים, והוא מלווה באיורים מקסימים של דריה סינה ש”מתכתבים” עם המלל ומוסיפים לו ערך מוסף. הטקסט כתוב בחרוזים שמשביחים את הסיפור ומוסיפים לזרימתו בשפה קולחת, ציורית והומוריסטית. בסיפור משובצות גם כמה מילים “קשות” שהן קצת מעבר לרמה הממוצעת אשר נותנות לילד הזדמנות להעשיר את אוצר המילים שלו. הסיפור נותן מענה לשאלות המתייחסות לתהליך בניית בית, החל מרכישת הקרקע דרך התכנון והבנייה עצמה, תוך אזכור בעלי המקצוע השונים שמשתתפים בו, והוא מסתיים עם כניסת המשפחה להתגורר בדירה החדשה.

את בקיאותו הרבה בנושא  הבנייה רכש צפריר מהניסיון: “כשהייתי ילד בקריית עמל, שהיא כיום חלק מטבעון, הייתי מתלווה בחופשות מהלימודים לאבא שלי, שהיה פועל בניין בחיפה, ועוזר לו. אני גם  בניתי במו ידיי חלק גדול מהבית ברובע ט”ו בו אנחנו מתגוררים”.

עמיחי ואתי צפריר

צפריר הוא מוותיקי אשדוד ומוכר בעיר. זה עשר שנים הוא מתנדב ב”יד שרה”. בעבר היה פעיל בטלוויזיה הקהילתית, שימש בהתנדבות שופט ב”מועצה לארץ ישראל יפה” וכיהן במשך ארבע שנים כמזכיר עמותת גמלאי נמל אשדוד. הוא בוגר מגמת מכונאות בבסמ”ת (בית הספר התיכון הטכנולוגי המסונף לטכניון בחיפה, ר"י) והתגייס לחיל הים כמכונאי. הוא שירת בצבא קבע בשייטת הנחתות בבסיס חיל הים בחיפה, נישא לאתי, והם התגוררו בטבעון. מאחר שבמהלך שירותו הצבאי הוא הפליג לא אחת לחו”ל הוא עברת, על פי הוראות המדינה, את שם משפחתו מווינד, שפירושו בעברית רוח, לצפריר, שפירושה רוח בוקר קלה.

ב-1967 הוא עבר לשרת בבסיס חיל הים באשדוד, והמשפחה עברה לגור בעיר אשדוד ברובע ה’. “אבנר גרעין היה ראש העיר, ומשרדו היה מעל מרכז ב’, ובאשדוד היו רק 17 אלף תושבים”, הוא נזכר.

כשהשתחרר מצה”ל הספיק לעבוד כמה חודשים במפעל תעשייה ואז פגש באקראי במרכז א’ את חיים שושן (הדובר המיתולוגי של נמל אשדוד, ר"י), שאותו הכיר מהפעילות של צעירי מפלגת העבודה. השניים עלו למשרדו של מזכיר ההסתדרות דאז רפי כהן, וממנו נודע לצפריר שבמחלקת ים בנמל אשדוד מחפשים מכונאי, ומאז הכול היסטוריה.

 סיפור חיים

לפני שנתיים הוא יצא לגמלאות אחרי 39 שנות עבודה במחלקת ים בנמל אשדוד, ששם גם זכה בתואר “עובד מצטיין” מטעם משרד התחבורה. בפנסיה הוא התפנה לעשות את מה שהוא אוהב: לכתוב סיפורים לנכדיו ולטייל בעולם עם רעייתו אתי, ששימשה 25 שנים ראש מדור הנהלת חשבונות בנמל אשדוד ופרשה לגמלאות שנתיים לפניו.

צילום: רבקה יניב

צפריר מעיד על עצמו שבילדותו היה פרחח לא קטן. “לא אהבתי ללמוד, אבל הייתי תולעת ספרים”, הוא אומר, ונראה כי אהבתו הרבה לקריאה הייתה גם זו שגרמה לו ברבות השנים לרצות לכתוב.

כשהיה ילד הוא קרא בכל הזדמנות, גם בהפסקות וגם על חשבון השיעורים שהתקיימו בכיתה. באחד המקרים שקע בהפסקה בקריאה בחצר בית הספר והגיע לכיתה אחרי שעתיים. המחנכת לא האמינה לו שהיה עסוק בקריאה וטענה מול הכיתה שהוא שקרן ושלחה אותו הביתה להביא את אימו לבית הספר; ואלמלא כן, לא יוכל להיכנס לכיתה. הוא נפגע מחוסר האמון בו והודיע למחנכת קבל עם ועדה שהוא לא מתכוון להביא את אימו לבית הספר. מכאן ואילך התחולל מאבק איתנים בינו ובין המורה, כשכל אחד מהם מחכה לרגע שהשני ייכנע. הוא כמובן לא סיפר בבית דבר, והוריו לא העלו על דעתם שהוא אינו לומד משום שהוא נהג לכאורה כרגיל.

“בכל בוקר יצאתי מהבית וכשחזרתי הכנתי שיעורים”. הוריו לא ידעו שבכל יום הוא מתבטל מלימודים ושוהה בחצר בית הספר. “אחרי שלושה שבועות המחנכת, שזו הייתה שנת ההוראה הראשונה שלה, נשברה והחזירה אותי לכיתה”. דרך אגב, במפגש של הכיתה שבו חגגו למחנכת יום הולדת 65 הוא כתב לה ברכה: “אמרתי לה שיש לה הזדמנות לתקן לי את הציון”.

הבת, יעל צפריר, בתכנית "הישרדות". צילום מסך ערוץ 10

המחנכת המדוברת חינכה אותו במשך ארבע שנים, ובמהלכן העלתה הצגות והכניסה בו את החיידק למשחק. הוא השתתף בלא מעט הצגות שהעלו על במת הקולנוע הקייצי בטבעון, ורבים מתושבי היישוב באו לצפות בהן. היה זה אך טבעי שלקראת הגיוס ניגש לבחינות ללהקת חיל הים. אף על פי שהתקבל ללהקה החליט לוותר על קריירת המשחק והזמרה ולשרת במקצוע המכונאות שלמד ושיוכל בבוא היום גם להתפרנס ממנו.

בהקשר לכך מציין צפריר שכשבתו יעל החליטה ללמוד משחק, הוא ניסה לשכנעה לוותר על כך בטענה שזה לא מקצוע. “יעל אמרה שבעוד שנים היא לא רוצה להצטער על כך שהיא לא מימשה את חלומה. השתכנענו ותמכנו בה ואנחנו שמחים מאוד על הצלחתה”.

המגירות של צפריר גדושות ביצירות פרי עטו. זה שנים הוא כותב סיפורים לנכדיו, ואחד מהם כאמור יצא בימים אלה לאור. את טיוליו הרבים בעולם יחד עם רעייתו “תמיד בקבוצה מאורגנת” הוא מתעד באופן ייחודי ביומני מסע הומוריסטיים שמשולבות בהם גם אנקדוטות. הוא גם מי שכותב למסיבות הסיום בטיולים על המסלול והחוויות. לדבריו, הוא נמצא בימים אלה בעבודה על ספר ילדים נוסף לגיל הרך שכתב שעוסק במלחמה על המלוכה בין המתוקים השונים.

הבית של יעל

“‘איך בית גדל’ הוא ספר ילדים יפהפה, ואני גאה באבי שלא מפסיק להיות בעשייה”, אומרת השחקנית והקולנוענית יעל צפריר-ארד (43), בת הזקונים של עמיחי צפריר.

יעל נולדה וגדלה באשדוד, היא נשואה, אם לבן ולבת ומתגוררת כיום בתל אביב. את צעדיה הראשונים במשחק עשתה בקבוצת תיאטרון במקיף ג’. היא בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב, ויש לה רקורד מרשים במשחק שכולל בין היתר יותר מעשר שנים ב”הבימה” וסרטי טלוויזיה וקולנוע.

עמיחי והבת יעל

בזמנו, כששיחקה ב”הבימה”, ניצלה את הבקרים הפנויים ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. “התואר שלי בקולנוע התגמגם”, היא מסבירה, שכן לימודיה נקטעו לראשונה כשנסעה לפני יותר מעשור לצילומי העונה הראשונה של תכנית הריאליטי “הישרדות”, שבה כיכבה ונמנתה עם החמישייה האחרונה.

בהמשך נקטעו לימודיה שוב, בין השאר בעקבות לידותיה. אז גם התחילה לכתוב את התסריט של סרט הגמר שלה “שאריות”, שזכה בחודשים האחרונים בכמה פרסים: הסרט הבולט בסרטי אסיה בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים  בבייג’ין בסין, פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל סרטי סטודנטים בניו דלהי בהודו; ובשלושה פרסים בפסטיבל בינלאומי לסרטי סטודנטים בבלגרד בסרביה: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר.

בשבועות הקרובים ישתתף הסרט בפסטיבלי סרטים בינלאומיים באנג’לינה גורה בפולין, ביוהנסבורג בדרום אפריקה ובטאוס שבמדינת ניו מכסיקו בארצות הברית.

לפני שנתיים כשהתחילה לערוך את הסרט “שאריות” נפלו עליה השמים, כשהתברר לה שחלתה בסרטן שד אגרסיבי שלב 2, סוג שמתים ממנו. היא הקפידה להיבדק מאחר שנכללה בקבוצת סיכון, לאחר ששנים קודם לכן חלתה אימה בסרטן שד והחלימה ממנו. את העובדה שחלתה בסרטן שד חשפה צפריר-ארד בעמוד הפייסבוק שלה כדי לעורר מודעות לנושא ולגרום לנשים ללכת להיבדק. היא קיבלה טיפולי כימותרפיה ועברה ניתוח. אף שראו אצלה נסיגה מלאה של המחלה, היא עברה גם הקרנות כדי להבטיח שהמחלה לא תחזור.

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר