"יש תפיסה שנשים צריכות להיות עדינות ומנומסות", ירדן שקד. צילום: Gai Zahavi

היי סיסטר די—ג'י: הנשים ששולטות ברחבת הריקודים

הן יודעות בדיוק מתי לתת את הביט ואיזה מקצב ירים את האוויר. קבלו את הדיג’יות הכי חזקות בעיר. מהאוס וטראפ, טכנו וטראנס ועד אייטיז וטראש, תפסנו את הבנות שגורמות לכם לרקוד, לשיחה צפופה על רזי המקצוע (“די—ג'י טוב חייב לקרוא את הקהל”), כיצד משלבים קריירה וחיי משפחה (“זה מקצוע קלאסי לאימהות, היום כולו פנוי”), איך הן רואות את סצנת חיי הלילה בעיר (“המרטין בובר מתעורר, יש פאבים מעולים”), מה הן חושבות על נשים בעמדת הדי—ג'י (“אין דבר כזה מקצוע גברי או נשי, מי שטובה - תצליח, אפילו יותר מגברים”) ועל היעד הבא (“לכבוש את ברלין, בירת האנדרגראונד”)

פורסם בתאריך: 24.11.17 13:09


את לינוי הראל (23) תוכלו למצוא באנדרגראונדים של תל אביב. בניגוד למקומות התחתיים והמחתרתיים שבהם היא מנגנת, לינוי היא לגמרי כוכב עולה, זוהר ומאיר בעל שיער קצר וסטייל ייחודי, שגם בנוף התל—אביבי הצבעוני לא תוכלו לפספס אותה.

“את הבמה הראשונה קיבלתי לפני שנה וחצי בפיקסל”, לינוי הראל. צילום: May Dahan

אבל אם תשאלו אותה, הכול התחיל באשדוד, עיר הולדתה. “נחשפתי למוזיקה האלקטרונית דרך בר הגודה באשדוד, שם בילתי בשלוש השנים האחרונות”, היא אומרת. “אהבתי להגיע לבר, כי תמיד כשהייתי מגיעה הייתי שומעת מוזיקה שונה, אוונגרדית ומעניינת בצורה אקסטרימית, וכל הזמן שאלתי את הבעלים של הבר על המוזיקה, מאיפה היא מגיעה. אפשר להגיד שממש התחנכתי מוזיקלית במקום הזה”.

מה זה אסיד-מיוזיק?

"כל הצ’אקרות שלי נפתחו". הראל בפעולה

הראל נזכרת מיד במקום אשדודי נוסף, ציון דרך בדרכה להיות שם דבר בעולם המוזיקה האלקטרונית: “את הבמה הראשונה קיבלתי לפני שנה וחצי בפיקסל. גיא דרעי, הבעלים, אמר לי אז, ‘צריך לזרוק אותך למים’. באותה תקופה כבר ידעתי לתקלט מלימוד עצמי ולא ידעתי אם אני מוכנה לדבר האמיתי, וגיא פשוט אמר לי, ‘שישי הקרוב את מתקלטת, את אף פעם לא תדעי אם את מוכנה אם לא תנסי’. וזה מה שקרה. ומאז, מאז לא הפסקתי לתקלט, ואני אסירת תודה על כך”.

מתי הכול התחיל? איך הבנת בכלל שאת רוצה להיות די—ג’אית?

“מגיל צעיר, 17 בערך, יצאתי למועדונים מאוד גדולים בתל אביב סטייל אנדרנורד, כמו הברקפאסט והבלוק. ושם ראיתי נשים על הבמה בעמדת הדי—ג’י, וזה עורר בי השראה. אני לא מגדירה את עצמי פמיניסטית, אבל אני עם דעות פמיניסטיות, וזה נתן לי כוח שגם אני יכולה. זה תמיד היה בתור רעיון, אבל לראות נשים שעושות את זה ומצליחות? זה לגמרי העלה לי את הביטחון. בכללי, באופי שלי אני מוזיקלית מאוד, גם מבחינת כלי נגינה, כל צליל קטן מתחבר לי לראש ויכול להיות התחלה של טראק. בגדול, המוזיקה מתנגנת אצלי 7/24. ומוזיקה מרגשת אותי, בטירוף. כך שהבנתי שאני רוצה להיות זו שמרגשת אנשים ומעבירה הלאה את הטוב הזה”.

עד כמה זה שונה או ייחודי להיות די—ג’אית?

“אני חושבת שכיום זה לא נדיר, נכון. אי אפשר להתעלם מזה שיש רוב מוחץ של גברים בתחום, אבל נדיר זה לא. לעומת פעם, נשים יותר מעזות. אם תקחי חמש שנים אחורה, זה לא היה ככה. אני ממש רואה עוד ועוד נשים שנכנסות לתחום, זה כבר לא מוזר, לא שונה. נכון, יש רוב של גברים בתחום אבל עליי זה לא מאיים, גם לא יוצר אצלי תחרות. כל אחד מביא את השיט שלו, לא משנה אם זה גבר או אישה, ובסופו של דבר? הקהל בא למה שהוא אוהב, זה לא משנה מי על העמדה. לסיכום? אני חושבת שיש הכרה, אבל עדיין יש על מה לעבוד, זאת אומרת שברוב המסיבות יש רוב גברים בליין אפ, ויהיה נחמד לראות יותר שמות של נשים מוזיקאיות מוכשרות שיש הרבה מהן בתעשייה”.

איזה תגובות את מקבלת?

“רוב התגובות הן תגובות נלהבות, אבל גם שואלים, ‘טוב, מה הלאה ומה לגבי אימהות?’ ומבחינתי ההלאה שלי זה להתעסק רק בזה, לעשות רק מוזיקה טובה. אני בת 23, אני לא יודעת כל כך אם אני רוצה להיות אימא עכשיו, אין לי תשובה לזה. אבל אני כן יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים, וזה לעשות מוזיקה, ואפשר גם להתפרנס מזה, ומי שאומר שאין בזה כסף, כנראה לא מספיק חדור מטרה. נכון, זה לא קל וצריך לעבוד קשה, אבל זה לגמרי אפשרי”.

הראל. צילום: May Dahan

בשביל לעבוד בתחום עברת גם לתל אביב. למה לא באשדוד בעצם?

“מאוד אהבתי לנגן באשדוד, אבל זה סולם, הרגשתי שעשיתי את שלי. כן, יש עוד מה לתת באשדוד, אבל הרגשתי שהגיע הזמן לעבור הלאה לתל אביב ולנגן במקומות שאהבתי ואני עדיין אוהבת לצאת אליהם. לא קל להגיע לשם כי זה המון פוליטיקה חברתית, אבל עובדים קשה. אבל רציתי להתקדם הלאה, תל אביב תמיד אתגרה אותי יותר, העיר גדולה, הכול חדש, מפתיע ומסקרן. כל בילוי זה הרפתקאה עם סיטואציות חיות ומאתגרות”.

מה לגבי הסצנה באשדוד, את מרגישה שמתחם מרטין בובר מתעורר לחיים בשנתיים האחרונות?

“עברתי רק לפני חצי שנה לתל אביב. המרטין בובר זה היה האזור שהכי אהבתי לצאת אליו באשדוד, גם החיבור לים עושה את שלו. הסיבה העיקרית בשבילי להגיע למתחם זה בר הגודה, שזה המקום שהייתי סוגרת בו את היום שלי. למה הגודה? יש שם קסם שונה משאר האווירה באשדוד. הקונספט של מקום קטן וחשוך עם וידאו ארט מהמם בעיניי, וכמובן המוזיקה המיוחדת שגרמה לי להתחיל ליצור מוזיקה. שם כל הצ’אקרות שלי נפתחו”.

מה הסגנון המוזיקלי שלך?

“אינדידאנס – באסים עם אווירה אוריינטלית, דאונטאמפו/ אסיד-מיוזיק – מוזיקה בקצב נמוך מלאה בבאסים שיכולה להכיל וואקלים מעניינים, כלי נגינה עם גוון צבע שונה ומיוחד”.

"לתקלט וליצור מוזיקה, לשחרר את המוזיקה שאני יוצרת לחברות תקליטים, זו השאיפה". הראל. צילום: May Dahan

מה היעד שלך?

“להגיע לברלין. אני יודעת שזה נשמע גדול ומטורף, אבל אני חושבת רחוק ויש לי לאן לשאוף. אשמח להגיע לשם, לתקלט וליצור מוזיקה, לשחרר את המוזיקה שאני יוצרת לחברות תקליטים, זו השאיפה”.

לדף העסקי של לינוי הראל, לחצו כאן 

האקדמיה למוזיקה

הסטודנטית ירדן שקד (26) היא חלומה של כל אם, כזו שבדרך לתואר אקדמי, אבל לא שוכחת להגשים את עצמה על הדרך. אז מצד אחד סטודנטית מבריקה לעבודה סוציאלית במכללת רופין, מצד שני היא מחזיקה בקריירה של ארבע שנים כדי—ג'אית במסיבות והפקות, ואם ממש תרצו, היא גם תהפוך את היום המיוחד שלכם לבלתי נשכח.

“זה פשוט הפנט אותי”, ירדן שקד בעמדה. צילום מאלבום פרטי

גם בימיה בתיכון מקיף ו’ שקד שילבה תקשורת עם פסיכולוגיה, שילוב של עשייה חברתית ואמנות מתפרצת: “הייתי תלמידה טובה, אפילו חננה, ואני לא חושבת שיש סתירה בין לאהוב מוזיקה ולרצות להתקרחן עד חמש בבוקר לבין זה. לא צריך להיות bed boy או bed girl  בשביל להיות די—ג'י”.

איך באמת התחיל הרומן בינך לבין עמדת הדי—ג'י?

“אחרי שירות בדובר צה”ל וטיול הכרתי את החבר הראשון שלי ויחד יצאנו למסיבות והתחלתי למצוא את עצמי מאוד נהנית ממוזיקה בכלל וממוזיקה אלקטרונית בפרט. אני זוכרת את עצמי במסיבות מסתכלת לעבר עמדת הדי—ג'י, וזה הפנט אותי, בצורה שפשוט רציתי את זה. הבנתי שבא לי גם להיות ככה, להזיז אנשים. לא סתם אומרים ‘בא לי’ על המקצוע הזה, זה משהו שתופס אותך. בהתחלה רצינו לעשות את זה ביחד כזוג, וזה לא הסתדר. אבל דווקא מתוך שברון הלב אמרתי שאני הולכת על זה עד הסוף, עשיתי קורס מקצועי ב—BMP, ומשם הכול התחיל”.

"עבדתי בפיגל", שקד. צילום מאלבום פרטי

את זוכרת את המסיבה הראשונה שניגנת בה?

“זו הייתה מסיבה של החברה העירונית לתרבות פנאי. באותה תקופה עבדתי בפיגל, וזו הייתה עבודה בהתנדבות. אמרתי שסתם אבוא לנגן, ופשוט מה שקרה זה שבעלי הברים באשדוד היו שם, ומאז אותו הערב זה פשוט התחיל להתגלגל. שאלו אותי אם אני רוצה לנגן פה ושם, ועם הזמן זה תפס תאוצה. בהתחלה זה ממש התחיל בשביל הפאן, עם הזמן הבנתי שאני יכולה גם לקבל על זה כסף”.

את זוכרת את ההרגשה?

“יום אחרי שניגנתי בפעם הראשונה בפיגל, חברה שאלה אותי איך היה, ואמרתי לה, ‘ככה מרגיש אושר עילאי, אף פעם לא הרגשתי ככה, הייתי מאושרת, הלב שלי דפק, זה היה מדהים’. זה סימן לי שזה מה שאני רוצה. אז הבנתי שזה לא רק תחביב, שזה מה שאני הולכת לעשות בזמן הקרוב. ואני עושה את זה בדרכי שלי, כי לכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו. בהתחלה זה התחיל רק באשדוד, זה גדל להפקות ומסיבות ולאחרונה גם אירועים. בהתחלה לא חשבתי לעשות חתונות, אבל פנו אליי, ואם יש זוג מספיק אמיץ שסומך עליי, אני אעשה את הכי טוב בשבילו. וזה באמת עובד, החתונות מדהימות והקהל עף”.

עברת לתל אביב, מדוע?

“לצערי, אי אפשר להשוות את סצנת חיי הלילה של אשדוד למרכז, זו הסיבה שעברתי לתל אביב. עם זאת, לאשדוד תמיד תהיה פינה חמה עבורי, אני מגיעה לאשדוד למסיבות מפעם לפעם”.

מה באמת קורה בסצנת חיי הלילה באשדוד? יש דבר כזה בכלל?

“יש מסיבות טובות ודי—ג'א’ים מעולים, ואנשים באים, אבל זה קורה לטעמי בתדירות נמוכה, אירועים מיוחדים וחגים. צוחקים על זה, אבל טכנו הפך להיות מיינסטרים, ואולי הקהל האשדודי רוצה לשמוע טכנו כל שבוע? בגיל העשרה הייתי יוצאת לתל אביב, וגם היום אני רואה שאשדודים פשוט התרגלו לצאת לתל אביב, ואני חושבת שפאבים וברים יש בשפע, אבל מסיבות – לא. זה נחמד שיש מסיבות טובות מדי פעם, אבל בסופו של יום אנחנו מחפשים גם את המקום הקבוע, ואם זה יקרה זה יצור איזון. כן, יש מקומות טובים, אבל אין פרופורציה ביחס לסדר גודל של אוכלוסייה של 250 אלף תושבים, ועוד הפיגל עכשיו נסגר”.

יש טענה שטווח הגילים גם קטן עם הזמן, חבר’ה בני 25 מרגישים זקנים לסצנה האשדודית, מדוע?

“כן, בני 30—26 פחות רואים. יש, אבל פחות. רוב האוכלוסייה היא צעירה, גיל צבא ומעלה. כי אנשים מחפשים לא רק מקום פתוח, אלא מקום שיהיה מלא, כיף ואווירה ואנשים בגילך. ככה שעם הזמן טווח הגילים משתנה. זה סובייקטיבי, אבל למשל רוב החברים שלי מאשדוד כבר יצאו מהעיר. אבל אין פה מקום לחפש אשמים, כל אחד יכול לקחת את הכפפה ולהרים מסיבות, אבל יש משהו במקום מסודר שעובד קבוע”.

את מרגישה שמתחם מרטין בובר מתעורר לחיים בשנתיים האחרונות?

“כן, אבל אין שם מסיבות. זה נחמד לשבת שם לשתות בירה”.

בואי נדבר על מגדר. עד כמה זה שונה להיות אישה במקצוע הדיג'י?

“יש תפיסה שנשים צריכות להיות עדינות ומנומסות, ולתוך זה אתה גדל. וכיום אני ממש לא מאמינה בזה: זה לא משנה אם את אישה או גבר, אם את טובה – תצליחי. צריך לעבוד קשה בשביל זה. קשה יותר אם אני די—ג'י אישה? אני לא חושבת. זו סצנה של גברים, נכון. אבל פשוט צריך ללמוד איך לנוע בתוך זה. אני מרגישה שכל מה שאני רוצה – אני יכולה. כן, יש משהו חברתי בהתחלה, אבל זה באמת לא משנה. אם הופכים את זה לאישיו — זה אישיו, אבל באמת שאין סיבה לעשות מזה כזה עניין”.

"זה לא משנה אם את אישה או גבר, אם את טובה – תצליחי", שקד. צילום מאלבום פרטי

איזה תגובות את מקבלת?

“תגובות טובות, תגובות מפרגנות. השמים הם הגבול, כרגע אני חולמת ושואפת להמשיך, אני באמת רק בתחילת הדרך”.

נתקלת בהתייחסות מקצועית להיותך אישה במקצוע לכאורה גברי?

“לפעמים נרמז לי שממש רוצים די—ג'י אישה — בשביל הקטע, ולא בגלל המוזיקה שלי ומה שאני מביאה איתי – אז אני לא מגיעה. זה פשוט לא מתאים. אני בכללי פחות מעדיפה שיתייחסו למגדר כאל אישיו, להדגיש את המקום של אישה כעל משהו מיוחד, אני מעריכה יותר שמתייחסים אליי כמוזיקאית. היחס והגישה משמעותיים בעיניי, אבל בסוף היום אני מקבלת כל כך הרבה פרגון, כל כך הרבה אהבה, שזה בכלל לא ברור מאליו. לפעמים זה לא רק במילים, זה שאנשים רוקדים את המוזיקה, שמחים, זזים, מחייכים – אני את שלי עשיתי”.

לדף העסקי של ירדן שקד- לחצו כאן

“אין פה מועדונים”

די—ג'י ליהי ברחט (29) היא השם החם בעולם האירועים והחתונות. “אני במקור מנצרת עלית, ובן זוגי אגם מאילת. הכרנו באודישן ל'אח הגדול', הבנו ששנינו אוהבים ומתחברים למוזיקה, ומאז כבר שלוש שנים אנחנו עובדים יחד כצמד. בחצי שנה האחרונה אנחנו גרים באשדוד ברובע ט”ו. המשפחה שלי אשדודית, לכן היה לי טבעי להגיע לאשדוד, גדלתי פה, תמיד היה לי חלום להקים פה בית ולגור פה, וזה מה שקרה כשמצאתי את הפרנטר המתאים, ובאמת אנחנו עפים על אשדוד ביחד”.

“אנחנו יותר טובות מהגברים. נשים יודעות לזהות מה נכון ומה לא, לקרוא את הקהל”, ליהי ברחט (מסי). צילום: אורי קריספין

איך המעבר לאשדוד?

“קבלת חמים חמה. כנראה שהכירו אותנו מהצפון כי בחודש הראשון כבר היו לנו מספר אירועים. זה התחיל ממשפחה אשדודית שפרגנה, ומאז זה רץ מפה לאוזן. במקביל מפיקים אשדודים ראו אותנו וחיברו אותנו להפקות מקומיות ואירועים מטורפים. יש חיבור טוב על העמדה ביני לבין אגם, והקהל מרגיש את זה”.

כאחת שחוותה את הצפון והדרום, איך הקהל האשדודי? מה ההבדלים?

“זה קהל שמחובר לעולם המזרחי, לעולם החאפלות. זה מה שאני חווה בכל אופן. נוסף לזה, האשדודים מאד אוהבים שואו, הם פחות מקשיבים למה שאת שרה או מה את מנגנת, זה יותר איך שזה נראה, הטייטל, השם, וחבל. כי אם הם יקשיבו ליצירה ויתייחסו לביט הנכון שהיוצר חשב עליו, זה יהיה יותר מעניין גם בשבילם. אבל הם עפים, וזה הכי חשוב שהם שמחים ונהנים, וזאת המטרה של די—ג'י, להעיף את הקהל”.

מה דעתך על סצנת חיי הלילה באשדוד?

“אגם מנגן בשני בארים מקומיים — קאבלו ואקסנטו — והם מדהימים. בזמנו, כשהייתי ילדה, היה את הפיגל, וממש אהבתי את הסגנון. לא ראיתי משהו כזה כרגע באשדוד. אנחנו לא פה מספיק זמן. אני יודעת שיש את הזרם שעובד מאוד חזק. מה שכן, אין פה מועדונים”.

סיפרת שיש לך חיבור למוזיקה. מתי התחילה המשיכה לתחום ומתי הבנת שזה מעבר לתחביב, שזה מקצוע של ממש?

“את אגם הכרתי כשהוא חי את עולם המוזיקה וחיי הלילה כדי—ג'י באילת, כך יצא שעוד בזמן שהיינו ידידים מצאתי בבית שלו פלטה של עמדת די—ג'י ופשוט התחלתי להתעסק עם זה. לילות שלמים שבהם הוא לא היה בבית פשוט ישבתי ולימדתי את עצמי, התחלתי ממש ליצור מוזיקה מהבסיס. למדתי מושגים בסיסים ואת כל הכלים הראשוניים, ומשם זה פשוט זרם. הייתי יושבת שעות, ממש שעות, לילה אחרי לילה. בזמן הזה הבנתי שיש לי משיכה חזקה וזה מעניין אותי. ובאילת הייתה לי את הפלטפורמה, האמינו בי ונתנו לי את הבמה. בהתחלה עליתי לשעה, אחר כך לשעתיים ומפעם לפעם צברתי ניסיון עד שזה הפך להיות על בסיס יום—יומי שהפך למשהו גדול ומקצועי. החיבור עם אגם היה טבעי, שנעשה את זה כצמד, ביחד”.

איך זה להיות די—ג'י?

“הרבה נשים יכולות ומתות לעשות את זה, אבל מה שעוצר אותן זה, ‘מה, אני אתחיל להתפרע על במה?' ואני אומרת אם את אוהבת את זה – תעשי את זה. יש כאלו שחוששות מבן הזוג, ויש כאלו שגם לא מנסות. למה לא לנסות? אין היום תפקיד של גברים ונשים, כמו שאין לבוש של גברים ונשים. כל אחת יכולה להיות די—ג'י. זה מקצוע לחיים ומקצוע שמרוויחים בו, כדאי להעז יותר”.

“מתייגים אותי”, ליהי ברחט. צילום: אורי קריספין

ומה עם כאלו שחולמות להיות אימהות, זה יכול להשתלב ביחד?

“אני עבדתי אצל מישהי שהיא אימא לשניים והיא די—ג'י מעולה. אפשר לשלב את זה. להפך, זה משאיר לך את כל היום פנוי וזה אחלה. כל אישה שאוהבת יכולה לעשות את זה, אבל צריך לאהוב באמת את המקצוע, מכל הלב. אבל בכל מה שקשור למגדר, זה לא מקצוע גם לנשים, הוא קודם כול מתאים לנשים, ואנחנו טובות בו מאוד. בהשוואה לגברים? אנחנו יותר טובות. נשים יודעות לזהות מה נכון ומה לא, לקרוא את הקהל. אישה שנכונה למקצוע הזה – היא חזקה, היא לא תישבר. ואם אני יכולה לעזור למישהי, בשמחה, אני מזמינה לבוא, להתעניין לשאול ולכוון בדרך לשם, כי זה לגמרי אפשרי”.

איזה תגובות את מקבלת?

“ברגע שאני נכנסת, כולם מסתכלים עליי במבט של אוקיי, מה הולך להיות עכשיו? וכשרואים שאני עולה לעמדת הדי—ג'י אני רואה איך הם שולפים את הטלפונים ומתחילים לצלם. הייתי לא מזמן בבר מצווה ששאלו אותי אם אני ‘ליהי הדי—ג'י’, מתייגים אותי באינסטגרם ומעלים איתי סטורי, ממש מכירים אותי ומזהים אותי, זה רץ. וכשאני מקבלת כל הזמן פידבקים חיובים, אני מבינה שזה זה, שאני עושה את זה טוב”.

מה הזא’נר המוזיקלי שלך?

“אני נורא מתחברת לרגאטון הלועזי , זה יותר העולם שלי. אגם יותר מתחבר למזרחי, ביחד אנחנו משלימים אחד את השני”.

 

לדף העסקי של ליהי ברחט –לחצו כאן 

אומרים שנשים מחזיקות בעמדות מפתח גם בישראל הקטנה, לראייה ניתן לראות נשיאת בית משפט עליון, שרת המשפטים, מנכ”ליות בנקים ותאגידים, אבל בסוף היום? פשוט צריך מוזיקה טובה, ואם גם שם יש נשים איכותיות, אז אפשר להתחיל לזוז.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר