אני דור שני לניצולי שואה שכולם כבר הלכו לעולמם, בישראל. הוריי, ילידי העיר ברנוביץ' בבלארוסיה היו בתקופת השואה בפרטיזנים בקבוצת האחים בלסקי, שם נפגשו. בניגוד להורים ניצולי השואה של חבריי לספסל הלימודים שלא סיפרו לילדיהם על הזוועות שעברו, הוריי סיפרו לי כבר בצעירותי על קורותיהם ועל מה שאירע למשפחותיהם. לכן הייתי בין התלמידים הבודדים בבתי הספר בהם למדתי שיכולתי לספר את הסיפור המשפחתי שלנו בתקופת השואה. יש להניח שהוריי סיפרו לי את סיפורם משום שמדובר בסיפור גבורה, אותו הרבה יותר קל לספר.
אבי, אליעזר רומנובסקי, שלאחר עלייתו לארץ עברת את שם משפחתו ל-רום, במשפחה משכילה וציונית ששמרה על שורשיה היהודיים וידע עברית מילדותו. הוא היחיד ממשפחתו הגרעינית, שמנתה זוג הורים ושבעה ילדים, ששרד את השואה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצליחו כל בני משפחתו להתקבל לעבודת ייצור באחד המפעלים וכך היו להם מזון וביטחון יחסי. באחד הימים ערכו הגרמנים שכבשו את האזור פשיטה על המפעל כדי לאתר יהודים. אבי ואחד מאחיו, שנהרג מאוחר יותר, הצליחו לברוח. יתר בני המשפחה לא הספיקו לברוח ונתפסו ועוד באותו יום נלקחו משם למחנות עבודה ובהמשך נספו במחנות ריכוז. אבי הצליח לברוח ליער אלא שכוחותיו כלו, הוא התעלף ונערם עליו שלג. למזלו עברה שם קבוצת פרטיזנים בראשות אימי, שהצילה אותו ונשאה אותו קילומטרים רבים למחנה של האחים בלסקי אליו השתייכו, וזאת לא לפני שנוכחו לדעת שאבי, שכמעט קפא למוות, הוא נימול.
קבוצה מיחידת הפרטיזנים של בלסקי
אימי, גרוניה לבית ליטבורסקי, גדלה במשפחה חרדית אמידה בת 17 ילדים, בהם שלושה זוגות תאומים, שאימי היתה הבכורה שבהם. המשפחה התגוררה בבית גדול, דמוי טירה. אביה ,סבי, שהיה תלמיד חכם היה איש עסקים. בבעלותו היו תחנת קמח ומפעל לייצור טרפנטין והוא סחר בעצים שאת חלקם ייצא לאירופה. בילדותה למדה אימי ב"חדר" לבנות וכשבגרה למדה, שלא כמקובל במשפחות חרדיות, בבי"ס ציבורי שם התוודעה באמצעות תלמידים יהודים אחרים לתנועת השומר הצעיר והצטרפה אליה. לימים, לפני שהגרעין שאליו השתייכה עמד לצאת להכשרה לפני עלייתו לקיבוץ בישראל, היא סיפרה על כך להוריה. אביה הגיב בחריפות טען שזו כפירה באלהים, סילק אותה מהבית ואסר על אחיה לקיים איתה כל קשר. בהכשרה למדה אימי בין היתר בנוסף לחקלאות גם להשתמש בנשק ובחומר נפץ, מה שלימים סייע לה בפעולות לחימה נגד הגרמנים. פריצת מלחמת העולם השנייה סיכלה באותו שלב את עלייתה לארץ, שהיתה תחת המנדט הבריטי.
בעודה במחנה ההכשרה נודע לה שהגרמנים, שכבשו את האזור בו התגוררה משפחתה, אוספים יהודים למחנות עבודה היא חזרה בדרך לא דרך הביתה כדי לשכנע את אביה (אימה נפטרה שנה קודם לכן) לקחת את אחיה, לברוח יחד איתה ולהצטרף לפרטיזנים. אחרי יומיים במהלכם נאלצה לשהות בחווה שכנה בבעלות גויים, כי אביה סרב להרשות לה להיכנס הביתה, סבי נכנע לתחנוני אחיה והתרצה. כשאימי סיפרה לאביה מה קורה ליהודים הוא אמר לה שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא שישמור עליו ועל משפחתו, שהוא מכובד ומעסיק גדול ויש לו כסף כדי לשלם לדורשי רעתם ולהינצל, ולכן לא יקרה לו ולילדיו כלום ושבכלל הציונים הכופרים מלאו לה, לאימי, את הראש בהבלים.
האב, אליעזר רום ז"ל
אימי שידעה ששעון החול אוזל והיא לא תצליח לשכנע את אחיה, שהשפעתו של אביה עליהם היתה רבה, לברוח החליטה להציל לפחות את שלושת האחים הצעירים ביותר, בת ושני בנים שישנו באותו חדר. היא הכינה בעזרת המשרתת הנאמנה שלהם מזון ומים והצטיידה גם בתכשיטי המשפחה וכסף מזומן שהיו בכספת שהיתה מקובעת ברצפה. באישון לילה היא העירה את אחיה הקטנים נגד רצונם, הלבישה אותם בבגדים חמים, סכרה את פיותיהם כדי שלא יעירו את יתר בני הבית, קשרה אותם זה אל זה ואליה בחבל ויצאה איתם מהבית. אחרי צעידה של יומיים במעבה היער שהיה מכוסה בשלג גבוה הם חברו לפרטיזנים של האחים בלסקי, ששמעם כבר יצא למרחוק בקרב היהודים באזור.
בראש יחידת הפרטיזנים המדוברת עמדו שלושת האחים בלסקי מהמשפחה היהודית היחידה בכפר סטאנקיביץ'. הבכור, טוביה, שהיה בוגר תנועת נוער ציונית ושירת בצבא הפולני היה מפקד הקבוצה, ושני אחיו זוס ועשהאל. הקבוצה ששהתה ביער מאליבוקי הצילה יהודים מהשמדה בתקופת השואה ולחמה מלחמת גרילה בנאצים ותומכיהם המקומיים. הקבוצה שפעלה במשך למעלה משנתיים באזורים נובוגרודק ולידא (אז באזור הקרסי של פולין הכבושה, וכיום ממוקמים באזור מערב בלארוס) שמנתה עם הקמתה באביב 1942 40 איש גדלה במהירות ובשיאה היא מנתה 1,236 יהודים, כ-70% מהם היו נשים ילדים וקשישים וכ-150 לוחמים שנטלו חלק פעיל בפעולות צבאיות, ועליהם נמנו הוריי.
האם, גרוניה כהנא ז"ל
חברי הקבוצה היו מגוונים וכללו בין היתר רופאים, אחיות, עורכי דין ועוד. הם חיו במחפורות ובמבנים ארעיים ביער. בנוסף הם בנו מחומרים מזדמנים בסביבה מבנים ציבוריים בהם מטבח, טחנה, מאפייה, בית מרחץ, בית כנסת, בית ספר, בית משפט, מרפאה ומחנה הסגר למחלות מדבקות כמו למשל טיפוס. עדר פרות סיפק חלב ומתחם בתי המלאכה סיפק ללוחמים את התשתית הלוגיסטית שכללה חייטים, סנדלרים, אומני עור ומתכת, נגרים, יצרני כובעים, ספרים ושענים. יחידת הפרטיזנים המדוברת פעלה נגד הנאצים ותומכיהם – מתנדבים בלרוסיים וכן נגד תושבים מקומיים שרצחו יהודים או בגדו בהם.
בנוסף לכך עסקה היחידה גם במשימות חבלה שאימי נטלה בהן חלק פעיל מאוד. כך למשל היא עמדה בראש קבוצת לוחמים שפוצצה באמצעות חומרי נפץ שגנבו מהצבא את הקיר החיצוני של תחנת המשטרה האזורית ושחררה עשרות יהודים, בהם אבי, שם לפני הסגרתם לגרמנים. הממשל הנאצי הציע פרס של מאה אלף מארק עבור ראשו של טוביה בלסקי. ב-1943 ניהל המשטר מבצע טיהור גדול נגד הפרטיזנים באזור. חלק מהקבוצות נפגעו קשות אך קבוצת בלסקי נסוגה בעוד מועד לאזור מרוחק יותר ביער והמשיכה להגן על חבריה הלא לוחמים. במסגרת המאמץ לכלכל את כל המחנה פשטו לוחמי הקבוצה על כפרי הסביבה והחרימו מוצרי מזון. היו מהאיכרים שגילו התנגדות לפעולות אלה מה שגרם לאלימות כלפי האיכרים ואף להריגתם. עם זאת היו איכרים שתמכו בקבוצה וסייעו לה.
אנדרטת השואה בברלין. צילום: freepik.com
למרות שקבוצת בלסקי שיתפה פעולה עם הפרטיזנים הסובייטיים שפעלו באזור, מספר ניסיונות של הפיקוד הסובייטי לספח אליו את קבוצת בלסקי נדחו והקבוצה שמרה על עצמאותה. באופן זה יכלה להמשיך ולהגן על חבריה הלא לוחמים ולקיים בה בעת פעילות קרבית במהלכה נהרגו, עפ"י מסמכים שנותרו, 49 מלוחמיה ו-381 מחיילי האויב.
ובחזרה לאימי ואחיה הקטנים שהיו היחידים ממשפחתה ששרדו את השואה.
לימים כשחזרה להריסות ביתה סיפרו לה השכנים בחווה הסמוכה שיומיים אחרי שהיא ברחה עם אחיה הקטנים ליער הגרמנים פשטו על בית המשפחה, רוצצו בקת רובה את גולגולתו של סבי שניסה להתנגד והעמיסו את אחיה על המשאית הצבאית. חלק מאחיה נרצחו, חלקם מתו במחנות עבודה והיתר נספו במחנות ריכוז. אני נולדתי אחרי המלחמה ב-1946 בגרמניה במחנה העקורים לנדסברג שהקימו בנות הברית, במקום מחנה ההשמדה שפעל שם במלחמה. מספר חודשים לפני קום המדינה עלינו, הוריי הציונים ואני, לארץ בספינת מעפילים. האח הצעיר ביותר שהצילה אימי כבר עלה, גם הוא בספינת מעפילים, מספר חודשים לפנינו. למגינת ליבה של אימי האח והאחות הנותרים שהצילה נסעו לארה"ב כדי להצטרף לבני משפחה אחרים שהיגרו לשם שנים רבות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. האחים אלה שהקימו שם משפחות היו מי שתמכו בנו כלכלית בשנותיה הראשונות של המדינה שהיו שנות צנע.
כשהייתי בת 5 הוריי התגרשו ומאז חילקתי את חיי בין שני בתים. אימי התחתנה עם רופא השיניים ישראל כהנא שבמהלך המלחמה שירת בצבא פולין ואבי התחתן עם ציפורה לבית ספודק אותה אני מגדירה כ"אם משלבת". זאת כי שילבה בין הילדים שלה, של אבי והבן המשותף של שניהם, למשפחה מוצלחת של 4 ילדים.
ציפורה רום בתקופת השואה
ציפורה נולדה ב- 1929, כבתם היחידה של אנשי עסקים אמידים (חנה לבית שטיינר ויהודה ספודק) בעיר ברודי בפולין (כיום באוקראינה). רוב תושבי העיר היו יהודים והקהילה הייתה ידועה במשך דורות כאחת העשירות והמבוססות ביותר כלכלית וכמרכז מחשבה ויצירה יהודית, ציונית ולאומית.
עד 1941 היו לה חיים מאושרים, חמים ותוססים, והיא למדה במערכת החינוך היהודית הפרטית והיוקרתית. בסתיו אותה שנה החלו הגרמנים לרכז את היהודים בגטו שהקימו בעיר ואביה חיפש מקום מסתור. אחרי סירובים רבים הוא מצא משפחה אוקראינית בכפר פולווארקי. ראש המשפחה ולאדק סידורצ'יק זכר להם חסד נעורים. כשהיה נער תפסה אותו סבתה של ציפורה בגניבה מהעסק שלה. היא נמנעה מלפנות למשטרה ורק הזמינה אליה את אמו של ולאדק והתריעה בה לטפל בו.
אביה של ציפורה חתם עם ולאדק על הסכם לפיו אחרי המלחמה יעבור רכושם לבעלותו של ולאדק. השניים תכננו את המחבוא וולאדק התקין אותו בחוותו. הוא חפר בור גדול מתחת לכלובי השפנייה שהיתה ממוקמת באחת מפינות אסם התבואה והסב אותו לחדרון נמוך שניתן היה לשהות בו רק בישיבה או בשכיבה. הכניסה לחדרון בו הסתתרו ציפורה והוריה במשך 16 חודשים הייתה מתחת לכלובי השפנים. דרך פתח זה סיפקו להם המסתירים מזון, מים ועיתונים בשפה הגרמנית. את העיתונים קנה ולדק בעיר מרוחקת כדי שלא לעורר חשד ועשה זאת בעת שנהג בעגלתו, בדרך לטחנת הקמח האזורית. מידי כמה שבועות, כשלא היה חשש שהשכנים בחווה הסמוכה יראו אותם, הצליחו המסתתרים להתרחץ בבית החווה. במחבוא הנהיגו הוריה של ציפורה סדר יום קפדני למדי: בבוקר אביה לימד אותה מתמטיקה ואחה"צ אמה לימדה אותה ספרות גרמנית. בין לבין ניהלו השלושה שיחות על נושאים שונים, שיחקו רמי וקראו ספרים.
ציפורה רום ז"ל
בפברואר 1944 כשהמצב הורע ברחו השלושה ליערות. האב נרצח, האם חלתה ונפטרה וציפורה בת ה-15 שנותרה לבדה חיה בזהות בדויה כשהיא נודדת ממקום למקום כשהיא נושאת בידיעת משפחת סידורצ'יק את שמם. עד סוף מלחמת העולם השנייה היא שרדה תלאות רבות כולל מאסר על ידי הגסטפו ממנו הצליחה להימלט. למרות מאמציה רבי השנים לאתר את ג'וזף, בנו של ולאדק הצליחה ציפורה, שהיתה יועצת תעסוקה, לאתרו רק ב-1991 כשנסעה בשליחות המדינה לחבר העמים כדי להכין עולים לעבודה בישראל. היא פגשה אותו ואת בני משפחתו וכשחזרה לישראל פעלה להכרתו על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם. לטקס הענקת האות בירושלים, בו נכחנו כל בני המשפחה, הגיע ג'וזף עם מספר מצילים נוספים במטוסו של נשיא אוקראינה, שכיבד את הטקס בנוכחותו.
בתום המלחמה הצטרפה ציפורה לתנועת הנוער הציונית-חלוצית "גורדוניה" ולאחר ההכשרה שימשה מדריכה ליתומים יהודים שנשלחו לארץ ישראל. היא עצמה עלתה לארץ, שהייתה עדיין תחת המנדט הבריטי, ב-1947 בזהות בדויה של פלסטינית שנתקעה לכאורה באירופה בגלל המלחמה.
