"אני מרוקאית סובייטית", מיטל עמר. צילום: יבגני בבל

קבלו את מיטל עמר – מופע של אישה אחת

הכירו את מי שרוצה להקים אנסמבל באשדוד: מיטל עמר, במאית, מורה למשחק מול מצלמה ושחקנית תושבת העיר שנולדה וגדלה בה, ולאחר גיחה ממושכת לתל אביב שבה לעיר הולדתה. החלום של עמר הוא לפתח כאן תיאטרון מקומי של יצירה מקורית, ולא, "צ’כוב" זו לא מילה גסה בעיניה. עם תסריט חדש שהיא כותבת בנושא הטרדות מיניות והרבה תכניות בקנה, היא בשלה לפריצה הגדולה שלה למרכז הבמה

פורסם בתאריך: 15.12.17 11:49

אחרי כמה שנים בתל אביב מיטל עמר עשתה את הדרך חזרה הביתה, לאשדוד. כאן, בעיר שבה נולדה וגדלה, היא רוצה לעשות, ליצור ולחדש.

בסטודיו למשחק שממוקם בתיאטרון ברמוזה ברובע ה’ היא מלמדת ילדים ובני נוער לעמוד מול מצלמה. “קאמרה רולינג, שקט מצלמים”, היא מתחילה, והחבר’ה הצעירים כבר משלימים “אקשן” בתחילת הצילומים של כל קטע.

לא תמיד היא הייתה זו שמאחורי המצלמה ומאחורי הקלעים. עמר התנסתה בעצמה במשחק על הבמה ועל המסך וגם ממשיכה לגלם תפקידים.

בגיל 38, כשהיא אימא לילדה בת שמונה, מיטל עוד מחכה לתפקיד הבא ובעיקר ליצירה הבאה שלה שתביא אותה לפריצה הגדולה קדימה.

חולמת לעשות היצ'קוק: עמר. צילום: יבגני בבל

עושה הצגות תוצרת בית: מערכה ראשונה

“מלבד ללמד”, היא מבהירה מיד, “אני יוצרת סרטים, כותבת ומביימת, ולאחרונה יצרתי סרט ל'פסטיבל 48', סרט נפלא שנקרא 'ודבקת בה', והפיק אותו לירן דוד, שחקן ויוצר אשדודי, איש מדהים ושחקן משוגע. זאת הייתה חוויה אדירה, שלושה ימים שאתה נכנס לתוך בועה ורק יוצר ונושם קולנוע כל שנייה. כרגע אני כותבת סרט חדש, הוא בשלבי סיום, שגם אביים אותו. זה מאוד מרגש אותי, כי זה סרט אישי על כוח נשי בחברה שמרנית, שמצטלם בקרוב מאוד”.

ובל נשכח גם (ואם חלילה כן, היא תזכיר לנו) שעיריית אשדוד פנתה לעמר להפיק עבורה הצגה בשבוע הספר העברי, כך שידיה מלאות עבודה.

בכלל, עמר היא בחורה עסוקה. בדרך כלל נחה עליה המוזה בשעות הלילה. היא יושבת מול המחשב, מעלה רעיונות לתסריטים ומחזות, כותבת, מוחקת ומסגננת. הגלגלים לא נחים לרגע.

עמר היא "מופע של אישה אחת". נמוכת קומה, שערה צבוע כעת בגוון ורדרד, קולה נמוך וצרוד משהו (“לא, אני לא מעשנת, בגלל שאני מדברת כל היום, הקול שלי קצת צרוד”), היא ביישנית ושקטה, אך כזו שדומה שאצלה זהו השקט שלפני הסערה.

הפעם מול המצלמה: עמר במהלך שיעור משחק בתיאטרון "ברמוזה". צילום: דור גפני

לא, היא לא רוצה יותר מדי שאלות אישיות שיתמקדו בה, היא רוצה לדבר אמנות. “אז ככה”, היא פוצחת, “חייתי שבע שנים בתל אביב, שם למדתי והתפתחתי מבחינה מקצועית, למדתי שנת מכינה בניסן נתיב ואז התקבלתי לבית צבי, שבו למדתי שנתיים (את בית צבי עזבה בטריקת דלת לאחר שאמרה למנהל בית הספר מה היא חושבת עליו, ד”ג). המשכתי ללמוד משחק מול מצלמה באימפרו – בית ספר לקולנוע וטלוויזיה. באוניברסיטה המשכתי את לימודי הקולנוע במסלול בימוי והפקה. תוך כדי הבנתי שהאהבה שלי ללמד ולביים היא גדולה מאוד”.

עמר, אם עוד לא הבנתם, היא גם מורה בבית ספר – בית הספר לאמנויות צמח באשדוד, שנחשב לאחד מבתי הספר היסודיים הייחודיים, הטובים והמבוקשים בעיר – הרבה בזכות מי שניהלה אותו עד לפרישתה בסוף השנה שעברה: גליה שטרנברג.

עמר: “חבר טוב, אסף קורנברג, חיבר אותי לגליה שטרנברג שעד לא מזמן מנהלת בית הספר לאמנויות צמח. גליה היא אישה ענקית, גדולה מהחיים, למדתי ממנה המון. היום אני כבר שמונה שנים מלמדת שם קולנוע ותיאטרון ונהנית מכל רגע. זה סיפוק אדיר וזכות גדולה לעבוד במקום שכזה. אני תמיד מרגישה שזה כמו אי בלב ים, ורק מי שמגיע אליו מבין אותו, מקום קסום.

במקביל אני עובדת בתיאטרון ברמוזה, שם אני מלמדת נוער משחק מול מצלמה. ג׳רום ארוש ומירב אלבז קיבלו אותי בחיבוק חם, שני יוצרים ענקיים שאין שני להם. תיאטרון ברמוזה הוא מקום שנושם אמנות כל הזמן, זה מקום ממכר”.

דבקה בדרכה

“גדלתי באשדוד בבית מקסים שתמיד תמך בשיגעונות שלי, אצלי הכול היה בדרמטיות, אבל אני לא מהמורדות”, היא מעידה.

עמר, שלה ארבע אחיות ושני אחים, למדה בבית הספר ארזים ובמקיף ג’. אביה צ’רלי היה מראשוני נמל אשדוד.

"אני תהליך". עמר

מיטל הייתה חניכה ומד”צית בשבט דותן של תנועת הצופים — “מאוד אהבתי, מחנות, מסעות, אני מקגיוור קטן, לא מפונקת” — וכבר בתיכון גילתה את עולם המשחק. “המורים חזי וז’ק עשו אודישנים ללהקת בית הספר והתקבלתי, זה היה הניצוץ הראשון. רציתי לעשות הכול, להיות בקדמת הבמה, עד היום”.

מה היה החלום שלך אז?

“לשחק בתיאטרון, לעשות תיאטרון, לחיות תיאטרון, להרגיש את האווירה במסדרונות. אחר כך התחילה ההתבשלות של הקולנוע”.

בצבא ניסתה להתקבל לתיאטרון צה”ל והגיעה עד לשלבים המתקדמים, אך בסופו של דבר שובצה בחיל הקשר. אבל זה לא הסיט אותה מדרכה. “יש לי ביצים”, היא מעידה על עצמה. “אני, אין לי פחד, אני עושה מה שאני רוצה, מה שטוב לי, ואם אני חושבת שזה נכון, אני גם קמה והולכת”.

למה הכוונה?

“אני עושה מה שאני רואה לנכון, אני לא מתחשבת, שועטת קדימה, ובקטע הזה אני יכולה להיות אנוכית. אם הצבתי לי מטרה, ולא מצליח לי, קשה לי עם זה. אני ממשיכה כמו מכונה, כמו סובייטית, מרוקאית סובייטית, אוכלת את עצמי מבפנים טוב טוב, אבל אומרת לעצמי, ‘שום דבר לא חדר אליי, שום דבר לא קרה’, אבל הכול קרה”.

המוטו שלה הוא “מומנטו מורי” — זכור את המוות או אכול ושתה כי מחר נמות. “החיים קצרים, לכן אני רוצה להספיק הכול”, היא אומרת בנחרצות.

אוהבת לכתוב נשים חזקות. צילום: יבגני בבל

במה את מאמינה?

“אני מאמינה באדם. גם כשאני על הקרשים, אני תמיד נאמנה לעצמי ולאמונות שלי”.

לאחרונה שיחקה בסרט הקולנוע “כמעט מפורסמת” בבימויו של מרקו כרמל וגילמה שכנה צעקנית. לפני כן הופיעה בסדרת הטלוויזיה “אניגמה” ובאחד הפרקים של “פיג’מות”. אחיה אלירן עמר כתב סדרת טלוויזיה חדשה, שאותה היא תביים. לדבריה, היא אוהבת לכתוב על נשים חזקות. בימים אלה היא מתמודדת בתחרות קולנוע עם תסריט שכתבה בנושא הטרדות מיניות.

היה אדם חכם שאמר, “כל העולם במה וכולם שחקנים”. הוא צדק?

“משפט כל כך יפה ומדויק. שייקספיר כתב את המשפט לדמות שנקראת ז’אק המלנכולי במחזה ‘כטוב בעיניכם’ שעוסק בחוסר התוחלת ובייאוש שבקיום האנושי. מחזה שמקדים את זמנו ב-400 שנה לפחות.

בעצם, לפי המשפט הזה, כל העולם שלנו, המציאות שלנו, המחשבות, הרגשות שאנו חווים בכל יום ויום, זה בעצם תסריט. השאלה המתבקשת היא מי כותב את התסריט של החיים שלנו. ובכן, החיים שלי הם סרט בו אני תסריטאית, במאית ושחקית ראשית כאחד! תפנימו את המשפט הזה”.

כן, המורה. אפרופו, מי המחזאי/ת האהוב/ה עלייך?

“אני אוהבת המון, אבל יש לי חיבה גדולה מאוד ובלתי מוסברת למחזאות יוונית. אני אוהבת את כל סיפורי המיתולוגיה היוונית, כל ההוויה העתיקה וסיפורי האלים האולימפיים. היוונים אהבו לחיות והאמינו בניצול מרבי של החיים, משום שהמוות בלתי נמנע”.

ומי הקולנוען/ית?

“אני מושפעת מאוד מהיצ׳קוק וגם מטרנטינו, אני אוהבת את כל הסרטים של שניהם, אבל אם הייתי צריכה לבחור סרט אחד, הייתי בוחרת בהחלט את ‘ג׳אנגו ללא מעצורים’ של טרנטינו”.

סדרת טלוויזיה?

“הסדרה האהובה עליי היא ‘דברים מוזרים’, סדרת מדע בדיוני ואימה של האחים דאפר”.

איזו הצגה ראית לאחרונה? 

“הו, ראיתי הצגה נהדרת ומאוד מומלצת ‘נסיך הצללים’ – מחזה אוטוביוגרפי על מסעב חסן יוסף (מבוסס על ספרו של יוסף – האיש שכונה גם 'הנסיך הירוק', בנו של אחד ממנהיגי חמאס שחצה את הקווים והפך לסוכן שב”כ, ד”ג)”.

מה הדבר הראשון שאת מלמדת את תלמידייך, בכיתה ובחוגי משחק?

“כשאתה משנה את הצורה שבה אתה מסתכל על דברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים”.

"מקצוע הפכפך". מיטל בתמונה מפעם

אם כן, עמר היא גם אולד פאשן במיטבו, אבל גם טראש הוליוודי תוצרת 2017, כהגדרתה, ולא שבהכרח כל מה שחדש הוא טראש. אם תרצו, עמר היא סוג של קלאסיציסטית מצועפת מבט עם נפש פיוטית וטוויסט בעלילה, כזאת שקצת קשה לשייך לזמן ולמרחב ספציפיים. אולי זה אך סימבולי עבור מי שנולדה בסוף שנות ה-70 על סף העשור של ה-80. כן, היא גם מעריצה את תרצה אתר ויכולה לדקלם משיריה.

מה הז’אנר הקולנועי שאת הכי מתחברת אליו?

“אימה ובמיוחד חובבת מושבעת של סרטי היצ’קוק, שהוא אחד מגדולי בימאי הקולנוע בכל הזמנים. האהובים עליי הם 'פסיכו' ו'חלון אחורי', שגם הוא מהמם. בכלל, אני מטורפת על טראש אימתי, והייתי רוצה ליצור סרטים מהז’אנר הזה בעתיד. גם בסרט ‘ודבקת בה’ יש נגיעות שכאלה”.

אז את גם וגם וגם. מה את יותר, מיטל?

“זה כמו שתשאל את מי אתה יותר אוהב, את אימא או את אבא”.

את לא רוצה פעם לגלם בעצמך תפקיד ראשי?

“ברור, ברור. זה תמיד החלום. יש סיכוי שבעתיד עוד אשחק בסרט שאני אכתוב ואביים. כרגע אני מעדיפה שלא”.

את מרגישה לפעמים מפוספסת?

“כן, זה מקצוע הפכפך, לפעמים אתה למטה, לפעמים אתה למעלה”.

כמו מי היית רוצה להיות?

“רונית אלקבץ, הערצתי אותה מאוד, ולדעתי אחת השחקניות הכי טובות שהיו פה. הלוואי ויכולתי לשחק בסרט שלה. היא הייתה מדהימה בעיניי. ענקית, אישיות מטורפת”.

מיטל בספריית ביה"ס צמח. "מקום קסום"

למה קריירת המשחק שלך לא המריאה, כלשונך?

“הנסיבות. מאוד קשה להיות שחקן בארץ. כשגרתי בתל אביב עשיתי יותר, יותר קל כשאתה קרוב לכל מקום. אני זוכרת שכשסיימתי את לימודי המשחק, היה קטע מאוד חזק של ריאליטי, ופחות לקחו בוגרי בתי ספר למשחק, אלא העדיפו כוכבי ריאליטי”.

מדבר אלייך לעשות ריאליטי?

“לא. אני מקבלת חלחלה מהמילה הזאת, 'ריאליטי'. עשו ממשתתפי הריאליטי סטארים, עשו להם קיצורי דרך, ולנו, שלמדנו משחק, לא היה מקום. הייתה תקופה מאוד קשה, ולא שאני באה לקטר, אני אוהבת את החיים שלי ואת מה שאני עושה”.

את רוצה להיות כוכבת?

“זה אפילו מצחיק אותי, מה זה להיות כוכבת? אני רוצה לעבוד בתחום, אני רוצה לעשות דברים משמעותיים, להיות מפורסמת לא מעניין לי, לא מדבר אליי, זה לא ה-דבר מבחינתי, אני גם לא מבינה כל כך את עולם הפייס והאינסטה”.

מה יותר מושך אותך, לשחק או יותר לביים?

“גם וגם. הגעתי לשלב ששניהם באותה רמה מבחינתי, הבימוי אפילו יותר. אני קמה בשביל זה בבוקר ותמיד עם חיוך, אני שמחה ומלאת מרץ”.

תגידי, איך היית מתארת את חיי התרבות באשדוד?

“בשנים האחרונות יש קפיצה די גדולה, זה נראה כאילו זה הולך למקום נכון וטוב, הלוואי שימשיך כך”.

רוצה להביא את תל אביב לאשדוד

למיטל עמר יש היום שאיפה מרכזית אחת, והיא לעשות תיאטרון באשדוד, להקים בעיר בית יוצר לאמנות.

“החלום שלי הוא לפתוח באשדוד אנסמבל בוגרים, קבוצה שיוצרת מתוך העיר, להביא משהו אחר לעיר, משהו חדש, רענן. להתחיל ליצור מתוך העיר, מהבפנים שלנו, בעצם להיות בית ליוצרים ואמנים, כדי שאנשים לא ירגישו צורך לצאת מהעיר כדי ליצור או להתפתח בתחום”.

עמר מתוך הסדרה "אניגמה"

“כן”, היא מוסיפה, “אני רוצה לעשות דברים בעיר שלי, רוצה שיהיה פה אנסמבל של חבר’ה צעירים שיוצרים מתוך העיר, זו מטרה שאני רודפת אחריה הרבה זמן. יש בעיר משכן לאמנויות, מביאים הצגות מבחוץ, אחלה, אבל למה לא ליצור גם מפה, משלנו? לדעתי, זה מאוד חשוב וחיוני”.

אז יהיה אנסמבל, ואת תהיי המנהלת שלו?

“ברור, זה החלום”.

ומה יקרה בו?

“ניצור הצגות ואפילו סרטים”.

אם בשנים האחרונות הבון טון זה לרדת על “הבועה התל—אביבית” ולדבר על אמנות בפריפריה, עמר רוצה – על בסיס מה שחוותה ולמדה בעיר הגדולה – להביא את תל אביב לאשדוד. “בכלל, אני לא מבינה איך מערבבים אמנות ופוליטיקה”, היא אומרת בנחרצות.

את רומזת לשרת התרבות מירי רגב?

“אני לא חושבת שלהגיד ‘אני לא קוראת צ’כוב’ זה משהו שצריך להתגאות בו ולנפנף בו. זה בסדר גמור שיש אנשים שלא קוראים צ’כוב, אבל לנפנף בזה כאילו זה משהו שצריך להתגאות בו? לא מתאים בעיניי. לא מתחברת. בכלל, אני סולדת מפוליטיקה, לא מעניין אותי”.

 

במעמר מוסגר

מה אנחנו לא יודעים עלייך?

“אני תהליך. היצירה היא תהליך, החיים הם תהליך, ואנחנו צריכים לקבל את זה. מעבר לזה אני מצחיקולית, גם קולית וגם מצחיקה. אני אוהבת לצחוק ולהצחיק ובעיקר שהאנשים סביבי יהיו קלילים ונעימים. אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים שמחים שלוקחים את החיים בקלות.

צילום: יבגני בבל

“לפעמים אומרים לי, ‘את לא נראית אשדודית’, אז עם השנים הבנתי שיש לי צבע אחר", אומרת עמר. "כנראה שאני קצת אאוטסיידרית. בגדול, אני מאוד אוהבת את אשדוד. נכון שתל אביב זאת תל אביב, אבל אני החלטתי שפה, באשדוד, אני רוצה לחיות ולעשות דברים”.

את עומדת בציפיות שלך מעצמך?

“לפעמים כן ולפעמים פחות. אני מאוד מאוד קשה עם עצמי, דורשת הרבה מעצמי ומהסובבים ופרפקציוניסטית”.

חשוב לך לא לאכזב אחרים?

“אני אוהבת שאנשים מאושרים ממני, חשוב לי לספק אושר. אולי אפילו יותר מדי, אבל למדתי להרפות. אני מטפלת בעצמי, תמיד עסוקה בלעבוד בלטפל בעצמי”.

את גם לא ממהרת להיחשף.

“קשה לי לקלף מעליי את השקיות, זה נכון, החיים הם מסע של קילוף שקיות בדרך לשלמות”. 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר