מבנה הישיבה החדשה באשדוד. צילום: אורי קריספין

יישוב קבע: סיפורה של הישיבה הנודדת

תריסר שנים מאז שננטשה ברצועת עזה ויותר מ-35 שנה מאז שפונתה מימית, השבוע נחנך מבנה הקבע של ישיבת ההסדר נווה דקלים באזור י’ באשדוד. בריאיון אישי עם ראש הישיבה הרב דוד גבריאלי הוא נזכר בכאבי העבר, אך בעיקר מביט קדימה בתקווה: מתגאה בשיעורי הגיוס ומסביר איך כל זה אפשרי לאחר שני המאורעות הטראומטיים, מתעקש שהציבור הדתי לאומי לא פראייר ומבטיח - הישיבה תישאר באשדוד, גם אם יחזרו לגוש קטיף

פורסם בתאריך: 3.11.17 15:42

"זה בית ספר לאהבת הארץ, מעניקים במקום הזה יחס של כבוד מאוד מיוחד לצה”ל, משהו לא רגיל. זו ישיבה, אך היא לא רק לבני המקום, הגבולות שלה הרבה מעבר לאשדוד, הם מוציאים את יופייה של העיר ברבים, הם שגרירים של ישראליות, ציונות ולאומיות".

כך אמר השבוע צבי צילקר, מי שהיה ראש העירייה הקודם של אשדוד, כשהוא נרגש לעצם השאלה על איך הוא מרגיש לקראת חנוכת מבנה הקבע של ישיבת ההסדר נווה דקלים ביום חמישי השבוע. צילקר לא הסתיר את ההערכה כלפי בני הישיבה והעומדים בראשה. "נלחמנו, ממש נאבקנו, יצחק דרי ואני, כדי שהישיבה תהיה באשדוד לאחר תכנית ההתנתקות", הוסיף.

השבוע, 12 שנים ועוד קצת לאחר הפינוי (בישיבה יאמרו בדרך כלל: הגירוש או העקירה) מגוש קטיף, ישיבת ההסדר נווה דקלים (במקור ישיבת ימית) מצליחה להתעלות על כל דמיון בחנוכת המבנה החדש והמרשים. אך הישיבה חוגגת גם הצלחה מסוג אחר.

מבנה הישיבה שהיה בנווה דקלים ואיננו עוד. צילום: באדיבות ויקיפדיה, מיכאל יעקובסון

הישיבה, שממוקמת ברובע י’ בכוונה תחילה, מצליחה לגשר על פערי הדת, המגדר והמקום. כך למשל בזמנים שבהן הארץ גועשת ורועשת מצמד המילים “הדתה בבתי הספר”, דווקא הישיבה היא זו שמחזרים אחריה מנהלי בתי ספר ממלכתיים באשדוד בבקשה שבני הישיבה ילמדו בצוותא עם תלמידיהם ציונות, אהבת הארץ, וכן, גם פרשת שבוע.

אבל זו לא ההפתעה היחידה. מי שמתהלך במסדרונות הישיבה החדשה יפגוש בבחורי ישיבה שדוגלים באהבת הארץ ומדברים על גיוס משמעותי כעיקרון עליון, לא בדיוק מה שמתבקש מישיבה שעברה שני פינויים טראומטיים שנצרבו בתודעה: הראשון ב—1 באפריל 1982 מחבל ימית והשני בספטמבר 2005 מגוש קטיף.

וזה לא נגמר שם. גבולות הישיבה פורצים לאחרונה גם את גבולות המגדר  בכך שבני הישיבה מסייעים במקלטים לנשים במצוקה.

כיפת ברזל

כדי להבין כיצד כל זה קורה אני פוגשת את ראש הישיבה הרב דוד גבריאלי (57), אשדודי כיום ותושב גוש קטיף לשעבר, אב לתשעה וסב לעשרה, שמלווה את הישיבה יותר משלושה עשורים. הרב גבריאלי שומר במשך כל השיחה על ממלכתיות, כזו שלעתים מעוררת השתאות.

הרב גבריאלי בישיבה. צילום: אורי קריספין

לאחר כשעה של שאלות נוקבות אני מבינה כי הווי הישיבה נשען לא מעט על דמותו האיתנה של הרב הבקיא בהיסטוריה לפרטי פרטיה, אך עדיין מתעקש ללמד את תלמידיו על העתיד: “עם ישראל זה עם נצח. עם כל הכאבים שבדרך, השאלה היא אם אתה נשאר שם בכאב של ‘תראו מה עשו לנו’ או שאתה אומר ‘אני מסתכל קדימה’. מי ששקוע בזה — שוקע. מבחינת תפיסת עולם, אני מביט קדימה, ממשיכים הלאה”.

לישיבת נווה דקלים, בעבר ישיבת ימית, הגיע הרב גבריאלי מישיבת מעלות, שבה שימש רב במשך שבע שנים, עם עוד 20 תלמידים כמשלחת חיזוק לישיבה בחבל ימית שנקלעה לקשיים כלכלים. “הישיבה התחילה כרעיון של הרב משה צבי נריה, ראש מרכז ישיבות בני עקיבא”, הוא מסביר. “כשהקימו את חבל סיני בפתחת רפיח, רוב היישובים היו חילוניים, והעיר ימית הייתה עיר על חוף ים, עיר חילונית באופייה, והרב צבי נריה חשב שראוי שיהיה שם מרכז תורה. ואז הקימו שם ב1976 את ישיבת ימית, לשם הגיעה אסופת תלמידים מכל הארץ. בראש הישיבה עמד הרב ישראל אריאל, מי שהיה רבה של ימית”.

 מה הרעיון של ישיבת הסדר?

"ישיבת הסדר היא ישיבה המשלבת לימודים תורניים גבוהים ושירות צבאי במסגרת דתית. ישיבות ההסדר הן ישיבות ציוניות המשתייכות לזרם הדתי לאומי, ונחשבות בחברה לשילוב בין החובה הדתית ללמוד תורה ולהתפתח רוחנית ובין תפיסתה את המחויבות לשרת בצה”ל ולהשתלב בחברה הישראלית. תלמידי ישיבות ההסדר (המכונים בני”שים – בני ישיבות) מגיעים ברובם מהזרם הציוני דתי לאחר סיום הלימודים בתיכון דתי או ישיבה תיכונית. מסלול ההסדר הצבאי נמשך כחמש שנים".

איך זה עובד בדיוק?

"המבנה הטכני הוא כאמור חמש שנים מגיל 18 ועד גיל 23: שנה וחצי בישיבה, לאחר מכן שנה וחצי בצבא, לאחר מכן שוב חוזרים ללמוד בישיבה למעט מי שעושה מסלול של פיקוד שעושה שירות ארוך יותר בצבא. ככלל — אנחנו רואים את המדינה כהתגשמות חזון הנביאים, והצבא הוא חלק בלתי נפרד מזה, הביטחון של עם ישראל, היכולת להגן, לשמור ואם צריך גם להתקיף. זו משימת קודש. ולצד לימוד תורה משמעותי חשוב גם שירות משמעותי, שירות קרבי עם כל ההכשרה ובוודאי שגם מילואים”.

מה נתוני שיעורי הגיוס לקרבי מבין בוגרי הישיבה?

"100 אחוז. המשמעות היא: כל מי שיכול להיות קרבי – הוא קרבי, ממש נלחמים על זה. למעט בוגרים שיש להם בעיות אובייקטיביות שמונעות מהם גיוס לקרבי. אבל בצבא צריך את כל התפקידים, וגם להם יש חלק חשוב. 100 אחוז מהפוטנציאל לקרבי מתגייסים לקרבי. הרצון פה להתגייס הוא חזק מאוד, זה ביטוי למשהו יותר עמוק, זו תורת חיים, זו צורת חיים של השתלבות במערכת החיים הציבורית הישראלית. גם לאחר מכן, לעבוד ולהשתלב מתוך הבנה שתורה לא מסתגרת בבית המדרש, היא מתגשמת בתוך המציאות”.

הרב גבריאלי. צילום: אורי קריספין

ובחזרה למציאות, ישיבת ימית כאמור פונתה ב—1982 כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, שבו הסכימה מדינת ישראל להחזיר את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. כחלק מההסכם החליטה הממשלה לפנות מבתיהם את כל תושבי חבל ימית ולהרוס את כל המבנים הקיימים באזור, בהם ישיבת ימית. רוב תושבי החבל התפנו מרצון. חלק קטן מהתושבים וכן פעילי ימין ובהם חברי כנסת סירבו להשלים עם החלטת הפינוי והתבצרו במקום בניסיון למנוע את ה”גזירה”. עם הבולטים שבמתנגדים נמנה צחי הנגבי שהתבצר על אנדרטת ימית.

איך התקבלה ההחלטה על פינוי השיבה מימית? היו מאבקי התנגדות?

"ממה שאני יודע, ואנחנו נפגוש את זה שוב בעקירה בגוש קטיף, אנחנו תמיד נעים על המתח הזה שבין הצער והכאב על ההחלטה הממשלתית לפנות שטח כזה מארץ ישראל ומצד שני אנחנו שומרים בצורה מאוד ברורה על הגבולות הממלכתיים, כלומר לא לפגוע בצבא, לא להילחם בעם שלנו, זה עם אחד. גם אז הייתה תנועה לעצירת הנסיגה מסיני, פעולות שכנוע, הפגנות לגיטימיות. כשהגיע יום הפינוי אמרו קינות וכריעה, אבל העזיבה, שהייתה כואבת ונוראה, לא הייתה מלווה באיזושהי התנגדות. היו קבוצות שפעלו אחרת, אבל זו לא היה הדרך שלנו, וזה הקו שהמשיך איתנו אחר כך. משם עברנו לגוש קטיף שהיה ממש בתחילת דרכו".

אמרת שהמטרה של הקמת הישיבה הייתה להיות במקומות שהם לא “המקום הברור” אלא להתערות בחברה הישראלית – אז למה גוש קטיף, זה כמו לפתוח היום ישיבה בבית אל, לא?

"צריך להבין אז הגוש היה ממש מתי מעט, לא היו בו אנשים. הישיבה שימשה בשני כובעים: חיזוק ההתיישבות בארץ ישראל וגם עיבוי ציבורי. הציבור בגוש קטיף היה מאוד מגוון, זאת לא הייתה התנחלות תורנית דוסית. היו יישובים תורניים, אבל הם היו מעטים יחסית. היו הרבה יישובים של חבר’ה חקלאים מהדרום או של חבר’ה שחיפשו דיור נעים. ציבור פתוח ורחב”.

ימית, נווה דקלים, אשדודאיך התמודדתם בישיבה עם ההיבט הביטחוני, האינתיפאדות לצד ירי פצ”מרים בלתי פוסק?

"התמודדות מאוד מאוד אמיצה, נחישות ומסירות על הארץ בלי לוותר למרות הקושי. היו גם הרבה  — יש מי שיקרה לזה ניסים, יש מי שיקרה לזה מקריות – אלפי פצ”מרים וקסאמים שהלכו והתחזקו, ניסיונות לפיגועים, וב”ה כמעט ללא נפגעים. מיגנו את הישיבה ואת חדר האוכל שיהיה מקום שיהיה אפשר לגשת אליו בשעת התקפת פצמ”רים. היו קבוצות יותר מסוכנות, ובהן הצבנו שמירה על עצמנו, התמודדנו עם זה כחלק מתושבי הגוש בכלל".

נשמע מסוכן. ההורים לא חששו לילדיהם? בסופו של דבר מדובר בסכנה ממשית לחיים.

"היה ראש חודש אלול, יום ראשון של השנה, והייתה ממש התקפת פצמ”רים באזור הישיבה, ופחדנו שכולם יברחו ונישאר בלי תלמידים, אבל התלמידים היו מאוד נחושים וההורים ‘זרמו איתם’. זה לא היה סתם מתוך חוסר מודעות, אלא המציאות הראתה שבפועל למרות כל ההתקפות, אף אחד מהישיבה לא נפגע, וגם ביישוב עצמו (נווה דקלים, ש”ש) מתי מעט נפגעו. אם זה היה אחרת, היינו מחשבים מסלול מחדש. ההתמודדות הזאת מאוד העצימה אותנו ואת התלמידים, היה לזה הרבה משקל. גם בגוש היה חשוב לנו להיות בקשר עם היישובים מסביב — מורג, רפיח ים — קשר של אחריות עם כלל היישובים המסורתיים והחילוניים. כמובן עד הנאום של אריאל שרון ב—2004".

מה קורה אז כשנודע לכם, בפעם השנייה בתולדות הישיבה, על פינוי?

"בהתחלה לקח קצת זמן לעכל. מהרגע הזה מתחילה תקופה מורכבת של רצון לשמור על נורמליות לצד הגזירה שנמצאת ברקע. בתחילה היו דיונים בגוש באיזו דרך לפעול: האחת, דרך פחות ממלכתית, יותר קיצונית שנוטה למאבק כוחני, וכיוון שני, שבו אנחנו מאמינים — כמו חלק גדול מתושבי הגוש — שאנחנו חלק מעם ישראל. זו החלטת הממשלה, אבל בסוף יש פה עם, וכדי לשנות את זה צריך לפעול עם הציבור ולשכנע את הציבור בצורה עמוקה ומשמעותית בצורך בישיבה בחבל ארץ הזה, לא רק מתוך תועלתנות שזה 'יציל אותנו', אלא ממש ראינו הזדמנות לפגוש את החברה הישראלית ולהסביר על הגוש. היה את משאל מתפקדי הליכוד המפורסם, שבו למעשה הלכנו מבית לבית לבאר שבע, ראשון לציון וכולי ונפגשנו עם אנשים, בתוכם גם אנשי הליכוד, שהשתכנעו שזה מהלך לא נכון והצביעו נגד. אבל הניתוח הצליח והחולה מת".

בהצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד הצעת ההתנתקות החד צדדית מגוש קטיף נדחתה בידי רוב המתפקדים. בכנסת רוב סיעת הליכוד הצביעה בעד התכנית, ושרון לא נענה לתביעות להעמידה למשאל עם של כלל הציבור, והתכנית כאמור יצאה לפועל. ביצועה החל ב—15 באוגוסט 2005, והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים.

זה מאוד אוטופי לדבר על חשיבות הגיוס לצה”ל, אבל ב-2005 חיילים פינו אותך מביתך בנווה דקלים ואת הישיבה שעמדת בראשה. איפה כל זה בא לידי ביטוי? 

"זו סוגיה מאוד קשה. גם חיילים שלנו שהיו בשירות פעיל פחדו שיקבלו הוראות בפועל לפנות. הקושי הגדול היה אחרי העקירה עצמה, היו חבר’ה שהיו צריכים להתגייס במרץ שלאחר מכן, הייתה להם חצי שנה בין העקירה ובין הגיוס, והיו חבר’ה שאמרו, ‘אין מצב שאנחנו הולכים להתגייס בקרוב לצבא הזה שהוציא אותנו’. היו לנו איתם המון שיחות נפש, והאמירה שבסוף ניצחה הייתה שהצבא הוא לא הסוגיה פה, זה זרוע של הממשלה, והממשלה היא תוצאה של העם, וזה חוזר לעניין שאם אנחנו רוצים לשנות פה משהו צריך להיות מחוברים לעם ישראל, והם התגייסו בסוף לקרבי. פעלנו, אבל אולי זה היה מאוחר מדי? צריך לפעול לאורך כל הדרך עם עם ישראל. הצבא הוא לא בסיפור, כדאי גם לא להכניס אותו לסיפור, לכן גם הגיעו למסקנה שאם יש דברים כאלה, לא הצבא זה שצריך לפנות אלא משטרה שהיא גוף אזרחי של שמירת הסדר, ולא הצבא שמטרתו להילחם נגד אויבים. הצבא מבחינתו הוא מרכזי, וצריך מאוד להיזהר מלפגוע בו".

ואם חייל בוגר הישיבה נדרש לפנות את הישיבה או לחלופין את משפחתו מביתו, מה אז, אפשר לסרב פקודה?

"ברמה האישית, חייל שאמרו לו ככה, אמרנו לו: 'תלך למפקד מראש ותגיד לו פעולה כזו אני לא יכול לעשות'. זה כמו אדם ששבר את היד, לא ייקחו אותו למשימה. תסבירו שהלב שלכם שבור, ואתם לא יכולים להיות שם. לא ברמה של סירוב פקודה, ממש לא. אני נגד סירוב פקודה. אבל ברמה האישית, 'תן לי לעשות משהו אחר, לפנות – אני לא אתפקד, ברמת אני לא יכול לפנות את האחים שלי או ההורים שלי’. ומפקדים חכמים, זה מה שהם עשו. לא צריך לעמת בכוח את האנשים הללו.כלל אני אומר לתלמידיי: אין דבר כזה סירוב פקודה, למה? מחר יבואו אנשי שמאל ויגידו, 'אני לא רוצה להילחם בשטחים', אז מה נגיד להם? שיש להם אחריות? אז גם לנו יש אחריות, ואי אפשר להכניס את הצבא לזה. הדרך האמיתית היא עבודת שורש ולא פירוק".

אתה זוכר את ערב הפינוי? מה אמרת אז בדרשה האחרונה?

"בוודאי. היו לנו שעתיים של התכנסות, תפילה גדולה ובכיות. כשעליתי לדבר אמרתי את משפט שלמה: שתי נשים שבאו עם תינוק אחד ושתיהן טענו שהתינוק שלהן. שלמה בחוכמתו אמר, ‘תגזרו את הילד’ ותחלקו לשתי האימהות. אלא שאז האימא האמיתית אמרה שלא לעשות כך העיקר שיישאר שלם. ואמרתי, 'פה זה אותו דבר. אנחנו לא ניתן שיגזרו את עם ישראל, אנחנו עם אחד, עם כל הקושי, שמנתקים וגוזרים אותנו. ולא בגלל מה שכביכול עשו לנו נפתח פה עכשיו איזה ממלכת ישראל וממלכת יהודה, אנחנו עם אחד למרות שאנחנו חושבים שהתכנית הזו לעקירה זו טעות'”.הרב, אתה מאוד ממלכתי. אין בך שום ביקורת, כעס? יש בוגרים של הישיבה שעדיין, 12 שנים אחרי ההתנתקות, גרים בקרוואנים.

הרב גבריאלי ובנו. צילום: אורי קריספין

"בהיבט המוסרי, אני חושב שפה זו בדיוק הנקודה שיכלו לפעול אחרת. בסדר, מפנים אותנו, אבל מה הצעד הבא? לאן אנחנו הולכים? חודשים תושבי הגוש היו בבתי מלון. היה צריך להכין תכנית מסודרת ליום שאחרי. איך דואגים לאנשים שפינו אותם מהבית? מה הלאה?".

בדיעבד, מה לדעתך היה יכול למנוע את תכנית ההתנתקות? 

"אני מאמין שאם להפגנות המחאה כנגד היו יוצאים לא 100 אלף או 200 אלף אלא מיליון, בעיקר אם זה לא היו חבר’ה דתיים לאומיים, זה לא היה קורה. זה עניין פוליטי, אם פוליטיקאים רואים שזה ‘החבר'ה שלהם’, זה לא היה קורה. כשזה ציבור דתי לאומי, אפשר להגיד אלה ממילא מצביעים הבית היהודי או מפד”ל, זה לא משנה. יש כוח להרבה אנשים”.

לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות המבנה שבו שכנה הישיבה נהרס ונבזז בידי הפלסטינים. הישיבה פעלה זמנית בכפר מימון ולאחר מכן בדצמבר 2007 עברה לקרוואנים באשדוד.

 

15 ראשי ערים ביקשו שהישיבה תעבור אליהם, למה?

"אמרו לי, ‘חשוב לנו שהציונות הדתית תקבל פה מקום בעיר'".

אז למה בחרתם בסוף באשדוד?

"משתי סיבות: 1. מבחינה מעשית פרקטית, הם היו הכי רציניים. באנו עם נדוניה, זו לא ישיבה בהקמה שצריכה איזה חדרון. היינו צריכים מבנה של ממש, שטח, ועיריית אשדוד, ראש העיר הקודם צבי צילקר ומי שהיה אז ממונה על הכספים והיום הוא ראש העיר ד”ר לסרי מאוד עזרו מבחינת כל האישורים וההקצאות שזה יקרה. העירייה הקימה את המבנים הזמניים. 2. אשדוד זו עיר של 250 אלף תושבים שאין בה מרכז ציוני דתי אחד משמעותי (למעט ישיבת נווה הרצוג, אך היא חיצונית לעיר).

הישיבה המקורית בימית

"יש בה את כל סוגי העליות לארץ מכל העדות, קשת רחבה של אוכלוסייה מגוונת, ממש כל החברה הישראלית. אז מה יותר מתבקש מלהיות פה? בהתחלה אמרו לנו: תלכו לרובע דתי. אמרנו לא. אנחנו באים לפה כדי להיות חלק מהחברה הישראלית. הסברנו גם לאלו שחששו שאנחנו לא באים לסגור כבישים. והחיבור טבעי, את יכולה לראות את תושבי הרובע חוגגים פה במבנה בר מצווה וחוגגים את חג פורים וכולי. אנחנו גם ככה קרובים לים, שמאוד אהבנו בגוש קטיף, וקרובים לתושבי ניצן ובאר גנים".

במה בא לידי ביטוי החיבור שלכם עם התושבים בעיר?

"בכמה מעגלים. המעגל הראשון הוא בתי ספר, גם דתיים וגם שאינם. הדתיים בצורה טבעית מגיעים בתדירות של פעם בשבוע או שבועיים לחברותות עם בני הישיבה, אך בתי הספר הלא דתיים — קחי למשל את בית הספר אמירים שנמצא סמוך לישיבה, מנהלת בית הספר ביקשה לימוד קבוע של בחורי הישיבה עם התלמידים בכיתה ו’, וזה כבר קורה שנה שלישית. פעם בשבוע חבר’ה מישיבה לומדים יחד עם תלמידי כיתות ו’ ציונות, ערכים וכולי. גם עם מקיפים חילוניים יש שיתופי פעולה. פנו אלינו עכשיו ממקלט של נשים מוכות, האימהות מבקשות חונכויות שיקום לילדיהם, וזה מתקיים פעם בשבוע. יש מעורבות, עזרה ושותפות עם החברה הישראלית, ואנחנו מקבלים מזה המון".

למה לקח עשר שנים לבנות לכם מבנה קבע?

"ביורוקרטיות אין סופיות".

אתה לא חושב שהציבור הדתי לאומי פראייר? זה המרכז הדתי לאומי היחיד באשדוד. יש אומרים שאם היה מדובר במבנה חרדי, זה היה מתקדם מהר יותר.

"אפשר לקרוא לזה ‘מחיר’ ואפשר לקרוא לזה ‘יתרון’. היינו צריכים להתווכח על גודל הישיבה וחרקנו שיניים, אבל זה לא יכול ליצור אצלנו מצב של אנטי לעם, למדינה. אז אם קשה עם פקידים שהם לא בסדר, אז עם ישראל לא בסדר? ממש לא. אני לא מוכן שבנפש שלי יהיה אנטי למפעל הזה שנקרא 'עם ישראל ומדינת ישראל'. ואחרי כל זה הוכח שלא, באשדוד אנחנו לא פראיירים. לקבל שטח כזה נכבד ומכובד בתוך עיר זה מיוחד. שואלים אותנו למה צריך מבנה כל כך גדול שבנו ל-200 תלמידים. אני מסביר שזה לא רק בשבילנו, זה לכל העיר. כבר היום פועלים פה בתוך הישיבה אולפני גיור, פועלת אצלנו מכינה של חבר’ה מצרפת שמגיעים לחצי שנה בישיבה ולאחר מכן הולכים לחודשיים בצבא, ופה הם עושים סוג של אולפן, מד”סים וחברותות עם חבר’ה מהישיבה. חלקם עושים עלייה לארץ, ולפעמים גם ההורים שלהם".

במבט של 12 שנה אחרי, מה הלקחים מתכנית ההתנתקות?

"זה כאב ויכאב כאב עצום. היום מבינים בעם ישראל שזה לא הועיל, וזה חלק מבית הספר שעם ישראל לומד ממנו. עם כל הכאב והקושי אני מתמקד בהסתכלות האופטימית, העתידית".

היה ותתחדש הישיבה בגוש קטיף, תחזרו לשם?

"הישיבה תפתח שלוחה בגוש קטיף, ובוודאי תחזק חבר’ה לגור לשם, אבל היא לא תיקח את עצמה מאשדוד, כי מבחינה אמיתית? אנחנו צריכים להיות פה וזה לא בדיעבד. אנחנו פה כי אנחנו צריכים להיות פה".

ביום חמישי השבוע חנכה הישיבה את הקמפוס החדש, מבנה הקבע ברובע י’ באשדוד (הכתבה נכתבה השבוע לפני האירוע). באירוע ייערך גם מפגש בוגרים מהמחזורים השונים של הישיבה מ—42 שנות קיומה. לטקס החגיגי הוזמנו שר החקלאות אורי אריאל, ראש העירייה ד”ר יחיאל לסרי, הרב חיים דרוקמן, שעומד בראש ישיבות בני עקיבא, הרב יעקב אריאל ורבני הישיבה לדורותיהם.

"בנימה אישית" מבקש הרב גבריאלי ופתאום מתרגש מהמעמד "אני רוצה להודות למי שגרם לכל זה לקרות. למנהל הישיבה, שלמה ונחוצקר שמסר את נפשו למען הפרויקט הזה. מרכזי ישיבות בני עקיבא המנכל והסמנכ"ל ביחד עם מנהלת תנופה, עיריית אשדוד, צוות הישיבה, עוזרי יאיר תורתי וכמובן לבורא עולם".

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר