נריה כהן עושה לכם טעים

העונה השביעית של התכנית "מאסטר שף" — שבה הפרמטר להצלחה נמדד על פי כמות הפעמים שצעדתם נחושים למטבח, וכל מה שייחלתם לו היה סינר לבן משלכם — החלה. ובין כל סיפורי החיים, שהפכו כבר לסמל מזוהה עם התכנית, יש כאלו שתמיד בולטים, כאלו שתמיד נזכור.

זה בדיוק מה שקרה כשנריה כהן (29) הגיע למטבח הכי מאובזר במדינה בעונה השישית והכין את "הפסטה של יהודה", מחווה לשוק האוכל בירושלים, וזכה למחמאות חבר השופטים. הוא הגיע עד לשלב הנבחרת, שבו נותרו 12 מתמודדים, ואז הודח.

מלבד חומרי גלם פשוטים ומשובחים, כהן מביא איתו את התבלין המדויק, כזה שגורם למתבונן בו מהצד לבקש להכיר עוד מאותו בחור ישיבת הסדר שיכול לגרום לסלק להפוך למנה מנצחת. את האהבה לאוכל הוא מייחס לבית הדתי לאומי שבו גדל ברובע ט’ באשדוד.

אימו, אשת חינוך, ואביו, נגר במקצועו, דאגו למלא אותו באהבה וריחות של תבשילים. מצד אמו הוא ספג את האוכל המסורתי הטוניסאי ומצד אביו את המרוקאי: "כל צפון אפריקה במטבח. המון חריף. המון כמון וקוסקוס של אימא בכל שישי", וביניהם הוא סלל את דרכו.

 חוויה חוץ—גופית

כהן — הקטן מבין חמשת אחיו: אחות אחת וארבעה בנים — נולד באשדוד, למד בבית הספר היסודי יהל"ם ובישיבה התיכונית נווה הרצוג, וכבר שם החל הרומן עם המטבח. כיום הוא מתגורר בירושלים, עובד כשף פרטי באירועים, מלמד מחול בישיבה תיכונית בירושלים וגם מעביר שיעורי העשרה ביהדות.

כהן. צילום: ארנון בוסאני

כהן לא שוכח מאיפה הוא הגיע: "אשדוד עיר מהממת. מחוץ לחלון שלי בנו את אסותא אשדוד, אני רואה שעל הדיונות בהן שיחקתי כילד גדל מבנה ענק של בית חולים. אני לא יודע עדיין מה אני חושב על זה, על להרוס משאב טבע כמו דיונות. אבל העיר מתפתחת. דן לסרי, הבן של ראש העיר, היה חניך שלי בבני עקיבא, הייתי בן בית שם. והכריך קציצות של מרים ז"ל זה אחד הדברים הכי מדהימים בעולם. באותה תקופה חייתי אצלם בבית, זה היה מטורף. אני מאוד נהנה להגיד שאני מאשדוד".

"הייתי מדריך בסניף בני עקיבא ברובע י"א, סניף מאוד קטן, ומקבוצה קטנה של 15 הפכנו ל-60", הוא מספר. "אחת הפעילויות שהכי זכורות לי זו פעולת אמצע שבוע שבה התחלקנו לשלוש קבוצות שקיבלו סל מצרכים, והמטרה הייתה להכין ארוחה. ושם הייתי שופט. נזכרתי בחוויה הזו לאחרונה, וזה הצחיק אותי", הוא משתף, צולל למחוזות העבר ונזכר.

עם חבריו לנבחרת. משמאלו שירה בצלאל

"בכלל, כילד, תמיד דחפתי למפגשי אוכל: ‘בואו נשב במסעדה’, אוכל תמיד העסיק אותי. עד גיל בר מצווה הייתי צ’אב כזה, שמנמן, וכולם במשפחה היו מסתלבטים עליי שאני כזה דובי שאוכל מלא, כי כולם אצלנו מאוד רזים, וזה היה הכי לא במשפחה שלי, לא גנטית ולא חיצונית. ואז בגיל 13 כל המערכת הפיזיולוגית שלי השתנתה ונהייתי שרוך. ארוך ודק. ומאז השאלות התחלפו, ל’איך אתה אוכל הרבה ונשאר רזה?’".

אהבת אוכל, אבל העיסוק בו היה תחביב או מעבר?

"אז, תחביב. זה לא הגיע לרמה של לקחת קורס. תחביב מאוד מפותח שהתחיל כבר מגיל קטן שבו נכנסתי למטבח ורציתי להבין, לדעת. אימא שלי קלטה שאני נעול על הקטע, והיא לאט לאט יותר שחררה ואפשרה לי לחוות את המטבח. הטוויסט המשמעותי היה רק ב'מאסטר שף', רק שם הבנתי שזה זה. לפני זה תמיד זה היה באיזי".

כהן למד בישיבת ההסדר נווה דקלים, שמשלבת לימוד תורה עם שירות צבאי משמעותי. "כמה חודשים לפני שיעור ב’ (השנה השנייה, ש"ש) הישיבה עברה מכפר מימון לאשדוד. בהתחלה קצת התבאסתי מזה — מאוד אהבתי את השקט של הכפר — והתלבטתי אם להמשיך, אבל הייתה לי איזושהי הבנה שאני מגיע שוב לאשדוד, אבל ממקום אחר".

גם שם, כמובן, כהן מצא את דרכו לעולם האוכל בערבי גיבוש, אוכל איכותי ופויקה מעולה. בשלב החיול עלה כהן על מדים לשירות צבאי בחיל התותחנים כתומך לחימה בתפקיד של מדריך בחיל.

איך נער שאוהב אוכל איכותי מסתדר במטבח הצבאי?

"הייתי הכי מפונק שיש. נורא רזיתי בצבא, גם מה שהיה נעלם. ביום-יום האוכל היה נוראי, המזל שלי היה שכמה חבר’ה פשוט פתחנו מטבחון קטן — טוסטר אובן, מיקרוגל וטוסטר — וידענו לשחק עם זה טוב, וזה עבד. עם הזמן למדנו להסתדר. לא במוצהר תמיד האוכל היה תחום אחריות שלי".

במה זה בא לידי ביטוי?

"הולכים לחדר אוכל, ואין משהו סבבה? אז הולכים לשק"ם, קונים מצרכים והולכים למטבח. הרס"ר מטבח היה חבר שלי, אז קצת גמבה והכול מסתדר. מעבר לזה, הייתי מגיע גם עם אוכל מהבית. צידה לדרך כזה. ואז השבוע עבר סביר. בגדול עבר בטוב".

צילום: ארנון בוסאני

לאחר שסיים את מסלול ההסדר עזב כהן את העיר אשדוד לטובת הבירה, ממש ליד שוק מחנה יהודה.

למה עברת לירושלים?

"עד היום אני לא יודע לענות על זה. פשוט היה לי נורא ברור לגור בירושלים. רוב השכבה שלי נשארו לגור באשדוד, ולי היה ברור שזה יהיה הבית שלי, בנחלאות. מאוד רציתי ללמוד באוניברסיטה העברית עבודה סוציאלית ומשפטים והלכתי לכיוון הזה".

אלא שאז חלה תפנית נוספת בחייו של כהן. "הייתי ביום פתוח באוניברסיטה כדי להירשם למסלול הלימודים, אבל משהו עצר אותי. אני עובד המון עם אינטואיציה, אבל לא הבנתי מה קורה פה. באותו הערב חבר מאשדוד שהיה צריך לכתוב ביקורת על מופע תיאטרון הציע לי להגיע איתו להופעת מחול של אנסמבל 'כע"ת' – להקת גברים דתיים שיתופית שיוצרת מחול עכשווי סביב תרבות וזהות יהודית – לא הבנתי מה הקשר. אמרתי לו, ‘שחרר, אחי’, אבל הוא הבטיח, ‘בירה עליי’. אז אמרתי לו ‘אני איתך’, ואז… וואו".

מה קורה לך שם, בחור ישיבת הסדר אל מול גברים שרוקדים מחול?

"אני אפילו לא יודע איך לדבר על זה. זו הייתה חוויה חוץ—גופית, חשיפה לעולם שלא הכרתי. זה עולם כמעט ללא מילים, אבל עם כל כך הרבה ביטוי. הייתי במופע שנקרא 'כביש מס’ 1', שמציג פגישה בין מזרח למערב, הרים לים, תל אביב לירושלים, בין חילון לקדושה, בין מסיבת רייב לתנועה אקסטטית בבית הכנסת. יצאתי משם בהרגשה מטורפת ואמרתי לחבר שלי, ‘זה שיעור התורה הכי חזק ששמעתי בחיים שלי’. זה תפס אותי כל כך לא מוכן. הרגשתי שאני פוגש שפה שאני לא מכיר: תיאטרון מחול, ז’אנר בפני עצמו, נטו תנועה. אמרתי אני חייב לבדוק מה זה הדבר הזה".

צילום: ארנון בוסאני

מה לך ולמחול באותה תקופה?

"לא היה לי שום רקע. לא דיבר אליי ולא עניין אותי. הייתי דוס. הכי דוס. מה זה דוס, את שואלת? בפן החיצוני, ציצית, זקן, כיפה גדולה, ובפן המהותי, תפילות, שמירת נגיעה. לא זז ימינה—שמאלה. ולא הבנתי מאיפה זה בא לי המחול הזה, אז הלכתי לשיעור ניסיון שהפך לשלוש שנים של לימודים".

איך החבר’ה מהישיבה, וההורים הגיבו על ההחלטה?

"המשפחה בהתחלה אמרה, ‘מה, אתה כל כך מוכשר. מה עם פרנסה ומה עם העתיד ומה יגידו ואיך זה נראה’, ואני אמרתי, ‘זו הבחירה שלי, זה לא משנה מה תגידו. אני רוצה לבחון את זה’. ודחיתי את התחלת הלימודים באוניברסיטה עוד שנה ועוד שנה עד שהבנתי שזהו, זה שם. בזמן לימודי המחול עבדתי בהוסטל לנערים בעלי רקע של עבירות מין, מקום מאוד מאתגר ומיוחד. ככה יכולתי לשלב עשייה חברתית—קהילתית שמאוד חשובה לי עם יצירה. אלה היו שלוש שנים מאוד אינטנסיביות, כאשר במהלך הלימודים קיבלתי הצעה להשתתף בלהקת הבוגרים, הצעה שלקחתי בשתי ידיים. יחד עבדנו על יצירה בשם ‘הדחף לרוץ’, איתה הופענו ברחבי ירושלים".

רוקד כל הדרך אל המטבח

לאחר שנתיים בלהקה הבוגרת, כהן התקבל לפסטיבל מחול, ועבורו הוא הכין קטע סולו, חודשים של אימונים למופע מחול משלו. העבודה האינטנסיבית לקראת המופע הובילה אותו למאמץ יתר שבסופו אובחנו אצלו שברי מאמץ שאילצו אותו לשבת בבית ולהחלים, והוא חזר לבית הוריו באשדוד.

"יום אחד ישבתי על המחשב וקפץ לי באנר ‘רוצים להירשם למאסטר שף 6?’ והתפוצצתי מצחוק".

למה זה הצחיק אותך?

"כי תמיד כולם אמרו לי ‘תלך ל"מאסטר שף"’, ‘למה אתה לא הולך?’ ותמיד עניתי, ‘אתם נורמלים?’ איפה אני ואיפה זה. כן, הייתי זה שמבשל תמיד בארוחות שבת, במיוחד היו מתלהבים שאני מצליח להכין קינוחים פרווה, שהצלחתי לפצח את הנוסחה. זה כל הזמן היה שם, אבל ברמה של 'מאסטר שף'? צחקתי, אבל אמרתי, ‘יאללה, מה כבר יכול להיות?' באמת ובתמים לא חשבתי שיקרה עם זה משהו. יום למחרת אני מתעורר בעשר, מצחצח שיניים, שומע צלצול, ואני רואה דרך האפליקציה לזיהוי שיחות 'מאסטר שף' על הצג, והייתי בשוק. לא התעוררתי עדיין. אמרתי, ‘אין סיכוי שזה קורה’. קבענו אודישן, ואז זה התגלגל".

איך הייתה החוויה, להיות חלק בתכנית בפריים טיים?

"הצילומים זה הסוף של הסוף. לפני כן אתה עובר כל כך הרבה שלבים שאנשים בבית לא מודעים אליהם בכלל. זה היה תהליך מטורף של המון לימוד עצמי ודיוק. כי 'מאסטר שף' דורשת ממך לדייק: מה האוכל שלך? מי אתה כבן אדם. חוויה נורא מיוחדת, נורא חדשה".

מה הכנת לאודישן הראשון?

"לאודישן הפקה הכנתי קובנה בריוש, מתכון של מאיר אדוני שקצת שיחקתי איתו עם שלושה מטבלים. מאוד פשוט. היה חשוב לי כאמירה להיות הכי פשוט ואסלי שיש. עשוי טוב ומדויק, אבל פשוט. לא משהו שמנסה להיות וונאבי, בלי פנפונים ורעשי רקע מיותרים, והוא אמר לי, ‘זה עשוי טוב, אבל זה פשוט. יש לך יד, למה זה מה שאתה עושה?’ ואני אמרתי, ‘אני פה בשביל לגדול’. זה לאט לאט התגלגל. הגעתי ממקום של פאן, לא חיפשתי שיכירו אותי, באתי כי נורא רציתי מזווה ענק. והמזווה של 'מאסטר שף'? לבן אדם שאוהב מטבח? זה טירוף. יש שם הכול מהכול".

כהן עם חיים כהן

הכול מהכול? לא סתם נשאלת בשנייה הראשונה את השאלה המתבקשת: "איך תפעל במרחב מוגבל של מטבח כשר? איך תתפתח?"

"אם יש משהו שלמדתי במחול זה שיש מנעד רחב, יש טווח מטורף של תנועה. אתה יכול להסתכל, להגיד שזה מוגבל, ואי אפשר קלמרי, סטייק בחמאה ופירות ים. השאלה איך אתה מפצח נכון את מה שיש לך. כי מגבלה זה נשמע שלילי, אבל זה בחירה להסתכל ככה. מבחינתי, זה אופן ביטוי שיש מה לפצח איתו, יש אתגר בכשר, ואני אוהב את זה. תום פרנץ ואבי לוי, זוכי 'מאסטר שף', עשו את זה, זה אפשרי. אני מחפש את זה. ובכלל, אני אוהב אתגרים. בקיץ האחרון טסתי להודו לבשל ב’חווה של אדם’, חוות מטיילים שהיא הדיבור הכי חם. שם הייתי צריך לנהל מטבח טבעוני, שלוש ארוחות ביום עם כמויות מאוד גדולות. שם בישלתי לאביתר בנאי. מאז אנחנו בדיבור זורם".

מה עם החיבור לשופטים ולביקורת של יונתן רושפלד?

"יונתן? כפרה עליו. הוא עשה לי את המוות באודישן. אבל אם אני פוגש אותו היום בתל אביב? יושבים ומתחבקים. מת עליו, אם יש מישהו שלקחתי מ’מאסטר שף’, זה יונתן. הוא אותנטי בצורה הכי טובה שיש. מה שאתה רואה – זה מה שאתה מקבל, ואני מאוד מעריך את זה".

בינינו, לא הרגשת על הטיקט של הדתי?

"הסיפור שלי לא סוחט דמעות, סיפור ייחודי כן. 'מאסטר שף' לא מסתירה את זה, הם אומרים שחור על גבי לבן: מה הסיפור מאחורי האוכל? ייאמר לזכותם שהם לא מסתירים שהם מחפשים את הדמות ומי שעומד מאחורי המנה. הם מאוד שקופים, והם היו שקופים איתי מההתחלה עד הסוף: מה אתה מביא שאף אחד לא הביא לפנייך? ולא ראו רקדן שהוא חי חיים מאמינים. שילוב של גבר, דתי, שמשלב הכול. גם באוכל. כל החיבורים, והשופטים שמו לב לזה, לטוויסט, הקונפליקט והחיבורים שהבאתי לאוכל. מצד שני, מאוד התלהבו מזה שיש לי עגיל, ממש עפו על זה שם. ופה בירושלים יש לי מלא חברים דוסים עם עגיל, זה לא אישו. אני רוב הזמן שוכח שהוא קיים (צוחק)".

כהן ב"מאסטר שף"

הגעת לנבחרת, אך הודחת בהתחלה. לקחת סיכונים עם המנות החדשניות. בדיעבד, היית עושה אחרת?

"אין משהו שאני מצטער עליו. לקחתי לא מעט סיכונים. לא הייתה מנה, גם לא מנת האודישן שעשיתי לפני כן. הכול פעם ראשונה. מבחינת הסיכונים, כל הזמן אמרתי לעצמי שאם לא תהיה יצירתי עכשיו, אז מתי? אתה במגרש משחקים, אז תשחק, אל תהיה מתמטיקאי, וזו אסטרטגיה עם יתרונות וחסרונות. ופה נכנסת האמונה, אני מאוד מאמין שהגעתי לאיפה שהייתי צריך להגיע. הייתי שמח להגיע יותר ולהראות יותר את היכולות שלי, אבל זה לא משהו שאני מתבאס עליו. הודחתי? אז הודחתי. לכל דבר הקצב שלו".

איפה אתה היום?

"בהתחלה עבדתי עם המנצח של העונה, טום אביב, חצי שנה באירועים פרטיים. ומשם המשכנו כל אחד בקו שלו. כיום אני שף פרטי ויוצר. במקביל אני במרכז ‘יעקב הרצוג’, מרכז להעמקת יהדות של הקיבוץ הדתי, העוסק בהעברה של תכנים של יהדות בתיכונים. ואני גם מעביר סדנאות תנועה בישיבה מוכרת של הציונות הדתית".

אז היום אתה מלמד תלמידי ישיבה לרקוד?   

"כן! לומדים תנועה ועובדים על הופעה לסוף שנה. שזה חדשני ומדהים בעיניי, אני עושה את זה שנתיים – חוויה מטורפת".

מי המודל שלך בבישול?

"אייל שני שמבין חומרי גלם בצורה מטורפת, רואים את זה בתפריטים שלו, יותם אוטולנגי ומיכאל גרטופסקי".

צילום: ארנון בוסאני

מה החלום שלך? איפה אתה עוד חמש שנים מהיום?

"סליחה על הקיטשיות: אני רוצה לעשות טוב לאנשים, ממקום טוב. שזה מה שאני עושה היום, עובד מהלב. שימשיך ככה ויגדל, יש לי פנטזיה למקום משלי שאני עוד מנסה לדייק איך הוא ייראה ומה יהיה הקונספט. זה החלום, וכשזה יקרה, זה יהיה מקום שלי, שיעסיק נוער בסיכון ואנשים עם מוגבלות. ובערב תהיה שם במה ליצירה, ואני מאמין שאם זה צריך לקרות, זה יקרה. מצד שני, יש לי פנטזיה לעסוק בחינוך במובן הכי עמוק".

מה עם זוגיות?

"תגיע כשהיא תגיע".

והנה לכם מתכון שבחר כהן: סלט מפנק במיוחד לשבת בבוקר, טאבולה אדמה

מצרכים:
כרובית טרייה קטנה
1 צרור כוסברה
1 צרור פטרוזיליה
חצי צרור נענע
2 גבעולים של בצל ירוק
עגבניה גדולה וטריה (לא רכה)
חצי כוס גרגרי חומוס מבושלים
שמן זית
לימון
ערק
גבינת לאבנה
מלח, פלפל שחור, פפריקה מתוקה, כמון

מתכון מנצח

אופן ההכנה:
את החומוס מפזרים על תבנית מותאמת לתנור ומתבלים במעט שמן זית, פפריקה מתוקה, כמון ומלח ומכניסים לתנור על חום של 180 מעלות לחצי שעה (משתנה בין סוגי תנורים) עד שהוא ניהיה קריספי.
לשטוף היטב את העלים לנגב, להוריד גבעולים קשים ולקצוץ דק, לתבל עם שמן זית איכותי, מעט מיץ לימון, מלח ופלפל שחור לפי הטעם.
שוטפים היטב את הכרובית ומגרדים דק כמחצית ממנה ומערבבים היטב עם תערובת העלים.
לחתוך את העגבניה לקוביות קטנות ככול הניתן ולערבב עם שתי כפות ערק ולתת לזה כמה דקות לנוח יחד שהעגבניות יספגו טעמים.

בתאבון!

ולהרכבה: מניחים מתערובת העלים והכרובית, ומוסיפים מעל את העגבניות עם הערק והקריספי חומוס, לצד גבינת לאבנה, אפשרי גם להתחיל את בניית המנה במריחה של גבינת הלאבנה על הצלחת כמו חומוס ואז להרכיב הכל, לא לחסוך עם השמן זית ואם יש פיתה טרייה או פוקאצ’ה חמה זה בכלל להיט, בתאבון.